בשבע 238: ניגוני הפופ של ראש הישיבה

הרב שמואל סקאיסט, ראש ישיבה בנו ג'רזי, מוכיח שאפשר לחבר בין מוסיקה עדכנית לניגון חסידי.

מרים הופמן , א' באייר תשס"ז

קסקט שחור, פאות ארוכות, חיוך צחור ומשקפי ג'ון לנון קטנים ועגולים הופכים את רבשמואל לנציג נוסף בזירת החסידים האמריקניים המגניבים, ההופכים על-פיו את התיוג הגלותי וממרכזים את המראה החסידי כאייקון מוזיקלי אופנתי.

רבשמואל הוא כותב-זמר, סוגה מוזיקלית שזוכה לעדנה בשנים האחרונות. יש בה מקום נכבד למנגינות אקוסטיות ולכתיבה אישית היוצאת בחיפוש אחר הדרך ומתרחקת מאמירות גדולות ובומבסטיות.

רב כותב בפשטות על הרצון והרדיפה אחר החלום להיות כמו מישהו אחר, על אהבה גדולה שחמקה, על אנשים שמדברים גבוהה גבוהה ומאכזבים ועל הזדמנות אחרונה לקבל תשובות.

'הפרוטוקולים' שלו  מתחילים עם שירים משועשעים המביטים בעולם הזה ובתחלואיו בתמיהה, כמו בשיר הנושא הקצבי, הצוחק על כל הקונספט של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ומקצין את הגיחוך שבעניין על-ידי 'וידוי', שהכול נכון ושכולנו כאן כחלק ממזימה גדולה להשתלט על העולם. בהמשך מגיעים שירים רציניים יותר, המתמודדים עם שאלות של בלבול קיומי, מקום חברתי והרצון להשתייך למשהו או למישהו.

הקול הצעיר, החם והאנרגטי של רבשמואל מתנייד בין סגנונות מוזיקליים – פופ, פולק וגם רגאיי מוצאים כאן את מקומם. התוכן אוניברסאלי, ובעיקר עדכני ומחובר לכל ולקול מה שמתרחש היום בעולם המוסיקה הכללי.

כמעט קשה להאמין שמדובר כאן בראש ישיבה, אבל הרב שמואל סקאיסט מניו ג'רזי רואה במוסיקה ובנגינה מול קהל מגוון חלק מהתפקיד החינוכי שלו.

רב שמואל מצויד בחוש הומור אמריקני מאוד, אולי כזה שהיושבים בציון – הרגילים לקבל את המוסיקה היהודית שלהם ישירה, מוכרת ובעיקר רצינית עד אימה – לא יבינו עד הסוף.

עבורם ועבור כל אלו שאזכורים של שירלי טמפל, בוב מארלי, בלבול ואהבה מערבבים להם את החוויה היהודית, הוציא הרב סקאיסט, במקביל ל'פרוטוקולים' את האלבום 'בימינו', שכל כולו ניגונים חסידיים מובהקים שהלחין ושר יחד עם משפחתו. הניגונים באלבום הזה מעט ארכאיים אך נעימים וקליטים. לעומת זאת, דלות ההפקה ניכרת, ולולא הבלחות קצרות כמעט שלא ניתן לזהות כי מדובר באותו רבשמואל . ואולי זהו התחכום האמיתי של הרב סקאיסט; היכולת להכיל את העולמות הנדמים כמנוגדים ולהגיד שאפשר לשלב, וכדאי.

מה שבארץ נתפס לעתים קרובות כקווים מקבילים משתלב לכתחילה אצל הרב שמואל ואצל יוצרים 'חוצניקים' נוספים, ומאפשר להם לנוע לשני הכיוונים – מצד אחד להגיע לקהל רחב יותר ומן הצד השני לרענן את המוסיקה היהודית.

אחת, בודדת – בכל פעם רצועה אחת מקבלת יחס אישי.

'אויפן פריפצ'יק', מתוך האלבום: 'האחים לבנת – ג'אז יהודי בפולין'

האחים לבנת מתכתבים כבר כמה שנים טובות עם המקורות שלהם. החיפוש שלהם אחר החיבור בין היהדות והמוסיקה יוצר בכל גלגול ומקום שהם מגיעים אליו גרסה חדשה ומרתקת של הג'אז היהודי שהם יוצרים.

בין ימי הזיכרון והעצמאות, כשרגשות וזיכרונות מציפים ושוברים את מנגנוני ההדחקה היומיומיים, אני חוזרת לתיעוד ההופעה של האחים בפולין בשנת תש"ס.

בוורשה, בלודז', בקרקוב – בתוך כל הקונטקסט הגיאוגרפי והמטען ההיסטורי שנלווה אל ההופעות, אל מול קהל שברובו אינו יהודי, מנגנים אביב ואריק לבנת ומעוררים לחיים את הצלילים והקולות היהודיים ביותר שיש. 

הרצועה השביעית באלבום היא ביצוע לשיר היידי הקלאסי 'אויפן פריפצ'יק', המספר על הרבי והילדים הלומדים את האלף-בית. היא מסמנת יותר מכל את השילוב בין הצער על מה שהיה ואיננו לבין היכולת המופלאה של האחים לבנת להעלות את העצב ולכוון אותו להתחדשות ולתקווה.

theJrhythm@gmail.com