בשבע 238: שלוחי מצווה

עודד מזרחי , א' באייר תשס"ז

מוריה בת השנה וחצי מעמנואל סבלה במשך עשרה ימים מחום גבוה ומפצעים בפיה. ד"ר אירנה, רופאת הילדים בקופת חולים, אבחנה אצלה את מחלת הפה והטלפיים. אך כל התרופות והמשחות שרשמה הרופאה לא הועילו. כאשר ראתה שמצבה של מוריה לא משתפר ואף מחריף, אמרה באופן מפתיע לרבקה, האם המודאגת: "שמעתי כבר כמה פעמים שנתנו לחולים במחלת הפה והטלפיים לגרגר חלב עיזים חם ישר מעטיני העז לתוך הפה, והכול עבר. אולי תנסי את זה, זה בטח לא יזיק...".

מה לא עושים בשביל רפואה?! רבקה התקשרה ליהודה, בעל עדר עזים ביישוב יקיר הסמוך, הנותן שירות כזה תמורת סכום סמלי למדי של עשרים שקלים. הוא נהג להגיע לפינת החי מדי בוקר כדי לתת לעזים ולבעלי החיים האחרים את מזונם. כאשר שמע על מחלת הילדה וחומרתה, הבטיח כי יעשה מאמץ מיוחד ויגיע לדיר בתשע בערב. רבקה הזעיקה את בתה עטרה ואת חתנה אלדד המתגוררים במקום. הם הביאו עימם את בתם בת השנתיים, וכולם יצאו ברכבו של אלדד לכיוון יקיר.


הרכב יצא מיקיר ופנה שמאלה, ואז לפתע נזרק עליו בקבוק תבערה והתנפץ על הדלת האחורית, הסמוכה למקום מושבה של רבקה. נשמע קול ניפוץ עז, ורבקה ראתה להבות אש פורצות מהדלת ומטפסות על חלונה. לאחר מכן הסתובבה לאחור וראתה שתא המטען בוער
לאחר נסיעה של כעשרים דקות הגיעו ליישוב ונסעו לעבר הדיר, עד שלא יכלו להמשיך ברכבם. עטרה ובתה נותרו ברכב, ואילו רבקה ירדה עם חתנה ועם מוריה שאותה נשאה על ידיה. הם פסעו בשביל חתחתים צר וקוצני עד שהגיעו לשטח נרחב שבו נמצא דיר העיזים.  
 
יהודה יצא עם רכבו לעבר הדיר שנמצא במרחק מה ופגש אותם. הוא בחר בעז הראויה לחליבה, כיוון את עטיניה לעבר פיה של מוריה הקטנה והתיז סילון של חלב חם. לאחר מכן ביקש שימתינו עשר דקות נוספות להמשך הטיפול. בינתיים הלך לראות מה שלום שאר בעלי החיים שנמצאים בשטח.

כאשר הגיע לעדר הכבשים, גילה להפתעתו כי כבשה אחת נעדרת. הוא חיפש אותה בשטח מסביב בעזרת פנס ולא הצליח למוצאה. לאחר עשר דקות חזר אליהם, שוב השקה את מוריה מחלב העז, ביקש מהם להמתין וחזר לחיפושיו אחרי הכבשה הנעדרת. כך נשנה הדבר כמה פעמים. לאחר שעה וחצי של חליבת העז המשולבת בחיפושי הכבשה, חזר יהודה אליהם וקרא בשמחה: "מצאתי את הכבשה בשיפולי ההר, מאחורי סלע ענק! היא שכבה פצועה ולא הייתה מסוגלת לזוז. חבשתי אותה והבאתי אותה לכאן", אמר והצביע לעבר הכבשה, שרבצה ופעתה חרש. הוא התיז חלב בפעם אחרונה לפיה של מוריה וקבע כי מבחינתו הטיפול הסתיים. 

חתנה של זהבה הושיט לו שטר של עשרים שקלים, אבל יהודה סירב לקבלו: "מה פתאום שאקח את הכסף?! אני צריך להודות לכם שהגעתי לכאן בזכותכם. אם הייתי מוצא את הכבשה מחר בבוקר, היא הייתה כבר מתה. אתם הייתם שליחים לדבר מצווה להציל אותה!".

לאחר הפצרות נוספות של אלדד, אמר: "סע לשלום לעמנואל, קח את השטר ותהיה שליח מצווה גם בחזרה לתת את הצדקה בשמי למישהו נזקק או לאיזו ישיבה!".

רבקה ואלדד הודו ליהודה ופסעו בחזרה לעבר רכבם עם מוריה. עטרה התפלאה על העיכוב הממושך, והם הסבירו לה מה אירע ומדוע בוששו לבוא.

הרכב יצא מיקיר ופנה שמאלה, ואז לפתע נזרק עליו בקבוק תבערה והתנפץ על הדלת האחורית, הסמוכה למקום מושבה של רבקה. נשמע קול ניפוץ עז, ורבקה ראתה להבות אש פורצות מהדלת ומטפסות על חלונה. לאחר מכן הסתובבה לאחור וראתה שתא המטען בוער. בהלה אחזה בכולם. מי יודע מה יקרה כעת? אולי האש תאחז ברכב ומיכל הדלק יתפוצץ? אולי יותקפו שוב? חלפו עוד כמה עשרות מטרים של נסיעה בהולה, ואז, במקום שהאש תתפשט כצפוי, היא הלכה ודעכה עד שכבתה לגמרי.

אלדד המשיך בנסיעה מהירה וזיהה בקרבת מקום עמדה צבאית ובה כמה חיילים. הוא דיווח על מה שאירע להם לפני זמן קצר, והחיילים פתחו במרדף אחרי משליכי בקבוק התבערה. בינתיים חזרה המשפחה לביתה בשלום עם מוריה הקטנה. כאשר יצאו מהרכב, ראו את סימני האש לאורך כל חלקו האחורי. אלדד נתן את עשרים השקלים לצדקה מיד לאחר שהגיעו. למחרת ירד חומה של מוריה הקטנה ופצעיה נעלמו כלא היו.

יצירת קשר לסיפור השגחה פרטית שחוויתם: odedmiz@actcom.co.il