חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 237ראשיהפצה

בגלל הלילה ההוא - בגליון השבוע

מתחת לכנסיות, מחסנים ותחנות דלק ברחבי גרמניה קבורים למעלה מ- 1,500 בתי כנסת שהוחרבו ב"ליל הבדולח", ולא רק 191 כפי שטוענים ההיסטוריונים.
15/04/07, 17:24
עפרה לקס

62 שנים חלפו מאז הסתיימה השואה. אלפי חוקרים ומסמכי תיעוד, עשרות אלפי עדויות, תמונות, מכתבים וקטעי יומנים כבר נאספו, והנה, יושבת קבוצה לא גדולה של אנשים, וחושפת נתונים חדשים לגמרי על 'ליל הבדולח', שנערך בגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה.


בהיותו בן 11 נרצח אביו של שוורץ, אך למשפחה נאמר כי הוא נפטר מהתקף לב. הארון הובא לביתם חתום, ורק כעבור 50 שנה גילתה לשוורץ אחת הדודות כי אביו בעצם נרצח על-ידי הגרמנים. הוא נסע מיד למקום הרצח והצליח לגבות עדות ממישהו שהיה עד או שותף לרצח. התובע המחוזי, אגב, סירב לעשות דבר עם הממצאים
היוזם והחוקר המרכזי, פרופ' מאיר שוורץ, שחווה את הלילה ההוא כילד, מגלה כי מספר בתי הכנסת ההרוסים היה 1554 ולא 191 כפי שהיה ועדיין מקובל לחשוב, ומספר ההרוגים בליל הפרעות, כפי שהוא מעדיף שייקרא, הוא קרוב ל-2000(!) ולא 91 כפי שנהוג למנות – וזה לא פער המידע האחרון.

"ההיסטוריונים מעתיקים זה מזה, ולא מבצעים מחקר אמיתי", מסביר שוורץ, במקור מתחום הביולוגיה, את התובנות המטעות שהושרשו במחקר ובציבור בקשר ללילה הנורא ההוא. הממצאים, בכל אופן, כותבים 'דרשני' גדול על מוסכמות היסטוריות באופן כללי, ונתונים על השואה הכל-כך מדוברת ונחקרת בפרט.

קצת חבל לראיין את פרופ' מאיר שוורץ ולהתמקד רק בפועלו סביב חקר הרס בתי הכנסת בגרמניה, למרות שהפרויקט הייחודי הזה טומן בחובו לא מעט גילויים על העבר ומסקנות לגבי העתיד. האיש, יליד 26', הוא מראשוני קיבוץ חפץ חיים, פיקד על אחת מאוניות הגירוש של 'אקסודוס', נמנה עם חלוצי המחקר בנושא הידרופוניקה (גידול על מצעים מנותקים), היה חבר משלחת האו"ם למזרח הרחוק ואפילו שיגר עגבניות לחלל. אבל לוח השנה, שמראה על יום השואה הקרב ובא, דוחק להתמקד בעשייה הזו, המיוחדת, הנוגעת לחקר 'ליל הבדולח'.

ליל הפרעות

מאיר שוורץ נולד בנירנברג, העיר המוכרת לרעה מן החוקים הגזעניים שנוסחו בה בשנת 35'. שוורץ היה הבן השני והצעיר בבית. אחיו נספה באושוויץ, בגיל 22, והיה על אחד הטרנספורטים האחרונים למחנה. אביו של שוורץ היה אישיות מרכזית בקהילת 'עדת ישראל' בנירנברג ושירת כקצין במלחמת העולם הראשונה. בהיותו בן 11 נרצח אביו, אך למשפחה נאמר כי הוא נפטר מהתקף לב. הארון הובא לביתם חתום, ורק כעבור 50 שנה גילתה לשוורץ אחת הדודות כי אביו בעצם נרצח על-ידי הגרמנים. הוא נסע מיד למקום הרצח והצליח לגבות עדות ממישהו שהיה עד או שותף לרצח. התובע המחוזי, אגב, סירב לעשות דבר עם הממצאים.

את 'ליל הבדולח' חווה שוורץ על בשרו, כשהוא ואחיו הגדול נמצאים בביתם לבדם. אביו כבר לא היה בין החיים, ואמו אושפזה בבית חולים. אנשי האס-אה דפקו וצלצלו בפעמון בלי הפסקה בשעה 2 לפנות בוקר, הכו את אחיו בפניו עד זוב דם, בזזו כסף ואת התפילין החדשות של שוורץ בן ה-12, שהמתינו לבר המצווה שלו, קרעו שטיחים, רהיטים ווילונות, שפכו את תוכן הארונות וניפצו כלי אוכל וזכוכית. ההרס היה רב, הגברים הבוגרים של הקהילה נלקחו למחנות מעצר, ובית הכנסת הועלה באש.

בהיותו בן 13 עלה שוורץ לישראל, ולמד במחזור הראשון של פנימיית 'חורב' לנוער. אחר-כך הצטרף לקיבוץ חפץ חיים, שם, כמעט במקרה, החל בחקר ופיתוח מדע ההידרופוניקה (ר' מסגרת). כעבור שנים רבות ומלאות מעש, והוא כבר חוקר בעל שם, הגיע פרופ' מאיר שוורץ למינכן, גרמניה, לוועידה מדעית.

"אחרי ההרצאות נסעתי לנירנברג והגעתי לבית הכנסת", הוא משחזר. "הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה אחרי ליל הבדולח. אני בא למקום ורואה שיש שם תחנת דלק. שאלתי מישהו למה אין שלט שמסביר שהיה כאן בית כנסת? הוא ענה לי 'אני לא יודע שום דבר'. נפגשתי עם שלושה חברי עירייה של נירנברג. אחד אמר: 'שמענו שהיה שם פעם בית כנסת', השני אמר: 'היה שם חדרון קטן, שטיבל', והשלישי אמר: 'לא היה שם שום דבר'. אז הבנתי שמשהו לא בסדר".

שוורץ החליט שלא לשתוק, ועשה מה שהוא יודע לעשות טוב: לחקור. באותה תקופה, לפני 20 שנה, הוא היה בחצי שנת שבתון מן המכון לחקר הנגב שבו עבד, והוא הקדיש אותה לאיסוף חומר על בית הכנסת 'עדת ישראל' בנירנברג. "מכל החומרים כתבתי חוברת בגרמנית, וקראתי לה 'בית הכנסת שלא היה קיים'. שלחתי אותה לראש עיריית נירנברג, והוא אמר: 'נכון, אתה צודק'. ואז אמרנו, אם כך בית כנסת אחד חסר, מעניין כמה כאלה עוד יש".

שוורץ נפגש עם ד"ר יוסף בורג, יוצא גרמניה בעצמו, שאמר לו: "עזוב את כל הנושאים המדעיים שלך, תתחיל לחפש את בתי הכנסת שנהרסו בגרמניה". 

לא חלק מהשואה

הנתון שהיה בידיו של שוורץ באותה עת דיבר על 191 בתי כנסת הרוסים – הנתון שציטטו כל ספרי ההיסטוריה. הוא  ביקש להתייעץ על הנושא עם היסטוריון מן האוניברסיטה העברית, וזה אמר לו שנראה לו שהמספר גבוה בהרבה, אבל "בוא נעבוד על זה במשך שנה ונסיים עם זה".

באותה שנה מלאו 50 שנה ל'ליל הבדולח', וקבוצת היוזמים החליטה לפנות ל'יד ושם' כדי לקבל תמיכה כלכלית למחקרם. "קבענו פגישה עם המנהל הקודם של 'יד ושם' לשעה מסוימת. הגענו בזמן והמתנו. אחרי כמה דקות המזכירה יצאה החוצה ואמרה: 'המנהל אומר ש'ליל הבדולח' היה לפני השואה, ולכן זה לא שייך אלינו'. נדהמנו, ואז בורג אמר: 'עכשיו אתה ודאי חייב לעזוב את העניינים שלך. נעשה את זה יחד'".

כך הוקמה העמותה שנקראה '50 שנה לליל הבדולח'. בתחילה ערכו שוורץ וחבריו מבחן קטן. הם כתבו  מכתבים ספוראדיים למקומות בגרמניה, שם ידעו שהיו בתי כנסת, ומיענו אותם לעיריות או לחוקרי היסטוריה מקומית. המכתבים ביקשו לדעת 'מה היה אצלכם בליל הבדולח'. ההיענות היתה מפתיעה: "קיבלנו מבול של מכתבים מכל המקומות שאליהם כתבנו, כולל הסברים על מה שהיה, ומה נעשה מאז. תוך זמן קצר הבנו שהמספר בכלל לא קרוב ל-191 אלא הרבה יותר מזה, ואחר כך גם מצאנו שמישהו כבר אמר שמספר בתי הכנסת ההרוסים צריך להיות קרוב יותר ל-800".

נושא המחקר, על בתי הכנסת שהיו ואין להם היום זכר, לא העניק ליוזמים מענקי מחקר מישראל או מיהודים. מי שכן מממן אותו, ואת הוצאת המחקרים בצורת ספרים, הם דווקא הגרמנים.  


"נסעתי לנירנברג והגעתי לבית הכנסת", הוא משחזר. "הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה אחרי ליל הבדולח. אני בא למקום ורואה שיש שם תחנת דלק. נפגשתי עם שלושה חברי עירייה של נירנברג. אחד אמר: 'שמענו שהיה שם פעם בית כנסת', השני אמר: 'היה שם רק שטיבל', והשלישי אמר: 'לא היה שם שום דבר'. אז הבנתי שמשהו לא בסדר"
בעבר, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, סלדת מנוכחותם של גרמנים. והנה, כעת אתה נשען על המימון שלהם. איך הסכמת לזה?

"אין דרך אחרת", אומר שוורץ בהשלמה. "אתה רוצה לעשות את זה? אז כך זה רק יכול להתבצע".

המטרה מקדשת את האמצעים?

"לא מקדשת. אבל אתה מוכרח להיכנע. זה העניין כולו".

המימון היה דל והורכב מהרבה הבטחות ומעט מימוש, אולם בכל זאת העניינים התחילו להתגלגל.

האבנים שהיו במה

"גרמניה מחולקת ל-16 מדינות, ואמרנו שנעבוד לפי החלוקה הזאת. התחלנו במדינה הקשה והמאוכלסת ביותר, נודריין-וסטפאליה, שם היהדות לא הייתה ותיקה כמו בדרום גרמניה. כתבנו באופן שיטתי לכל המקומות. ולפעמים קיבלנו תשובה בנוסח 'אצלנו לא היו יהודים אף פעם'. החזרנו תשובה 'מה היה ברחוב בנהוף 43?' אז הם כתבו 'אתם צודקים, היה שם בית כנסת'.

בסופו של דבר קיבלנו תשובות. אבל במקרים הם לא ידעו ובמקרים רבים הם לא רצו לדעת. המימון שהתקבל היה על תנאי שהמחקר ייעשה בגרמניה ובגרמנית. עברנו מעיר לעיר, ישבתי שם חודשים. כל כמה שבועות נסעתי לארץ, ואחר-כך חזרתי לשם".

בתי הכנסת בגרמניה משמשים היום כמחסנים, בתי מגורים, כנסיות או תחנות דלק. לעתים הרסו הגרמנים רק את תוכו של בית הכנסת, משום שהוא היה קרוב מדי לבתי מגורים של אריים. 

רבים מבתי הכנסת מקפלים בתוכם גם היסטוריה יהודית מקומית: מנהגים קהילתיים, מקוואות ובתי ספר יהודיים שבהם לימדו מלמדים שהחזיקה הקהילה. עולמות שלמים מסתתרים שם בין העצים, האבנים והבתים.

"בכל המקומות שבהם הייתי, כמעט מעולם לא יצאתי בידיים ריקות. אתה צריך לחפש ולחפש ולא לוותר. הראשון יאמר שלא היה קיים, או ישלח אותך לאחר, אבל תמיד החמישי, השישי או השמיני יספר הכול, והוא ישמח שתשאל".

במהלך המחקר מתגלים ממצאים רבים מבתי כנסת: עמודים שאנשים קברו ושמרו בחצר, חלקי ריהוט או במה, אבנים שונות. אבל לכל אלו אין שימוש, אין מי שיאסוף אותם או ישמר אותם. הזקנים נפטרים, והילדים זורקים את המזכרות כי אינם יודעים את פשרן. עם זאת, שוורץ אינו מתחרט על העיתוי שבו החל לערוך את המחקר, ומעריך כי לו היה מתחיל 10 אותו שנים קודם לכן היה זוכה לפחות שיתוף פעולה. היום כבר יש אנשים שרוצים לספר.

שוורץ מספר על ביקור שערך לפני 5 שנים בכפר בבוואריה שבמהלכו פגש אישה, בת המקום, שעמדה מול בית הכנסת (היום בית פרטי) והתעקשה שמעולם לא היו יהודים במקום. מאחורי בית הכנסת, מספר שוורץ, קיים גרם מדרגות די נוח, שמוביל למאגר מי תהום. לא קשה לנחש שזהו המקווה. אולם בעל בית המרקחת בכפר, שהגיע למקום 15 שנה קודם, סיפר כי אסור להזכיר בכפר את המילה 'יהודים'. המקומיים חילקו ביניהם את רכושם של היהודים שגרו בכפר, ומאז אסרו על אזכור הנושא או על הקמת מצבת זיכרון מכל סוג.

בכפר סמוך, שבו המצב לא היה שונה בהרבה, מצא קבלן בניין, גם הוא לא מאנשי המקום ה'מקוריים', אבנים מוזרות, כנראה מהבימה של בית הכנסת. אנשי המקום אמרו לו להיפטר מהן, אך הוא הבטיח לשוורץ שכאשר יסיים את עבודות הבניין בכפר יקים מצבה לבית הכנסת. 

חינוך לשנאה

מעבודתך בשטח, איך אתה מרגיש שהיחס של ה'עמך' הגרמני ליהודים היום?

"זה משתנה. תמיד יש חלק קטן, חמישה אחוזים, שהיחס שלהם מאוד חיובי. באותה מידה קיימים חמישה אחוזים שיש להם שנאה עמוקה ליהודים, היום יותר מאז. ויש כאלה שאומרים 'טוב, נעזור לו במשהו'. הרוב הגדול הוא דומם".

איך הגרמנים מרגישים לגבי השואה?

"'אנחנו סבלנו', הם אומרים. חלקם סבלו וסבלו קשה. גרמני יכול לספר: 'אבא שלי נהרג, הדוד שלי נעלם ואנחנו לא יודעים מה קרה איתו, הפצצה נפלה על בת דודה שלנו והיא נכה עד היום'. הם מספרים סיפורים קשים ואמיתיים, והסבל של היהודים הוא לחוד. 'זה נכון, גם אתם סבלתם. מאוד לא יפה מה שעשו לכם', הם אומרים, ויש מעט שאומרים 'לו הייתי אז, הייתי עושה גם כמו הנאצים'".

הם אומרים את זה בפניך?

"כן. הם אומרים: 'ככה לימדו אותנו'. זו הבעיה של חינוך. הם מסבירים שסוף סוף יש להם מורים והורים, ואיזה דוד שהיה אנטי-יהודי. הם אומרים: 'סיפרו לנו שהיהודים קלקלו לנו את הכול, בגללם איבדנו את מלחמת העולם הראשונה, בגלל זה מצבנו קשה, וכל הכסף שלנו אצל היהודים'. השקרים האלה עדיין נמצאים אצלם בתודעה, כי כשסיפרו להם את זה הם היו ילדים, וילדים לא שוכחים מה שמלמדים אותם".


שוורץ וחבריו כתבו מכתבים ספוראדיים למקומות בגרמניה, שם ידעו שהיו בתי כנסת, ומיענו אותם לעיריות או לחוקרי היסטוריה מקומית. המכתבים ביקשו לדעת 'מה היה אצלכם בליל הבדולח'. ההיענות הייתה מפתיעה: "קיבלנו מבול של מכתבים, כולל הסברים על מה שהיה, ומה נעשה מאז. תוך זמן קצר הבנו שהמספר גדול פי כמה מ-191"
מטבע הדברים ומפאת כמות החומרים, השנה חלפה אך המחקר המשיך. כיוון ש'50 שנה לליל הבדולח' כבר לא היה שם רלוונטי, החליטו אנשי העמותה לשנות את שמה ל'בית אשכנז', שם שהיה אמור לומר משהו ליהודים יוצאי גרמניה, לגרמנים ובכלל, ליהודים – אבל הוא לא. שוורץ מתחרט על השם הזה, שאינו משקף את פועלה של העמותה. 

אדמה חרוכה

פירות המחקר מוצגים על מדף במשרדו הצנוע של שוורץ ב'היכל שלמה' בירושלים. חדר נוסף ברובע היהודי משמש כמחסן לאלפי תמונות ומסמכים. הכרך הראשון שיצא על בתי הכנסת אכן עוסק בבתי הכנסת בנורדריין-ויסטפאליה. החוקרים חשבו שימצאו עד 200 בתי כנסת, אבל גילו מספר כמעט כפול. המחקר הקיף עד כה 5 מדינות, כולל את מדינות בוואריה, נירנברג, באדן-ויטמברג ואוסטריה. חלקו הודפס וחלקו האחר מובא לדפוס בימים אלה. הכרכים מכובדים מאוד, מלווים בתצלומים והסברים, אבל הם אינם נגישים לעין ישראלית – הם כתובים בגרמנית. השאיפה של שוורץ היא להוציא שני כרכים מתומצתים באנגלית, שיגבירו את הנגישות לחוקרים ומתעניינים. על עברית הוא בכלל לא חולם. הפער בין השאיפה למימושה הוא כמובן תקציב. 

כששוורץ נשאל על מספר בתי הכנסת שנהרסו ב'ליל הבדולח', בסופו של דבר, הוא משיב במספר מדויק: "1554". כ-2,200 בתי כנסת היו בגרמניה שלפני עליית היטלר לשלטון, וגם את אלו שלא נהרסו מתעד המחקר שהוא מוביל, כי רובן הגדול של הקהילות נחרב ואין לו זכר או המשך.

המספר הזה, 1554, כבר חדר לתודעה?

"לאט לאט. כבר לא אומרים 191, אנשים כבר אומרים 'מעל אלף'. לקח לנו הרבה זמן להוציא מ'יד ושם' את המספר 191. זה השתרש. זה כמו מספר הנרצחים בליל הבדולח או בעקבותיו". שוורץ בוחן אותי ושואל כמה יהודים נרצחו בלילה הקשה ההוא, ואני משיבה 'כמה עשרות'.

שוב, טעות! "ספרו והגיעו למסקנה ש-91 יהודים נהרגו. זה היה נתון שהנאצים מסרו, אבל האמת היא שהמספר קרוב ל-2000. רבים מהם איבדו את עצמם לדעת". 

למה אנשים התאבדו דווקא בעקבות 'ליל הבדולח'?

"משום שהם חשו שאין להם יותר חיים. 'את הפרנסה לקחו לי, את בית הכנסת שרפו לי, את הדירה שרפו או פגעו בה, אז בשביל מה לי לחיות? אני הלא הייתי קצין, לחמתי בשביל המדינה הזאת, והם זורקים אותי למחנה מעצר?' וזה מצטבר, עוד דבר ועוד דבר, אנשים חשו שהם לא יכולים לחיות יותר. אין בשביל מה. התופעה הקיפה מאות רבות של אנשים. דתיים כמעט ולא, אבל הרבה חילוניים".

איך אתה מסביר את התופעה הזאת, שבמרחק שנים רבות כל-כך מ'ליל הבדולח', ולאחר מחקרים רבים כל-כך, עוד יש כל-כך הרבה מה לחדש?

"הגרמנים לא רצו להיכנס לזה ויהודים בגרמניה לא רצו להיזכר בזה. הקונגרס היהודי אומר שהוא צריך להשקיע ביהודים בהווה ולא בעבר, וב'יד ושם' מעוניינים במחקרים על פולין ורוסיה, שם מדובר על מאות אלפי הרוגים, על מיליונים, לא כמו בגרמניה".

ההיסטוריונים העתיקו את המספרים

שוורץ מוסיף הערה צינית על תחום ההיסטוריה שבו הוא עוסק, אמנם, ב-20 שנה האחרונות, אבל נראה שעדיין הוא מרגיש כאורח: "היסטוריונים מעתיקים אחד מן השני במפורש את המספר 91, גם אם הוא לא נכון. אין להאמין להם, הם חוקרים מעט מאוד. הם כותבים יפה, אבל כמעט לא חוקרים".

אתה בא מתחום אחר שחוקר ומחדש כל הזמן.

"נכון, וזה כואב להם". 

העיסוק בנושא תיעוד בתי הכנסת בגרמניה אכן הביא את שוורץ לעזוב את כל מחקרו המדעי בנושא החקלאות והביולוגיה, אף-על-פי ששימש כיושב ראש האגודה הבינלאומית להידרופוניקה עוד זמן רב. אבל הוא איננו מתחרט. מבחינתו, הדבר הגיע בדיוק בזמן. "את מרכז המחקר כבר סיימנו אז. מאז כבר לא היה אתגר גדול, לא היה הרבה מה לחדש. המחקר הזה הוא משהו אחר".

"קשר השתיקה הוליד את השואה"

"הבעיה הקשה ביותר הייתה השתיקה", זו מסקנתו של שוורץ. "הגרמנים שתקו והיהודים שתקו, למרות שהם ידעו מה קורה. 'ליל הבדולח' או 'ליל הפרעות' לא היה המקרה היחיד של רצח יהודים. הנה כאן", הוא מצביע על ספרים עבי כרס, "יש ארבעה כרכים של שמות של יהודי גרמניה שנרצחו בשואה. בתוך הכרכים האלה נמצאים השמות של אלה שנרצחו בין 33' ל-39'. זה 6 שנים, ובפנים יש 4,000 שמות". שוורץ אומר שמן הרשימה הזאת נפקדים עוד 2,000 איש, שנרצחו גם הם לפני השואה אבל לא הוכנסו לספר, שנכתב ונערך על-ידי גרמנים.

"אדם נרצח, אבל יש תיעוד על זה שהוא מת מאי ספיקת לב. בגלל התעודות אי אפשר לרשום אותם כאן. אמרתי לכותבי הספרים: 'רבותי, זה שקר. התעודה הזאת חתומה? מי חתם עליה? יש כאן קשקוש וזהו. הבן אדם נרצח כי הוא יהודי'; והם אמרו: 'אנחנו יודעים שזה שקר, אבל יש תעודות'. יש גם כאלה שנרצחו בשואה ולא מופיעים, כי נגמר להם הכסף אז הם לא כותבים תוספות. וזה היום, לא לפני עשרות שנים".

שוורץ מביא את סיפורו של מי שלא שתק. דוד פרנקפורטר, למשל, שרצח דיפלומט נאצי בשם וילהלם גוסטלוף ביריות, בעיר דאבוס שבשוויץ. שוורץ אומר שמשפטו של פרנקפורטר, שחשף את עוולות הנאצים וכמובן גרם לחשיפת רשת הריגול והסוכנים ששתל גוסטלוף בשוויץ, הצילה את שוויץ מהסתפחות מרצון או מכיבוש נאצי. "זה חסך חיים של עשרת אלפים חיילים שוויצרים ויותר מכך, ואת חייהם של 20 אלף יהודי שוויץ, שאגב מעולם לא אמרו לו תודה כמו שצריך". את סיפורו של פרנקפורטר (שעיקר ההנצחה שלו היא ברחוב ההוא בפתח תקווה) מתכוונת העמותה לפרסם בשנה הבאה, לקראת 70 שנה ל'ליל הבדולח'.

"בגרמניה נרצחו ששת אלפים איש עוד לפני השואה. אם לא היו שותקים כל-כך על ששת אלפים, לא היו מגיעים ל-6 מיליון, אנחנו בטוחים בזה היום. האשמה היא שתיקה. אמרו: 'נשתוק, זה ייגמר, זה יסתדר', וזה היה הפשע הגדול שלנו".


בתי הכנסת בגרמניה משמשים היום כמחסנים, בתי מגורים, כנסיות או תחנות דלק. לעתים הרסו הגרמנים רק את תוכו של בית הכנסת, משום שהיה קרוב מדי לבתים אריים. עולמות שלמים מסתתרים בין העצים, האבנים והבתים. אך שוורץ אינו מתחרט על העיתוי שבו החל לערוך את המחקר, ומעריך כי לו היה מתחיל 10 אותו שנים קודם היה זוכה לפחות שיתוף פעולה
מתחברים למצעים מנוקים בשמיטה

בשנה הראשונה לקיומו של קיבוץ חפץ חיים חשבו חברי הקיבוץ שלא לשמור את שנת השמיטה. הייתה זו השנה הראשונה להתיישבות הקיבוץ. הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', הגיע לקיבוץ בשליחותו של ה'חזון אי"ש' דיבר על לבם של החקלאים הצעירים, ואכן שכנע אותם שלא לחלל את השמיטה.

העיסוק המעשי בשמיטה הביאה את שוורץ להתחיל ולחשוב בכיוון של גידולי מים, כלומר הידרופוניקה – גידול על מצע מנותק, המותר בשנת שמיטה. מהקיבוץ העני לא קיבל שוורץ תקציב לפיתוח הרעיון, וכל העבודות סביב הנושא התבצעו אחרי שעות העבודה הרגילות. מי שכן הביע התעניינות היה דווקא ה'חזון אי"ש'; בעיקר, מספר שוורץ, כדי שציבור שומרי התורה לא יהיה תלוי באספקת ירקות מהערבים.

בשנת 51' שהה שוורץ בארצות הברית, כדי לעשות נפשות לעלייה לישראל ("נראה לי שהעליתי רק בן אדם אחד כל השנה הזאת, וגם הוא חזר בסוף לארצות הברית. בישראל היה אז צנע", הוא אומר בחיוך). במסגרת אותה שנה חשב להשתלם אצל מומחים בנושא ההידרופוניקה, אבל מהר מאוד גילה כי את 'מומחיותם' הוא יכול ללמוד תוך שעתיים.

בשובו לקיבוץ חפץ חיים, ולאחר שהוכיח כי הוא יכול לגדל גידולים רווחיים על 10 מ"ר, לא נתנו לו שטח גדול לניסוי. "אמרו לי: קודם תעבור ל-100 מ"ר. הם לא הבינו שאם כבר הצלחתי לגדל על שטח קטן, זה כבר לא משנה". כעבור תקופה הוא ביקש להתקבל לאוניברסיטה וללמוד את הנושא בצורה מסודרת, אולם לא הייתה בידו תעודת בגרות... במשך השנים למד שוורץ ועשה דוקטורט, ואף הפך לפרופסור. הוא חקר ופיתח חקלאות הידרופונית באילת, בעין גדי וגם בחו"ל, ואף הרצה במקומות שונים. מה שהיה דונם אחד בחפץ חיים לפני עשרות שנים, הפך למיליון דונם ברחבי העולם.

ומה זה אומר לגבי שנת השמיטה הקרבה ובאה?

"השמיטה מצריכה התארגנות נוספת, אבל אם היא תיעשה, לא צריכה להיות בעיה, כי רוב הירקות בישראל גדלים גם ככה בשיטה הזאת".

"הפלמחניקים היו פושעים"

בתום מלחמת העולם השנייה נשלח שוורץ מטעם ההגנה לחוץ לארץ. כל אנשי הקיבוץ היו חברי ההגנה, אבל הוא ביקש לצאת לשליחות, לעזור לשארית הפליטה וגם לחפש קרובים. הוא לא מצא דבר. מאוחר יותר מצא דודה אחת. שוורץ פעל במסגרת עלייה ד' – הברחת יהודים בזהויות בדויות, דרך שאינה ידועה כל-כך עד היום. הנוהג היה לקחת דרכונים מתושבי הארץ, להדביק תמונות אחרות, לזייף חותמות ולהבריח אותם. המעשה היה כרוך במפגשים במקומות מפוקפקים ובתשלום שוחד לפקידים ולשליחים שונים.

"המפגש עם ניצולי השואה היה נורא", הוא מספר. "הבנתי פתאום מה זו השואה. היו כאלה שהמציאו סיפורים כי הם כבר היו לא בסדר, והיו כאלה שסיפרו, וחשבתי שהם ממציאים אבל הסתבר שהכול היה אמת".

עם פרוץ פרשת 'אקסודוס' נשלח שוורץ לארגן את העולים על אוניית הגירוש 'אושיין וייגור', ואת הסיפור המדהים על שמונת השבועות שבהם היטלטלה האונייה בתנאים נוראיים, בין צרפת להמבורג, מספר שוורץ באריכות באתר 'דעת'.

לשוורץ טענות רבות על הפלמ"ח, שארגן את הקרב הבלתי אפשרי של אנשי 'אקסודוס' וגבה קרבנות. בכלל, הוא אומר, אנשי הפלמ"ח היו בחלקם פושעים, שדאגו רק לעצמם ופעלו בחוסר אחריות. זכות עומדת לו, לבן גוריון, אומר שוורץ, על פירוקו של הפלמ"ח. על הזלזול בניצולי השואה אומר שוורץ כי הוא אינו מוצדק. עמידתם האיתנה של העולים על אוניות הגירוש ושרידתם בתנאים כה קשים הן דבר נדיר, הממחיש יכולת אדירה. "הארצישראלים האמינו שהבנים של ניצולי השואה יבנו את המדינה, כי הם עצמם לא יכולים. בפועל, הניצולים בנו את המדינה לא פחות מהם".   

'בית אשכנז' עוסק היום גם בתיעוד ניצולי השואה שהיו על 'אקסודוס', כולל סיפורם האישי. העולים נרשמו אז בשמות בדויים, ועד היום לא נודעה זהותם של כולם. עד עתה נאספו אלפי תמונות, 1800 שמות ו-600 700 עדויות.  'בית אשכנז' מבקש להוציא ספר ומדליה על הנושא, אבל שוב, נתקל בקשיים כלכליים. "השאלה היא למי לעשות את כל זה", אומר שוורץ. 

ofralax@gmail.com: