בשבע 238: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , א' באייר תשס"ז

צפירת מלאי

ביום האבל הלאומי, בדיוק בשעה שנקבעה לכך, נשמעה הצפירה. איש לא זז, כלב לא נבח, הזמן עמד מלכת. חיי היומיום הסואנים נעצרו. לרגע ארוך אחד – הפכנו כולנו לפסלים דוממים. כל המשימות והפעולות שהתכוונו לבצע ברגעים האלה – נדחו לזמן אחר.

במהלך הצפירה, למשל, האיום האיראני לא הוסר, ועדת וינוגרד לא פרסמה עדויות, החיילים החטופים לא שוחררו, ניצולי שואה לא קיבלו סיוע כלכלי, מפוני גוש קטיף לא מצאו עבודה, צה"ל לא שוקם, המורים בתיכונים לא לימדו, הסטודנטים לא למדו, מוסד הנשיאות לא זכה למועמד מתאים, שחקני מכבי לא שמרו בהגנה, התקשורת לא נהגה בהגינות עם אנשי חברון, פרשנים פוליטיים לא צדקו, ציפי לבני לא אמרה שום דבר חשוב, אבי דיכטר לא הפגין שיקול דעת, אולמרט ופרץ עמדו דום ולא הלכו הביתה.

זהו, נגמרה הצפירה. נו?

מדינת נדמה לי

בזמן כתיבת הגיגים אלה, עדיין לא הותרו לפרסום פרטי חקירת המשטרה נגד ח"כ עזמי בשארה. אם כי בהכירנו את דעותיו של האיש, אפשר להניח די בוודאות כי הוא לא נחשד במתן נשיקה לחיילת צה"ל. סביר יותר להניח (וזהו רק ניחוש) כי מדובר בעניין חמור יותר, נפיץ יותר, הקשור באופן עקיף ורופף לעובדה כי עזמי בשארה הוא – איך לומר את זה בעדינות – לא יהודי.

והסיבה שהנושא מעורר הדים רבים כל כך היא, שאנחנו מדינה של נדמה לי. במדינת נדמה לי אפשר היה עד היום להתייחס לעזמי בשארה כאל ח"כ מן המניין, ובכלל כאל אזרח ישראלי חופשי. במדינת נדמה לי יכול היה בשארה להטיף לאלימות ערבית נגד ישראל ולצאת מזה בשלום. אחרי הכול, האיש דוקטור, משכיל, נציג ציבור, אתו אפשר לדבר. ומלבד זאת, הוא לא באמת אמר ולא באמת התכוון ויש לו זכות לדבר וממילא אף אחד לא שמע, ובכלל - אנחנו האשמים בגלל היחס שלנו לערבים המסכנים.

במדינה נורמאלית, חשדות וחקירות נגד בשארה לא היו אייטם חדשותי. במדינה סבירה, האיש היה נמלט על נפשו עוד בטרם למד לדבר. במדינה שמכבדת את עצמה היה בשארה בכלא או בגלות כבר לפני שנים, יחד עם יצורים מתוקים נוספים כמו אחמד טיבי או מוחמד בראכה. רק במדינת הנדמה לי, מדינת ההלקאה העצמית, מדינת הבג"ץ והפלפולים המשפטיים – האויבים בתוכנו יכולים להצטרף לאויבים מבחוץ, ובמקביל - ליהנות מאזרחות ישראלית ולהיבחר לכנסת. המצב הזה דורש שינוי, נדמה לי.     

עיתונות לוחמת עד שעמום

יום השואה האחרון, בוודאי בהשוואה לקודמיו, הפך להיות יום ההזדהות עם הניצולים העניים. גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש עשו מזה סרט, אישים כמו עוזי דיין ונתן זהבי כתבו על כך בעיתון, וגם שר הרווחה טרח לומר את דברו. מישהו אמר טרנד? יכול להיות, אבל מצדי, שכל הטרנדים בעולם יהיו סביב נושאים חשובים כאלה.

מבחינה חברתית, הדאגה לחלשים חייבת להיות בראש סדר היום הציבורי. אבל מהצד העיתונאי, הפובליציסטי, קשה לי לעתים לקרוא את המובן מאליו, ועוד יותר קשה לי לכתוב עליו. נודה על האמת: כולנו מזדהים עם כמעט כל מאבק חברתי ואנושי מתוקשר: ניצולי שואה, חולים, נכים, חיילים חטופים, עובדי קבלן, אפילו סתם מורים. אז מה כבר אפשר לכתוב על זה? שאני נגד רצח בתוך המשפחה? שאני תומך בתרופות לחולי סרטן? מישהו בכלל יטרח לקרוא את זה? רגע, מישהו קורא אותי עכשיו? הלו? הלו?

ומה שנכון לגבי כתיבה בעיתון, נכון שבעתיים לגבי יציאה לרחובות. מדי פעם אנו שומעים טענות בנוסח: "למה הימין נאבק בהתנתקות אבל לא הולך להפגנות נגד סחר בנשים". מדובר בטענה דמגוגית ופופוליסטית, בעיקר משום שיש בה מעט אמת. אכן, ישנם נושאים חשובים רבים, שהציבור הדתי מדיר מאבקיו מהם. אבל אין זה אלא טבעי, שהמגזר ייאבק על עמדותיו הנמצאות במחלוקת ציבורית, ולא יעלה על בריקדות למען נושא שהוא קונסנזוס לאומי.

ועם כל זאת, אני קורא להעניק לניצולי השואה את הזכויות המגיעות להם, כדי שיוכלו להמשיך ולחיות בכבוד. אוי, כבר אני משעמם את עצמי למוות.

חמסה עלינו

א. לעמיר פרץ: מישהו צריך לומר לך את זה – הסיכוי שלך לנצח בבחירות המקדימות בעבודה קטן אפילו מהסיכוי שערוץ 1 יעביר משדר ספורט שלם בלי בעיות. בקיצור, עזוב את הבית בחברון במנוחה.

ב. במחשבה שנייה, אפשר לחשוב על הסכם פשרה לטובת כל הצדדים: מתיישבי חברון יישארו בבית שרכשו, ובתמורה יתפקדו לעבודה ויצביעו פרץ. איך זה?

ג. עדיין לא הבנתי: האם סמפכ"ל המשטרה הבא הוא אכן שחר איילון, או שהוא רק מזדהה בשם שחר איילון?

ד. בסרט 'נורביט' מגלם הקומיקאי השחור אדי מרפי שלושה תפקידים, כולל דמויות של אשה שמנה מאוד וקשיש סיני. לא צפיתי בסרט, אבל הרעיון של שחקן המגלם מספר דמויות שונות – לא של תאומים או כפילים – נראה לי מטופש באופן שאי אפשר לתאר. יוצרי הסרטים כמעט אף פעם לא הצליחו לצאת מהקונספט הזה בשלום.

ה. אולי זאת הסיבה שב-20 השנים האחרונות - התפקיד הטוב היחיד של מרפי בקולנוע ('שרק') היה דמות של חמור.

יודע את מקומי

כחודש כבר חלף מאז נכנסנו לביתנו החדש, ועדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. אפשר היה לצפות כי הדירה תהיה היום מאורגנת, מרוהטת, מוכנה לגמרי לביקורים של משפחה, חברים ומתרימים מזדמנים. ניתן היה לצפות כי הבניין כולו יהיה אור לגויים, מבנה מעוצב ומושלם שנעים לבוא בשעריו וקשה להיפרד ממנו. אבל נכון לעכשיו, כל מטר בדירה הוא מפגע בטיחותי, וכל כניסה לבניין מזכירה לי בעיקר סצינות מתוך הסרט 'זהירות הבית מתפרק'.

למען האיזון, אציין כי הדירה בכל זאת מסודרת יותר מאשר לפני חודש. למשל, השבוע הארגזים כבר נעמדו בסדר מופתי בצורת האות ח'. אבל זה לא ממש מנחם אותנו. עדיין לא הצלחנו למצוא רהיטים מתאימים, שבהם נוכל לאחסן חלק מהספרים, קלטות הווידאו וכלי המטבח. ובינתיים, הנחמה היחידה שלנו היא שמחתם של הילדים, שמדי יום מוצאים בבית משחקים חדשים ונחמדים, כמו מעקה של מרפסת, או מקדחה חשמלית. האמת, אין לי מושג איך הם עושים את זה. אני חיפשתי את תיק הלפטופ שלי במשך שבוע, עד שמצאתי אותו רועד מקור בפריזר. אנחנו חייבים לסדר באופן תכוף יותר.

השבוע כבר התקדמנו בחצי צעד: רכשנו במיטב כספנו ארונות אמבטיה. כמובן, בין הרכישה להתקנה אמורים לעבור לפחות שבועיים וחצי, כי היצרן צריך לנסוע לאפריקה, לחטוב את העץ, להתקין ממנו ארון ולהוביל אותו עד אלינו, ליישוב הנידח בגוש דן. כל בקשותינו לזרז מעט את התהליך, כדי שהדירה תהיה מרוהטת קומפלט לפני שהטיל האיראני מגיע – נפלו על אוזניה הקשובות של מוכרת חירשת. בינתיים, אנחנו מניחים את המגבות הנקיות על הארגזים, את חבילות המגבונים על מכונת הכביסה, ואת מברשות השיניים אנו משאירים בתוך השיניים כדי לחסוך מקום.

כל כך רציתי לעשות הכול אחרת. באמת שהתכוונתי ללמוד מהטעויות של מעבר הדירה הקודם, לארגן הכל זמן רב מראש, להחליט במהירות איזו תמונה תולים והיכן, לאן נעיף את מערכת הישיבה הסלונית הישנה, וכיצד נימנע מפגיעה אקראית בקירות הבית, בקרמיקה ובדלתות. חודש אחד עבר, ואנו שוקלים לנצל את ההזדמנות ולערוך טקס אזכרה לאחת המרצפות בסלון. תאמינו לי, אחרי התשלום על ארונות האמבטיה – לא תוכלו אפילו לקרוא לזה 'צרות של עשירים'.

נו מילא… איך אמרו פעם: העיקר שיש מיטה וכרית להניח את הראש. אאוץ'! למען השם, מה עושה המזלג הזה על הכרית שלי?