בשבע 238: תחרות המנגל

חגי רוטנברג , א' באייר תשס"ז

אצלנו במשפחה אוהבים מאוד את יום העצמאות. יש לנו סדר קבוע, וכמו בכל שנה, כך היה גם ביום העצמאות הנוכחי. אבל בכל זאת, השנה קרה משהו קצת אחר.

מוקדם בבוקר התחלנו לארוז את האוכל בקופסאות קרטון ענקיות: פיתות, סלטים וכלים חד פעמיים. אבא שלי היה אחראי על הבשר, הנקניקיות, העוף ושאר הציוד למנגל. בשעה עשר בבוקר דפקנו על הדלת של משפחת מזרחי, השכנים: "נו, יאללה", זירזה אימא שלי את שושי, האם, "צריך כבר לצאת, לפני שניתקע בפקקים".

יצאנו לדרך שמחים וטובי לב. אנחנו ומשפחת מזרחי חברים ממש טובים, וכמעט תמיד נוסעים יחד. בדרך שרנו שירי ארץ ישראל ואבא שלי עשה לנו חידון על שמות של מקומות בארץ, ואני ידעתי כמעט את כל התשובות.

"קדימה, ילדים, להוציא הכול מהאוטו", אמר אבא לאחר שהחנה את המכונית שלנו בצל העצים ביער ירוק בגליל.
"הי, אתם יודעים מה?" אמר לפתע אוריה, הבן של השכנים, "אולי, כדי שיהיה קצת יותר מעניין, נכריז על תחרות מזרחי-שוורץ ליום העצמאות?".

הבטנו אליו בתמיהה: "לאיזה תחרות אתה מתכוון?".

אוריה חייך בערמומיות: "תחרות המנגל הטוב ביותר! מי שיספיק להכין כמה שיותר נקניקיות, ובצורה מקורית ומעניינת יותר, יזכה בתואר 'אלוף המנגל'!", הכריז בקריאת ניצחון.

לקח לכולנו דקה עד שנפל לנו האסימון, אבל אז אמא שלי ושושי הכריזו בהתלהבות: "כן, נעשה תחרות ונראה מי מכין את הבשר הכי טעים".

כל משפחה התכנסה להתייעצות משפחתית קדחתנית. "אנחנו נחתוך ירקות, נצלה את הבשר, ונסדר הכול על מגש ענק בצורת דגל המדינה", הציעה אמא. כולנו הנהנו בהסכמה ושינסנו מותניים לעבודה.

מכיוון משפחת מזרחי שמענו לחישות רמות: "לא, לא, עדיף כמו שאני אומר", נשמע קולו של אוריה. "תשמעו לי, זה המתכון הכי טוב שיכול להיות", אמרה אחותו הגדולה, ענת. אבא שלי ואני כבר התחלנו להבעיר את הגחלים, ומזווית העין ראינו את מזרחי מתחילים לערוך את השולחן.

"מעניין מה הם מתכננים", לחשתי לאחי, אלעזר.

"מה זה משנה? העיקר שנגמור לפניהם. הרעיון שלנו בטוח ינצח", השיב.

אמא, בעזרת אחיותיי, שלומית ורננה, חתכה ערמה ענקית של ירקות וחמוצים והתחילה לסדר אותם על המגש הענק. את שולחן העץ כיסינו במפיות של כחול לבן, ועל הפיתות נעצנו קיסמים עם דגלי ישראל קטנים.

"אנחנו מסיימים!", הודענו לילדי מזרחי, "כדאי לכם להזדרז".

"אל תדאגו, בשנייה שתהיו מוכנים גם אנחנו מוכנים", אמרו.

התחלנו בספירה לאחור. "10, 9, 8, 7", ספרנו יחד וכל אחד ניסה להציץ ולראות, ללא הצלחה, מה עשתה המשפחה השנייה. "6, 5, 4, 3", המשכנו, והיה נדמה לי שראיתי משהו מוכר על השולחן של מזרחי. "2, 1, 0!" קראנו, וכל משפחה גילתה את השולחן שלה.

הבטנו בשני השולחנות כלא מאמינים: מפיות בכחול לבן, דגלים קטנים, ירקות צבעוניים ונקניקיות בצורת הדגל – השולחנות היו העתק מדויק אחד של השני!

"מעתיקנים שכמותכם, לא היה לכם רעיון אז החלטתם לקחת את שלנו!", צעקתי על אוריה.

"מי שמדבר! לכם אף פעם אין רעיונות מקוריים, תמיד אתם לוקחים מאיתנו!", צעק עלי אוריה בחזרה.

תוך דקה החל ויכוח קולני בין שתי המשפחות סביב השולחנות עמוסי המזון, עד שפתאום נשמע קולה של יפעת, אחותי בת הארבע: "פויה יום העצמאות! הגננת סיפרה שביום העצמאות שמחים שיש לנו מדינה, אבל היא סתם אומרת. אני יספר לה שביום העצמאות כולם כועסים בגלל נקניקיות".

השתתקנו והשפלנו את ראשינו במבוכה. בכל זאת, הגננת תמיד צודקת.