גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 237ראשיהפצה

הפריימריס מעל לכל? - שולחן עורך

הניסיון של פרץ לקרוץ לבוחרי העבודה על ידי התגרות במתנחלים לא יושיע אותו בפריימריס ● האם בעקבות הסתבכותו הפלילית של חיים רמון הוא יזכה לשדרוג פוליטי?
15/04/07, 17:24
עמנואל שילה

1. מהלכיו של עמיר פרץ בעניין הבית בחברון באביב תשס"ז הם חיקוי די מדויק למעשיו של פואד בן אליעזר בחוות גלעד בחורף תשס"ג. יו"ר העבודה הנוכחי, שהוא גם שר הביטחון בממשלת אולמרט, פועל על פי אותו היגיון ולמען אותה מטרה כמו מי שהיה אז יו"ר העבודה ושר הביטחון בממשלת אריאל שרון. לפואד בן-אליעזר זה לא עזר והוא הפסיד לעמרם מצנע. גם לעמיר פרץ זה כנראה לא יעזור.

2.  פואד חתר לעימות מיותר לחלוטין עם המתנחלים בתקופת פריימריס בעבודה, לאחר שהסקרים הראו שהוא עומד להפסיד בהתמודדות מול עמרם מצנע. הוא הפעיל את צה"ל בשירות מערכת הבחירות שלו, תוך חילול שבת המוני של אלפי חיילים. למרבה הבושה, רבים מהם היו חיילים דתיים, שהועלו על אוטובוסים בטענה שקרית שהם מוזעקים לפעילות מבצעית. שלוש שנים לפני אולמרט בעמונה (גם הוא, אגב, לקראת בחירות), בן-אליעזר חולל במודע עימות אלים ומכוער בין חיילים לאזרחים, שבו הופרו כללים ונחצו קווים אדומים בהתנהגותם של כוחות הביטחון והשוטרים חסרי-התגיות. תקוותו של פואד היתה שהצעד הזה יחזיר לו את תמיכת האגף השמאלי של מפלגתו.

3.  בחוות גלעד זה נגמר בפצועים. כמה שבועות מאוחר יותר ניצל פואד את כהונתו כשר הביטחון כדי להוביל מהלך מדיני-ביטחוני שעלה בחייהם של חיילים ואזרחים. בטענה שצריך לספק קרן אור מדינית, תוך שהוא מתעלם בעקשנות מכל האזהרות, כפה פואד על צה"ל לפתוח מחדש את נתיבי נפת חברון לתנועה חופשית של ערבים, במסגרת המהלך שכונה 'יהודה תחילה'. מדיניותו ההרפתקנית והאגוצנטרית של שר הביטחון, שהוטתה על ידי שיקולי פריימריס, הנחילה לג'יהאד האיסלאמי בחברון את אחת מהצלחותיו הגדולות, כאשר בליל שבת נפלו בקרב 12 חיילים ואזרחים, ובראשם מפקד חטיבת יהודה אל"מ דרור ויינברג הי"ד. בכך איבד צה"ל את אחד מטובי מפקדיו, קצין מזהיר שנכונו לו עלילות ותפקידים, ושהיה גם אישיות תורנית למופת.

4.  לפואד כל זה לא עזר. הסקרים המשיכו לאכזב. לאחר שמיצה עד תום את הניסיון לנצל את כהונתו כשר הביטחון לצרכי הפריימריס, החליטו פואד ויועציו שחברותו כשותף קואליציוני בכיר בממשלת שרון היא שעומדת לו לרועץ. מפלגת העבודה מיהרה לחולל משבר מלאכותי על תקציב המדינה ולפרוש מן הקואליציה, אך היה ברור שמדובר בפרישה זמנית בלבד. הכוונה הייתה לנצח בבחירות הפנימיות בעבודה, ולחזור לקואליציית שרון לאחר הבחירות לכנסת. אבל בוחרי העבודה העדיפו את עמרם מצנע, שנתפש כמועמד המביא עמו בשורה חדשה שעשויה להוביל לניצחון, על פני פואד בן-אליעזר, שגם לאחר הפרישה המשיך להצטייר כנושא כליו של שרון.

5.  בנימין בן-אליעזר לא זכור אמנם כשר ביטחון מזהיר, אבל הוא היה לפחות בעל רקע ביטחוני עשיר, ומעידותיו הן כאין וכאפס אל מול כישלונותיו החמורים של שר הביטחון ויו"ר העבודה הנוכחי. פרץ כבר הכריז שאם ינצח בפריימריס הוא ידרוש את תיק האוצר. נותרו לו רק עוד כמה שבועות במשרד הביטחון, אך בזמן המועט הזה הוא נחוש לחולל עימות מול המתנחלים בחברון. הוא הרי צריך לשמח את אלפי הערבים שפקד למפלגתו כדי שיתמכו בו בפריימריס, ומה יותר מרנין מלראות את היהודים נלחמים אלו באלו? גם אם שותפיו מש"ס, ישראל ביתנו ואפילו 'קדימה' מתנגדים לכך, גם אם אפילו היועץ המשפטי לא מגלה התלהבות, עמיר פרץ לא יירתע. המשרד עדיין שלו, צה"ל באחריותו, ואיש לא יעצור אותו מלהפעיל אותם באופן שמשרת את ענייניו.

השיטה הפסולה הזאת של צעדים ביטחוניים שמוכתבים על ידי שיקולי פריימריס חייבת לעבור מן העולם. ניצול ציני של כוחות הביטחון למטרות אישיות הוא שרלטנות חמורה, שמי שנוקט אותה מוכיח שאינו ראוי לשררה. אותה אם של החייל העברי מאמרתו המפורסמת של בן-גוריון התלויה בכל בסיס של צה"ל, רוצה לדעת שלא רק מפקדיו אלא גם שר הביטחון הממונה עליהם ראוי שיפקידו בידיו את גורלו של בנה. בוחרי 'העבודה' עצמם צריכים לדחות בשאט נפש את מי שמבקש לקנות אותם באמצעות תרגילים שקופים ומאוסים.

6.  בשולי הדברים: אי אפשר לשכוח את תפקודו הפסול של מי שהיה מפקד כוחות המשטרה בחוות גלעד, ניצב שחר איילון. כזכור, איילון ציווה על שוטריו להצניע את תגי הזיהוי שלהם, והורה להם שאם יידרשו להזדהות יאמרו כי שמם הוא שחר איילון. בתדריך שהעביר לקראת ההתנפלות האלימה הוא הבטיח לשוטריו שאם יוגשו נגדם תלונות למח"ש הוא ידאג 'לקמט' אותם. כך, בעידודו המפורש של מפקדם, נשלחו השוטרים והמג"בניקים לעשות שפטים באזרחים. הקריצה מעודדת האלימות של שחר איילון סללה את הדרך לאמרת השפר "שיישרפו" של תנ"צ ניסו שחם בכפר מיימון, והכשירה את הקרקע להנחיה הנפשעת "יש לכם אלות, אתם יודעים מה לעשות" של יאיר נווה בעמונה. אינני יודע אם בישראל של היום אפשר לצפות שכתם מהסוג הזה ימנע את מינויו של שחר איילון לסגן המפכ"ל. בכל מקרה, אם איילון לא ישכיל להוכיח שבזמן שחלף הוא הספיק להפיק לקחים ולהיטיב את דרכיו, מינויו עלול להביא לשפל נוסף במידת האמון לה זוכה המשטרה במחנה הכתום.

כרטיס צהוב ציבורי

סברתי ועודני סבור שההחלטה להעמיד לדין את חיים רמון הייתה נגועה בשיקולים פסולים של מי שביקשו להיפטר משר משפטים עצמאי מדי.

ניתוחים שונים של פסק הדין הראו כי אי אפשר להוכיח שרמון היה מודע לחומרת מעשיו. רמון עצמו שגה כאשר התעקש להוכיח את צדקתו באמצעות הצגת המתלוננת כשקרנית, במקום פשוט להתנצל. תיקים דומים בעבר, כמו זה של סטירת הלחי שנתנה לימור לבנת לפעיל מפלגת העבודה והתנהגות אלימה של ח"כ אלי בן-מנחם מהעבודה, נסגרו בהתנצלות. גם העונש הקל שהוטל על רמון והחלטת השופטים שאין במעשיו קלון מוכיחים שמדובר במעשה גבולי מבחינה פלילית, שאת מחירו צריך לשלם בשדה הציבורי.

הבעיה היא שלאחר שבית המשפט אמר את דברו המינורי, יש מי שסבור שבכך תם העניין גם במישור הציבורי. נגד שר האוצר אברהם הירשזון הצטברו חשדות חמורים, ושמו של רמון מועלה כמי שעשוי למלא את מקומו. עגלת המושחתים של קדימה תמשיך בדרכה, כאשר את מקומו של החשוד התורן ימלא מי שהורשע לא מכבר. התוצאה מבחינת מעמדו הפוליטי של רמון תהיה שהרשעתו במעשה מגונה לא רק שלא הזיקה אלא אף הועילה לו, ובעקבותיה הוא זכה לשדרוג פוליטי. איך אפשר להשלים עם שערורייה שכזאת?

קו ההגנה של רמון מפני האישום המשפטי היה שהוא סבר שמדובר בפלירטוט. במישור הציבורי, זהו קו הגנה מרשיע. אי אפשר לקבל התנהגות נלוזה שכזאת מצדו של שר בישראל, בוודאי לא בעיתוי שבו התרחשה - שעות ספורות לאחר חטיפת שניים מחיילינו ומותם של שמונה, ובעוד רמון עומד להיכנס לישיבת ממשלה שבה יוחלט אם לצאת למלחמה. אם זה מה שעושה שר בכיר בשעות קשות וגורליות שכאלה, מה הפלא שהרמטכ"ל מוצא פנאי למכור את מניותיו?

חיים רמון חייב להבין בעצמו שלא ייתכן שמעשיו הפסולים יובילו אותו לעליית מדרגה ולזכייה באחד משלושת התיקים הבכירים, לראשונה בקריירה הפוליטית הארוכה שלו. ייכבד ויישב קצת על הספסל. או כמו שכתוב בפסוק שציטט השבוע ג'קי לוי: "ואביה ירוק ירק בפניה - הלא תיכלם שבעת ימים?!".