חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 238ראשיהפצה

הגיע הזמן להעביר את השרביט - בגליון השבוע

אין מי שיודע מה זה להיות ראש מועצה ביש"ע כמו פנחס ולרשטיין, ראש המועצה הראשון והיחיד של מטה בנימין, שבתום 28 שנות כהונה הודיע שלא ירוץ לקדנציה נוספת.
19/04/07, 19:08
עמנואל שילה

"יום אחד, סתם יום שני או שלישי בשבוע, מגיע חנן פורת ואומר לי ככה, עד היום אני זוכר את זה: 'תשמע, יש לנו גרעין שהוא קצת במשבר, קוראים לו גרעין שילה. דיברנו עליך עם הרב דרוקמן והחלטנו שאתה תהיה מזכיר הגרעין. לא, אל תבין לא נכון, אנחנו נבחר אותך בצורה דמוקרטית"

"הגדר גרמה לערבים ולעולם הרחב להבין שלשם מדינת ישראל הולכת לסגת. הגדר מצהירה שאנחנו מתכוונים לפנות את כל התיישבות ביהודה ושומרון. ההתעקשות של ראש הממשלה על המשך הגדר במדבר יהודה נובעת רק מזה. חיים רמון אמר את זה במפורש: אותי הגדר לא עניינה מסיבה ביטחונית. היא עניינה אותי בראש ובראשונה כהצהרה מדינית"

"אני חושש מאוד משלב שביישובים תהיה הרגשה שהשמאל והממשלה ניצחו אותנו ואנחנו לא מצליחים לגדול. ולכן אני חושב שהיום, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לעודד את האנשים להיכנס לתנופת בנייה גדולה מאוד"

"אין אפשרות יותר לעבוד עם קלפים צמודים לחזה. אין מצב שבו ההתיישבות ביהודה ושומרון תשים את מבטחה בפנחס או בזמביש או במישהו, שאנחנו נעשה הסכם עם עמיר פרץ ויגידו בסדר, זה ההסכם, אנחנו מיישרים קו מחר. ברור שאם נרצה להגיע למשהו נצטרך להידבר בפורום רחב יחסית, ולקבל הסכמה גם לעקרונות מראש וגם לאחר מעשה".

פנחס ולרשטיין, כנראה ראש הרשות המוניציפאלית הוותיק בארץ, הולך הביתה. בסיבוב הבחירות הבא לראשות מועצת בנימין, שיתקיים בעוד כשמונה חודשים, הוא לא מתכוון להגיש את מועמדותו.

לוולרשטיין, בן 58, אין מושג מי יהיה יורשו בניהול המועצה, שבראשה עמד מיום הקמתה. הוא גם לא הכין לעצמו תכניות ליום שאחרי. "אני אפילו לא יודע מה אני עושה עם עצמי", הוא אומר. "איך אשתי אומרת? ביום שאתה מסיים, אני אצטרך לתת לך טיפול פסיכיאטרי דחוף. אבל בסדר, היא אומרת, אני אתפטר מהעבודה ואהיה צמודה אליך כמה זמן, עד שתשתחרר מהמצב".

בקרוב ימלאו 28 שנים ליום בו התיישב ולרשטיין לראשונה על כס ראש מועצת מטה בנימין, תחילה כיו"ר מועצה ממונה ע"י שר הפנים מהמפד"ל ולאחר מכן כראש מועצה נבחר שזכה שוב ושוב באמון התושבים. 28 שנים של מאבקים ועשייה, שבמהלכן ראה את המועצה שלו צומחת משמונה יישובים קטנים לסדר גודל של כארבעים יישובים (תלוי איך סופרים, הוא מסביר. יש מאחזים גדולים שהם יישובים לכל דבר, אבל לא מוכרים ככאלה) ובהם כארבעים אלף נפש. וזה לא כולל יישובים כמו בית אל והר אדר, שבמהלך השנים חדלו להימנות עם יישובי המועצה האזורית לאחר שהפכו למועצה מקומית עצמאית.

תפקיד שאין לו סוף

ההחלטה לפרוש לא התקבלה בקלות. בשיחה ראשונה עם 'בשבע' הוא כבר היה די מגובש בהחלטתו, אבל נזהר עדיין מלשרוף את הגשרים עם הצהרות פומביות. שבועיים מאוחר יותר, הוא כבר דיבר לציטוט ולייחוס. זהו, מנוי וגמור.

כשהוא מתבקש לנמק את ההחלטה לפרוש, ולרשטיין מכחיש שהוא סובל מעייפות. כוחו במותניו, אלא שמתישהו צריך ללכת. בהפוך על הפוך, הוא מסביר שההליכה שלו מקרינה דווקא אמון בהמשכיות המפעל: "זה לא מפעל שאני יכול לייצר בסוף מוצר מוגמר. תמיד יש עוד משהו ועוד משהו". כך למשל, הוא מספר, לפני שנה התחלנו בפרויקט של בניית קרוונים בשטח, כמענה לאיסור הגורף שהוטל על הובלת קרוונים. לא האמנו שנצליח. היום, הוא לא חושש להצהיר, מועצת בנימין בונה או מכניסה קרוב ל-150 קרוונים בשנה. וכך בימים אלה הוא עסוק בפרויקט חדש שנועד לתת תנופה מחודשת לבניית בתי קבע ביישובים, תוך הסתייעות ביהדות ארה"ב. "כל הזמן יש בדברים האלה התחדשות, וכל הזמן יש אחריות. אני תמיד ארגיש un-finished business (עסקים בלתי-גמורים) בדברים האלה. ואני חושב שאם אני מאמין שמפעל ההתיישבות הוא מפעל נצחי לדורות, אז יש שלב שאתה צריך להעביר את השרביט הלאה".

בעצם, אומר ולרשטיין, הוא חשב לפרוש כבר בבחירות הקודמות, אבל ענני הגירוש הצפוי שכבר נראו מעבר לאופק גרמו לו לרוץ לקדנציה נוספת. "כבר היה ברור ברקע, באוויר, שאריק שרון הולך לאיזשהו מהלך דרמטי מאוד נגד ההתיישבות, או ביהודה ושומרון או בעזה, ולכן ביקשתי את המנדט".

עשור של ניהול תקין

בכניסה ללשכתו של ולרשטיין, על קיר המסדרון, מוצגות תעודות הוקרה מטעם משרד הפנים על הצטיינות בניהול תקין של המועצה שנה אחר שנה במשך כעשור - הישג שאין לזלזל בו בימים שבהם עובדים ברשויות מוניציפאליות לא יודעים מתי יקבלו משכורת. ולרשטיין מדבר בסיפוק על המועצה שהוא משאיר מאחוריו, מועצה חזקה שמגלגלת 200 מיליון שקל בשנה, ושבכל עשור הכפילה את מספר תושביה. את תושבי המועצה הוא מכנה "שמנה וסלתה של עם ישראל", וניכר בו שהזכות לייצג אותם גורמת לו סיפוק וגאווה. הוא מציין את התמודדות התושבים לאורך השנים מול פיגועי הטרור, את מספר הנופלים במלחמה האחרונה, ואפילו את התרומות לצדקה ("תרים טלפון לאגודה למלחמה בסרטן, תבדוק מאיפה תורמים הכי הרבה").

במשך השנים התגבש סביבו צוות שעושה עבורו את רוב העבודה המוניציפאלית השוטפת. התחושה שהוא יכול לסמוך על אנשיו מאפשרת לו להתמקד במה שבעיניו הוא גולת הכותרת - המאבק על המשך פיתוח ההתיישבות ברמה הכוללת.

ולרשטיין חושש מפני השינויים הצפויים בצוות המועצה לאחר פרישתו: "ברוך ה', התברכתי בצוות מדהים. הדבר הכי מאפיין הוא שלהרבה אנשים פה היה חבל ארוך מאוד מאוד בקבלת החלטות. כך אתה משיג את האנשים הכי טובים, אם אתה נותן להם אוטונומיה יחסית גדולה. יבוא מחר מישהו אחר, וכשמישהו מהצוות לא יסכים שיצמצמו לו את החבל - הוא כנראה ילך".
גם בהיבט הכלכלי ולרשטיין לא מסתיר את דאגתו. "זה לא סוד, היו חברות לפיתוח באזור, כמעט כולן פשטו את הרגל כך או אחרת, ואנחנו ברוך ה'...".

הוא היה שקט יותר אילו ידע שמישהו כמו אורי אריאל, נניח, ייכנס לנעליו. זה לא נראה מופרך בעיניו שאריאל יוותר על כהונתו כחבר כנסת ויחזור למישור המוניציפאלי. יש לכך תקדימים, הוא מזכיר: כשרון נחמן נדרש לבחור בין שני כובעיו, הוא ויתר על מקומו בכנסת כדי להישאר ראש מועצת אריאל.

מה שקצת מרגיע אותו בעניין עתיד המועצה זה ההפתעות לטובה שהיו לו בעניינים משפחתיים: "תראה, אני ראיתי את זה אצל הילדים שלי כשהם מתחתנים. בהתחלה הייתי בלחץ היסטרי: הטיפשה הזאת עם הראש בעננים, שאומרת שהתאהבה בהוא ורוצה להתחתן איתו, מה היא מבינה בזה בכלל? אתה צריך להחליט שאתה לא מתערב לה בחיים, ואתה רואה שבסוף היא צודקת ולא אתה. אז אם הצלחתי עם הילדים שלי, אז כנראה שגם במועצה אני בסוף אצליח".

הקיבוצניק שהפך למתנחל

המועצה האזורית מטה בנימין יושבת ביישוב פסגות, ממזרח לרמאללה. במגרש החניה הסמוך לבניין לא מסומן מקום חניה שמור לרכבו של ראש המועצה. רכב השטח הלבן של ולרשטיין עומד תחת השלט 'שמור לרכב נכה'. ולרשטיין, שנעזר במקל הליכה, מספר שאלמלא מגבלותיו הפיזיות, סביר שהיה עד היום חבר בקיבוץ מעלה גלבוע. "אולי הייתי שם היום היונתן בשיא שלהם", הוא מנסה לשער את מקומו האפשרי בכלכלת המשק.

הוא גדל בכפר - אתא, הגלגול הקודם של קרית - אתא. אשתו אסתר (לבית אברמסקי), אם שבעת ילדיהם, הייתה בת כיתתו מהגן. הם היו יחד בבני-עקיבא, אבל לזוג הפכו רק בתקופת הצבא. "תמיד צחקו עליי שבסוף התחתנתי עם אחת שהצהירה, כי הייתי מהשרופים האלה שלא יכלו לסבול את אלה שלא הלכו לא לשרות לאומי ולא לצבא". הנער פנחס למד בישיבת הדרום ברחובות והתגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל 'מגשימים' של 'בני עקיבא'. בזמן שחבריו לגרעין שהו בקיבוץ בארות יצחק, הוא היה קומונר בסניף הדר הכרמל בחיפה.

במלחמת ששת הימים הוא נפצע מפגז מרגמה סורי. תקופת האשפוז והשיקום ארכה למעלה משנה. "במסגרת השיקום והרצון שלי לבחון את עצמי, עליתי למעלה-גלבוע וניסיתי להיות קיבוצניק. פעם אחת נפלתי במרעה והחליטו שיעשו ממני פקיד, מזכיר יישוב, רחמנא לצלן. נורא נעלבתי, ועזבתי את הקיבוץ עוד באותו לילה".

עם תום הפרק השיתופי בחייו פנה ולרשטיין הצעיר ללימודים אקדמיים בפקולטה לחקלאות ברחובות. לאחר כשנה נישאו פנחס ואסתר ועברו לגור במרכז שפירא. אסתר, שכבר הספיקה לסיים תואר בפסיכולוגיה, עבדה כיועצת חינוכית. פנחס עבד כמורה בבית הספר היסודי במרכז שפירא. בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים הם ביקשו לשנות את מקום מגוריהם. הם בדקו בקשת, חשבו על קריית מלאכי, עד שיום אחד בא חנן פורת מגוש אמונים וגייס את ולרשטיין לתפקיד בשליחות התנועה. "יום אחד", הוא נזכר, "סתם יום שני או שלישי בשבוע, מגיע חנן פורת ואומר לי ככה, עד היום אני זוכר את זה: 'תשמע, יש לנו גרעין שהוא קצת במשבר, קוראים לו גרעין שילה. דיברנו עליך עם הרב דרוקמן והחלטנו שאתה תהיה מזכיר הגרעין. לא, אל תבין לא נכון, אנחנו נבחר אותך בצורה דמוקרטית. אתה תבוא ביום חמישי הקרוב בערב למושב נחלים'. אתה יודע מה? אני לא העזתי להוציא הגה מהפה", אומר ולרשטיין, "לא הבנתי מה רוצים ממני, זה היה נשמע לי סינית. והגעתי...".

שבועיים קודם לכן ישב ולרשטיין בירושלים עם אנשי גרעין אלון מורה, בראשות בני קצובר ומנחם פליקס. מהפגישה איתם הוא יצא נפעם: "מאוד מאוד התרשמתי מהם. זו פשוט היתה חוויה לשמוע את האנשים האלה מדברים. לא הוצאתי הגה כל הפגישה הזאת". משפחה ולרשטיין הצעירה שקלה להצטרף לגרעין אלון מורה, "להיות זנב לאריות האלה", כפי שהוא אומר. המפגש בנחלים עם גרעין שילה הרשים אותו פחות, אבל הוא יצא ממנו כמזכיר הגרעין. "היו שם די הרבה מחבורת עפרה הוותיקה של היום. ואז חנן פורת אומר להם: 'תשמעו, הבאתי פה מישהו, אני מציע ליושב ראש הגרעין את פנחס ולרשטיין. אני עומד על כך שיהיו בחירות'. הוא לא הכיר אותי, באמת שלא הכיר אותי".

הוא בטח התעניין ושאל עליך קודם.

"יכול להיות שהתעניין. אני לא יודע. לא עשיתי את התחקיר הזה אף פעם. וזהו, בחרו אותי שם".

בלי שהכירו אותך. רק בגלל שחנן פורת המליץ.

"בלי להכיר. באמת היו כמה שכעסו מאוד ורטנו על הדבר הזה".

שלא כמשמעות שמו, 'גרעין שילה' הגיע בסוף דווקא לעפרה. "בשבועות הראשונים של עפרה היה שלט גדול מאוד שהיה כתוב עליו 'גרעין שילה'. אנחנו ראינו את עצמנו כגרעין בדרך לשילה.

"צריך להבין מה שעברה החברה הישראלית מאז. שמעון פרס היה אז שר הביטחון ופרופ' יובל נאמן (לימים יו"ר 'התחיה'. ע"ש) היה יד ימינו. רבין היה ראש ממשלה בקדנציה הראשונה, ואריק שרון וגנדי היו שתי הידיים שלו, אחד יועץ לביטחון והשני יועץ לטרור. כלומר הסביבה אז, אפילו החילונית, הייתה אמפטית מאוד".

גם ההסתייגות של רבין עצמו, אומר ולרשטיין, נבעה בעיקר מהיריבות המרה והמפורסמת עם פרס. "אני נפגשתי עם אלי מזרחי, שהיה אז ראש הלשכה של רבין, והוא אמר לי ככה: תשמע, אם אתם חושבים ששמעון פרס אישר לכם כי הוא חושב שאתם חשובים כן או לא - אתם טועים. הוא עשה את זה כדי לדפוק את רבין, ולכן אין לכם יותר מה לחפש בבניין הזה. אתם אנשים של פרס. אז תעזוב את המקום הזה, ויותר אני לא רוצה לראות אותך".

כלומר, ההתנגדות של רבין הייתה לא עניינית.

"בוודאי, אלי מזרחי אמר לי את זה דוגרי בפנים. הוא אמר לי בצורה חד-משמעית שזה השיקול".

הייתה לכם מודעות שאתם עושים צעד שהוא שנוי במחלוקת, או שלא זאת היתה האווירה באותם ימים?

ולרשטיין נאנח. "תראה האווירה היתה רומנטית מאוד, במובן החלוצי. אל תשכח שנסענו במוניות ערביות עד לשוק ברמאללה, ושם היינו מחליפים עוד מונית ערבית ונוסעים לעפרה. בחורות צעירות היו נוסעות לשוק ברמאללה, עושות קניות וחוזרות בחזרה. לנסוע בג'יפים וללבוש כאפייה, להיכנס לכפרים ערביים ולשבת על כוס קפה ולהרגיש כמו החלוצים של פעם - זה היו האלמנטים. אני לא אומר שלא היו האלמנטים האידיאולוגיים העמוקים מאוד, אבל היתה אווירת התלהבות נדירה".

מוכרחים להתחיל לעבוד

מהעבר הרומנטי אנו שבים אל ההווה הפרוזאי. בחודשים שעוד נותרו עד לסיום תפקידו, ולרשטיין מקווה לראות שינוי מגמה בהאטה המדאיגה שהוא מזהה לאחרונה בקצב הבנייה. בשנים האחרונות הבנייה ברוב היישובים מקרטעת. לדבריו, לתשעים אחוז מהבעיה אחראים השלטונות. לא רק שמדיניות התמיכה הממשלתית בפיתוח הוחלפה בקפיצת יד מוחלטת, אלא שהרשויות גם חוסמות את היוזמה הפרטית באמצעות עיכוב אישורים והטלת צווים ומגבלות. ועדיין הוא מאמין שגם לראשי ההתיישבות וגם לתושבים עצמם יש חלק במחדל. לא בכל היישובים, למשל, מבינים כמה חשוב להביא קרוונים בשביל הדור הצעיר. "היתה קצת דעיכה ביישובים הוותיקים של אי רצון לגדול, אי הבנת הצורך לגדול, וזה כמובן קיבל ממד מאוד מאוד דרמטי אחרי עקירת היישובים".

להאטה בבנייה יש תוצאה בשטח של פגיעה באכלוס ובמיצוי פוטנציאל הגידול הדמוגראפי. "יש לנו היום פוטנציאל גידול הרבה יותר מאי פעם. בשנה האחרונה נאלצתי לראשונה להגיד לא לתושבים שרצו לגור ביישובי בנימין". ולא רק את המבקשים לבוא מבחוץ, גם את בניה שלה ההתיישבות לא עושה די כדי לקלוט, אומר ולרשטיין. אנשי 'שלום עכשיו' מקוננים על הצמיחה במספר המתנחלים, 5-6 אחוזים בשנה, שעולה בהרבה על אחוז הצמיחה של אזורים אחרים בארץ. בפרסומים מטעם מועצת יש"ע הנתונים הללו מוצגים בסיפוק. אבל ולרשטיין אומר שהריבוי הטבעי הגבוה היה יכול להביא לקצב צמיחה מהיר הרבה יותר.
זה תלוי בשאלה עד כמה מצליחים להשאיר ביישובים את דור ההמשך. יש לך מעקב אחרי זה? 
             
"תראה, יש לי מעקב. קודם כל במישור האישי, שזו אולי הנחת הכי גדולה, ארבעה מילדיי הנשואים גרים בעפרה, ויש לי עוד זוג אחד ברחלים. אני לא חושב שאני חריג בזה. אבל אני אגיד לך שמות של אנשים שאתה ואני מכירים, שמתקשרים אליי בקיץ ומבקשים שאמצא להם קרוון, ואין קרוונים. כשלא היו קרוונים בקיץ האחרון, אני הזדעזעתי ואמרתי שמוכרחים להתחיל לעבוד. אי אפשר לחכות לרגע האחרון. כלומר, אם השנה, נכון להרגע, כמעט בכל יישובי יהודה ושומרון אין דירות ריקות, ואם כמעט אין גם תנופת בנייה שאמורה להסתיים הקיץ, זה אומר שגודל הקליטה השנה יהיה כגודל העזיבה".

התשובה לגדר

כאיש האסכולה הוותיקה ביש"ע, ולרשטיין רואה בבינוי ובאכלוס את הדרך המרכזית למימוש הרעיון של שלמות הארץ. מה שהיה חשוב תמיד נעשה כעת קריטי, בגלל הקמת גדר ההפרדה - התפתחות שוולרשטיין רואה אותה כשקולה בחומרתה לעקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. "בוא נגיד את זה ככה: הגדר גרמה לערבים ולעולם הרחב להבין שלשם מדינת ישראל הולכת לסגת. זו המשמעות שלה. הגדר מצהירה שאנחנו מתכוונים לפנות את כל התיישבות ביהודה ושומרון. ההתעקשות של ראש הממשלה על המשך הגדר במדבר יהודה נובעת רק מזה. חיים רמון אמר את זה במפורש: אותי הגדר לא עניינה מסיבה ביטחונית. היא עניינה אותי בראש ובראשונה כהצהרה מדינית". ולא רק הפוליטיקאים, גם בית המשפט העליון בפסיקותיו מתייחס אל הגדר כאל גבול עתידי: "יצרנו מצב הרסני, שזה אפילו לא השמאלנים אלא בית המשפט העליון עצמו, במודעות ברורה, קובע מדיניות ביטחונית של קביעת גבולות המדינה. הם לא קיבלו לזה מנדט ולא כלום. הרי כל יישובי דרום הר חברון יכלו להיות בתוך הגדר. אין שום בעיה ערבית בנושא הזה. אתה יכול ללמוד מזה עד כמה זה בית משפט עוין, פוסט ציוני בצורה הכי נוראית שיכלה להיות למדינת ישראל".

אולי לא שמנו לב למשמעות המדינית של הגדר, ולא נאבקנו מספיק נגד הקמתה?

"בוודאי, אין ספק שהגדר תפסה אותנו בסיטואציה בעייתית מאוד.

"הדבר היחיד שעומד הפוך מהמגמה של נסיגה לקו הגדר זה המשך בינוי ההתיישבות. ולכן כל בית או כל קרוון שאנחנו בונים מתסיס כל כך את כל העולם. אם אצלנו יהיה רפיון בנושא הזה, אז המשמעות היא שזה עוד יותר מחזק, בגלל הגדר, את חוסר החוסן של האזור. אני חושש מאוד משלב שביישובים תהיה הרגשה שהשמאל והממשלה ניצחו אותנו ואנחנו לא מצליחים לגדול. ולכן אני חושב שהיום, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לעודד את האנשים להיכנס לתנופת בנייה גדולה מאוד".

ולרשטיין מתריע על רפיון בנכונות של התושבים לבנות גם היכן שיש לכך אישורים. בין הגורמים לתופעה הוא מונה רתיעה מההשקעה הכספית בבנייה, שנוצרה בעקבות עקירת היישובים בעזה ובצפון השומרון. "אל תשכח שלקנות בית אתה לא קונה לבד. אתה קונה עם החותנת שלך ועם ההורים שלך ועם כל מיני קרובי משפחה שצריכים להיות ערבים ולהיכנס להשקעות גדולות".

אחרי הגירוש והחורבן אנשים חוששים לשים את כספם על בית בהתיישבות?

"חוששים בהיבט של הטווח הקצר. או שלא כל כך ברור להם אם דרך המאבק הזו, שהיתה נכונה מאז סבסטיה, נכונה גם היום". בנקודה הזאת, אולי מתוך גילוי לב טבעי ואולי בזכות החרות שקונה לעצמו מי שכבר הכריז על פרישתו, ולרשטיין לא חושש להודות בגורם נוסף להססנות שמגלה הציבור: חוסר אמון בהנהגה הפנימית של היישובים.

כדי לשקם את האמון בהנהגה עובדים כעת במועצת יש"ע על יוזמת 'יש"ע המתחדשת' שעליה עוד ידובר בהמשך. בינתיים, אם אין מספיק בונים מתוך ההתיישבות, מביאים בונים מבחוץ. לפני מספר שבועות החלו במועצת יש"ע ובתנועת ההתיישבות 'אמנה' להציע בתים למכירה ביישובים לקהל-יעד חדש: יהודים מחו"ל וישראלים מהצד השני של הקו הירוק. 'אמנה' תבנה את הבתים היכן שיש לכך אישורים, ותיקח אחריות על השכרתם תמורת שכר דירה מוסכם מראש. גישושים ראשונים בארצות הברית הראו שיש היענות לרעיון, וכבר נרשמו כמה עשרות רוכשים פוטנציאליים.

אז מדובר בעצם בחידוש תנופת הבנייה באמצעות פרויקט של בתים להשכרה במימון יהדות העולם?

"לא, אני טוען שזה מעבר לזה. ביישוב כמו מצפה יריחו או קרני שומרון יש איקס אנשים שיושבים על הגדר. זה לא אנשים שאיבדו את האמונה עד הסוף, אלא הם מהססים. הניסיון שלנו מוכיח שכשרואים תנופת בנייה, עוד אנשים מצטרפים. ולכן אנחנו גם לא שמים דגש על יישוב אחד. יש פה יישובים מקרית-ארבע ועתניאל ועד לשומרון. אנחנו רוצים שבכל מקום יימכרו ארבעה-חמישה בתים כאלה, ואני משוכנע שמולם יצטרפו לפרויקט עוד שישה-שבעה מתושבי היישוב עצמו." 

לקחי המאבק

אחד הגורמים שמאפשרים לוולרשטיין להודיע על פרישתו בעיתוי הנוכחי זו הרגיעה היחסית, שהשתררה כעת בחזית הנסיגות והמאבקים למיניהם (למעט הנושא החדש של הבית בחברון, שעליו ולרשטיין אומר: זה ניסיון להטיל איסור על רכישה וגאולת אדמות, מאבני היסוד של הציונות עוד מימי יהושע חנקין. אם יהיה צורך נאבק בכל הכוח, כולל לקרוא לציבור לבוא). ההפוגה הזאת גם מאפשרת לפתוח מעל דפי 'בשבע' את הנושא הטעון של לקחי המאבקים הקודמים על גוש קטיף, צפון השומרון ועמונה. ולרשטיין מוכן להודות בכמה טעויות שנעשו במאבק על גוש קטיף. מה שמציק לו מאוד, ממש אוכל אותו, זו התחושה שניתן היה לסיים בניצחון את המהלך של כפר מימון, אילו רק היו מתחילים אותו שבוע מוקדם יותר. ולא, הוא לא מתכוון שניתן היה להגיע עם קהל הרבבות לגוש קטיף, אלא שאפשר היה לנצח בהצבעה על משאל עם בכנסת. במועצת יש"ע, הוא אומר, בנו על יצירת אווירה ציבורית במשך עשרה ימים לפני ההצבעה. לכן קבעו את מועד ההפגנה שבועיים לפני יציאת הכנסת לפגרה. אלא שלאחר שההפגנה כבר התחילה ביום שני, נאמר למארגנים שבשבוע שלפני פגרה לא מתקיימות בכנסת הצבעות. וכך הוקדמה ההצבעה בשבוע, והתקיימה לאחר שלושה ימי הפגנה בלבד. ולרשטיין מאמין שאם הריכוך התודעתי של ההפגנה היה נמשך שבוע נוסף, התוצאות היו אחרות.

ולרשטיין ער לירידה שחלה באמון הציבור במי שהנהיגו את המאבק. "האמון במועצת יש"ע נפגע, ובצדק", הוא קובע.
למה בצדק? תסביר את עצמך.

ולרשטיין עוצר את שטף הדיבור, לוקח אוויר, אבל ממשיך לדבר בגילוי לב: "הציבור שם את מבטחו בהנהגה, היה מאוד ממושמע, קיבל הוראות וביצע אותן בצורה מדהימה, בין אם זה בכפר מימון או בבתי הכנסת בנוה דקלים". בסופו של דבר הציבור יצא בתחושה שלא נאמרה לו כל האמת: "לא הובהר לציבור שלא הולכים למאבק נגד כוחות הביטחון, אלא המאבק הוא נגד הדרג השלטוני". המחיר הוא שכרגע הציבור פחות יירתם, פחות יקבל באופן עיוור את מרות ההנהגה: "אין אפשרות יותר לעבוד עם קלפים צמודים לחזה. אין מצב שבו ההתיישבות ביהודה ושומרון תשים את מבטחה בפנחס או בזמביש או במישהו, שאנחנו נעשה הסכם עם עמיר פרץ ויגידו בסדר, זה ההסכם, אנחנו מיישרים קו מחר. ברור שאם נרצה להגיע למשהו נצטרך להידבר בפורום רחב יחסית, ולקבל הסכמה גם לעקרונות מראש וגם לאחר מעשה". יהיה צורך, אומר ולרשטיין, לשתף את הציבור בפרטים, או שלפחות יהיה ברור שהדברים מוסכמים על קונצנזוס רחב.

יש טענה שצריך להפריד בין ניהול החיים השוטפים ופיתוח היישובים, שזה המנדט של ראשי המועצות, לבין ניהול מאבקים, שצריך להיות נתון בידיים אחרות. כשראשי המועצות באים לנהל מאבק הם בעצם לכודים בניגוד אינטרסים, כי מחר הם יזדקקו לשלטונות שמולם הם מפגינים היום.

"תראה, אני מכיר את השטות הזאת. אני מכיר את כל אלה שיודעים להתלהם בדיבורים. בינתיים, מי שהעמידו אותו לדין בעמונה או שנחקר על הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם זה אני".

אני מכיר עוד כמה שנעצרו.

"לא מההנהגה! לא מההנהגה! כל ההנהגות החלופיות למיניהן, לא ראיתי אותם שם".

משה פייגלין נשפט וריצה ארבעה חודשי עבודות שירות. גם ראשי 'הבית הלאומי' עומדים לדין.

"אני דיברתי איתך עכשיו על עמונה. אני לא רוצה לדבר נגד אדם ספציפי, בסדר? אני ראיתי מי עמד למטה ומי חטף ת'מכות מכוחותינו, ומרמת הנהגה כזאת או אחרת.

"לגופו של עניין, אני לא רואה את היכולת לחלק את החלוקה השרירותית הזאת בין היומיום למאבק. המאבק שלנו הוא יומיומי, שעה-שעה, כמעט בכל תחום. הנה, יש פה עוד דו"ח של 'שלום עכשיו', מישהו צריך להתמודד איתו. יש את בג"ץ מיגרון - מי בדיוק יתמודד? מי ידאג לפתרון למשפחות מעמונה? הרי בסופו של דבר לא פונתה אף משפחה מעמונה, אבל היינו צריכים להראות למשפחות שהן לא לבד ולאפשר להן להמשיך לחיות במקום. זה היה מבצע מסובך, אבל הצלחנו להרחיב בצורה משמעותית מאוד את כל הקרוונים בעמונה.

בינוי זה תפקיד קלאסי של מועצת יש"ע.   
  
"ממש לא, כי זה ממש מאחז בלתי חוקי, שכל דבר צריך להיות שם בהסתר ובגניבה ובמחשכים".

קיבלתי מנדט אידיאולוגי

ולרשטיין מתקומם מול הניסיון לצמצם את סמכותו אל התחום המוגדר של ראש רשות מוניציפאלית שמתעסק במיסים, חינוך ופינוי זבל. "תפישת העולם שלי היא שהיומיום האפור, השגרתי, הוא עיקר המאבק. אני רואה את השליחות שלי גם בפינוי האשפה וגם במערכת החינוך לא כאיזה דבר בפני עצמו, אלא ככלי במאבק הלאומי". לדבריו, כשהתושבים בחרו בו הם בהחלט התכוונו שהוא ינהיג מאבקים: "אני מעיד על עצמי, בכל פעם שהלכתי לבחירות, כל דפי הבחירות שלי עסקו בתפישת העולם האידיאולוגית, ועל זה קיבלתי מנדט. היה לי מטה בחירות בהר-אדר, זה אנשים שהם שמאלה ממפלגת העבודה. כל אנשי המטה שלי שם אמרו לי, פנחס, אתה לא יכול לכתוב לנו על תפישת העולם האמונית שלך, אנחנו רוצים לפרסם רק את הנושא המוניציפאלי. אמרתי להם: זה אני, על זה אני מבקש את אישורכם להיות נציגכם. אתם לא רוצים - אל תצביעו לי. וראה זה פלא, קיבלתי מהם אמון שאני לא קיבלתי בבית, ביישוב שלי".

לנהל את היומיום ביש"ע, לבנות בתים, להביא עוד תושבים - הכול זה מאבק. זה ברור. השאלה היא האם ראש מועצה יכול וצריך למשל, להיות חלק מהתארגנות שמנסה להפיל את הממשלה? זה לא משהו שיפריע לו אחר כך בניהול השוטף של המועצה?
"התפישה שלי היא שמועצת יש"ע היא התחליף של גוש אמונים. היא כרגע הפונקציה היחידה שמובילה את המאבק ונכונה לשאת בנטל. כיום ישנם יותר ויותר גופים, יש כאלה שהתחילו לעשות מתוך אמונה, ויש כאלה שתפקידם העיקרי להכפיש את מועצת יש"ע".

אולי נכון יותר לפצל את הנהגת המאבק. יש דברים שיכולים להיעשות על ידי בעלי תפקידים רשמיים כמוך, ובמקביל אפשר באמצעות ארגונים וולונטריים לפעול בשיטות אחרות, יותר בחופשיות. מה שנקרא 'השוטר הטוב והשוטר הרע'.
"אני מכיר את התיאוריה הזאת, אני מאוד נגדה".

ולרשטיין מנמק את התנגדותו בכך שהאירועים הקשים שעוברים על האוכלוסייה ביישובים יוצרים צורך במה שהוא מכנה "הנהגה ברורה". במחשבה נוספת הוא אומר: "אני מסכים שאפשר לעשות את זה, בתנאי שברור מהם גבולות המכנה המשותף. ומהו מקומה של המדינה - זה גבול שחייב להיות ברור בנושא הזה".

מפריעות לך העליות לחומש שמאורגנות על ידי גופים עצמאיים כמו 'קוממיות' ו'מטה צפון'?

"לא, ממש לא".

אתה חושב שזה טוב?

"תראה, בכל מהלך צריך לבדוק את היתרונות והחסרונות שלו, ומה אתה מצליח להשיג במהלך הזה. אם המשמעות היא שכל אחד עושה מה בראש שלו אז ברור שזה גורם נזק. בעליות לחומש אני לא רואה משהו שיגרום נזק, ולו גם הקטן ביותר".

בחירות זה בלוף

ובכל זאת, יש לוולרשטיין ביקורת שחשוב לו להשמיע לפני יום העצמאות, במיוחד על רקע התפשטותן של גישות פוסט-ציוניות בקצה המחנה. הוא שומע יותר מדי קולות שאומרים "זה לא יום העצמאות שלי, זו לא המדינה שלי". לשמחתי, הוא אומר, כל הרבנים דוחים את הגישה הזאת, אבל עדיין היא נשמעת. ובעניין העליות לחומש, מפריע לו שלא רואים שם דגלי ישראל. העניין הזה לוחץ עליו חזק, והוא חייב להביע את הסתייגותו (במטה חומש, אגב, דוחים את הטענה. לדבריהם היו דגלי ישראל גם קודם, ובמודעות הבאות הם יובלטו יותר).

מטה חומש זה לא ניסיון ליצור מנהיגות אלטרנטיבית למועצת יש"ע?

"קודם כל, זה לגיטימי לנסות לייצר אלטרנטיבה...".

אתה הרי לא באמת תומך בהקמת אלטרנטיבה. אתה מדבר על רפורמות בתוך מועצת יש"ע. אז בוא נראה מה זה בעצם אומר. יותר שקיפות? הרחבת פורום מקבלי ההחלטות? יותר ייצוגיות? בחירות דמוקרטיות?

"תראה, בחירות זה בלוף. אמרתי עכשיו דבר לא פופולארי. בחירות הן לא התשובה. כל שאר הדברים שאמרת, אני חותם עליהם כרגע. גם שקיפות, גם הרחבה, גם ייצוגיות של כל הקבוצות. מה זה בחירות? בחירות זה אומר שהרובד הנמוך קובע".

למה אתה מזלזל בבחירות? זו השיטה הדמוקרטית שבה מתנהלים חיינו. גם אתה מכהן מכוח בחירות.

ולרשטיין מסביר את הבעייתיות בבחירת הנהגה לגוף כמו מועצת יש"ע, שמשלב תנועה אידיאולוגית עם זיקה מוניציפאלית: "ההנהגה שהולכת להוביל את המאבק למען תפישת העולם הערכית של הציבור שלנו, היא צריכה לקבל את המנדט מהציבור שמחפש את הדבר הזה". בבחירות דמוקרטיות, הוא אומר, יכול להיווצר מצב שיישובים גדולים ללא זיקה אידיאולוגית מובהקת, כמו מעלה-אדומים ואריאל, יקבעו מי יהיה ראש המועצה.

אז אל תיתן זכות בחירה אוטומטית לכל תושב, אלא תכריז על מפקד עם דמי חבר, כמו חברות במפלגה. זה ייתן גם תקציב, וככה יצטרף רק מי ששייך אידיאולוגית.

"אני בעד. אבל מה שאנחנו מנסים לעשות כרגע זה מיקס של שני הדברים יחד. אנחנו מנסים לבנות הנהגה שמייצגת את מגוון הכוחות הציבוריים שיש בציבור שלנו, לבחור חמישים-שישים כאלה, ולאחר מכן לצרף אליהם, בנוהל בחירות כזה או אחר, עוד שישים". הליכים דמוקרטיים יימשכו זמן רב, והכרעות קשות כמו פירוק יישוב או מאחז לצרכי פריימריס עלולות להתקבל בכל רגע. "אז אתה חייב לייצב קודם כל הנהגה שיש לה גם תפישת עולם אידיאולוגית וגם לחלק מהציבור היא אומרת משהו והיא יכולה לייצג אותו".

בסדר. אז תציב יעד של מבנה דמוקרטי ותעשה אותו עוד שנה, עוד שנתיים, אבל תעשה אותו.

"כן, כן, כן! בסדר! אני אומר לך, הרעיון הוא לתת לאותה קבוצה של שישים-שבעים איש להחליט איך עושים את הבחירות, עם מי עושים את הבחירות, מי ומי ההולכים, מה הוא המצע. יש לי פה מיליון ניירות, מוורסיות של שמות של אנשים ועד ורסיות של מה הוא המצע. הושבנו את הרב יהושע שפירא עם הרב לבנון ועוד רבנים והם הכינו מצע".

לשתף את הרב יהושע שפירא זו גם אמירה, כי הוא מרמת גן.

"כן, ודאי! אנחנו לא חושבים שהגוף האידיאולוגי הוא בהכרח רק של תושבי יהודה ושומרון. בוודאי שלא".

בעד ונגד סירוב פקודה

סירוב פקודה היה אחד הנושאים היותר מסעירים במאבק על גוש קטיף. לפנחס ולרשטיין יש עמדה בנושא הטעון והרגיש הזה עמדה אמביוולנטית. הוא תומך רק בסירוב פקודה אישי על בסיס מצפוני. "אני נגד תנועה לסירוב פקודה, אבל אני חושב שאדם צריך להיות ערכי. יש הבדל בין חייל שאומר למפקדיו אני לא אעשה את זה לבין אם אני משתמש בזה כקלף פוליטי למאבק. אני בוודאות לא הייתי מבצע פקודה ומשתתף בפינוי יישובים".

ואם הילדים שלך היו שואלים אותך מה לעשות?

"הבן שלי צלצל אלי בשאלה, והייתי גאה בשאלה שהוא שאל אותי. יש משפחות שרצו שיפרקו להם את החממות. פנו למפקד היחידה של אותם חיילים. אומר הבן שלי, תשמע, אני לא יודע מה לעשות. מצד אחד אני רוצה לעזור לו. מצד שני, אם אני אגיע לפרק לו זה יחליש את אלה שלא רוצים. אמרתי לו תשמע, אתה תקבל ממני נשיקה על עצם זה שאתה מתלבט. אז הוא הולך למפקד שלו להתייעץ. המפקד אמר לו אוקיי, הבנתי. אז הוא אמר למפקד, תראה, אני מוכן לקחת את כל ימי החופשה שלי ואם חלילה יתבצע הפינוי לבוא לעזור לפרק אח"כ. הדור הצעיר מתמודד עם שאלות מאוד קשות. אנחנו יכולים להיות גאים שיש לנו ילדים כאלה".

אתה אמרת לא פעם שהגירוש הוא פשע. אז למה שלא נגיד בקול, כמו שאמרו עמוס עוז ויוסי שריד, שהילדים שלנו לא יתייצבו לגרש ואפילו לא יסתובבו במדים בין הבתים בזמן שפשע כזה מתבצע.

"בגלל שאני חושב שהנוער שלנו זה הלוז של עם ישראל ושל הציונות. אני באמת מאמין שמדינת היא ראשית צמיחת גאולתנו.לשבור את הצבא על ידי תנועה לסירוב פקודה זה להרוס במו ידיך את הדבר שאתה הכי מאמין בו".

הרי כולנו אמרנו שזו לא משימה צבאית. אם מאות חבר'ה עם כיפה סרוגה, ובעקבותיהם גם חברים שלהם, היו מסרבים לקחת חלק בפשע הזה, לך ברור שהנזק היה יותר חמור מאשר עצם החורבן או העובדה שצה"ל השתתף בדבר כזה?
"חד משמעית. אל תיתן לחיילים בתוך הצבא להתמודד עם הסיפור הזה. וזה לא רק החיילים, כי כשאתה שואל כך, תבין מה קורה למפקדים. מה, מפקד יגיד אני עוזב את היחידה שלי? מדובר במה שיקרה לאופיו של הצבא. ראינו אותו בלבנון. אם הדבר הזה היה קורה, היה גרוע פי מאה".

בלי שאלות קיטבג

במאבקים האחרונים רבנים נראו ונשמעו הרבה, וגם נדרשו להכריע בשאלות חשובות. מה התפישה שלך לגבי מקומם של הרבנים בתוך ההנהגה?

"אני לא ארוץ לרבנים בכל נושא, אבל אם הלכתי בנושא מסוים, ברור לי שמרגע שהם אמרו לי אני עושה. צריך גם לדעת לא לשאול שאלות קיטבג".

שאלות קיטבג, מסביר ולרשטיין, זה למשל לשאול את הרבנים אם בעת גירוש צריך להתנגד פאסיבית בסגנון 'דג מפרפר' או בסגנון 'שק תפוחי אדמה'. לדעתו, מה שהרבנים צריכים לקבוע זה את התפישה הערכית הכוללת, לא פרטים מעשיים.
ומה עושים כשיש מחלוקת בין הרבנים? לפעמים יש תחושה שזה נותן מרחב תמרון למנהיגות המעשית להחליט איזה רב הם שמים בפרונט לפי מה שנוח להם.

"להגיד ככה זה לראות את הדברים בקטן מאוד. שים לב מה הציבור משדר. מחלוקות זה פוגע בציבור, זה מחליש את הציבור. אני אומר לך, אותי זה מאוד מחליש".

לוולרשטיין יש כל מיני סיפורים שממחישים את יחסיו המורכבים עם רבנים והוראותיהם. "פעם היה ויכוח בעניין אחד המאחזים.

בסופו של דבר החליטו הרבנים, אני לא זוכר מי, שהולכים לרב טאו באחת או בשתיים בלילה. אחד מהם אמר לי: תיזהר, תגיד שאתה לא מוכן לקבל פסק הלכה, אחרת אתה מסתבך. ואכן, השתדלתי להגיד לרב שעם כל הכבוד, באתי לקבל עצה אך לא פסק הלכה. אתה יכול לא ללכת לרבנים, אבל מרגע שהלכת אתה מחויב במידה חזקה". בהתאם למשנתו זו נמנע ולרשטיין מללכת אל הרב מרדכי אליהו בעניין ההחלטה לפרוש מתפקידו, מחשש שהרב יורה לו להישאר.

קרה בעבר שקיבלת החלטה לגבי המשך תפקידך בהתייעצות עם רב?

"בעניין הבחירות, זה כמה קדנציות שבסופו של דבר הלכתי לרב אליהו. אבל אני לא רץ לרב אליהו בשאלות שוטפות. הלכתי במקרים בודדים, כמו כשפרצנו כביש והיתה שאלה אם לעבוד בשבת לצורך פיקוח נפש. פעם רצינו להקים פרויקט כלכלי כלשהו, והיתה שם בעיה של חילול שבת. הלכתי אז לרב עובדיה, ומרגע שקיבלתי את ההנחיות אני כבר מתרגם את זה למקומות אחרים. כשההחלטות הן ברמה לאומית אני פונה כדי לקבל את ההנחיה. להתייעצויות ביום - יום יש לי את רבני בנימין, הרב יוסי ויצן והרב אבי גיסר, לא כרבנים אלא כרב חבר".

בהכרעות ציבוריות קשות כמו עמונה או הסכמי מאחזים, ולרשטיין דואג ליישר קו עם רבנים בעלי השפעה ציבורית. במסגרת זו הוא מקיים שיחות גם עם רבני בית אל, על אף שבית אל היא היום מועצה מקומית עצמאית.

הנוער של היום

ציבור נוסף שמקומו בהנהגה מצריך ליבון זה הדור הצעיר. ולרשטיין מלא שבחים לצעירים של היום, שלדבריו "עולים עשרת מונים על הדור שלי בכל תחום".

זו קלישאה או שאתה באמת מאמין בזה? אתה חושב, למשל, שלנוער של היום יש יותר מסירות נפש משהיתה לאלה שבנו את ההתיישבות?

"יש להם יותר. הראש שלהם פתוח לאין סוף תחומים. אנחנו דיברנו רק על התיישבות".

במה הילדים שלך יותר חלוצים ממך?

"כשבני קצובר ומנחם פליקס התחילו את קבוצת סבסטיה, חבורת האריות הזאת שהיה לי הכבוד להיות זנב שלה היתה קטנה מאוד גם בציבור הדתי".

אז אתה אומר שהציבור הדתי בכללותו נהיה יותר חלוצי.

"בוודאי, אבל מי החלוצים? זה הנוער. אני שומע שיחה של הבנים שלי והחברים והכלות ליד שולחן השבת, אני לא חושב שבגיל שלהם דיברנו ככה. כשהבת שלי מדברת על מחשבת ישראל ואמונות ודעות, אני לא בטוח שבגילה ידעתי לדבר כך, להגיע לעומק ולרבדים האלה".

ולרשטיין מציין את מגוון המשימות הרחב שלוקח על עצמו הדור הצעיר בנוסף להתיישבות: הליכה לעיירות הפיתוח ולכוללים בעיר, ומה שבעיניו אולי גולת הכותרת - ההתנדבות ליחידות הקרביות. הוא עוקב בחשש רב אחרי מגמות של ירידה מסוימת בהתנדבות בעקבות הגירוש והחורבן.

השבחים שלך לדור הצעיר מחדדים את השאלה למה לא רואים אותם בהנהגת המתיישבים. אתם הייתם צעירים מאוד כשלקחתם מנהיגות.

"תראה, הנהגה צעירה זה אופייני לתקופה של מרד ומהפכות. לחנן פורת וחבריו לא היו מבוגרים שהסכימו איתם בדרך. אני חושב שלא יכול להיות מעבר כשאין מאבק אידיאולוגי בין הדורות. המאפיין הוא שבנושא שליחות ומאבק אידיאולוגי הצעירים הם אלו שמובילים. בנושא הנהגה, כשיש אותה תפישה אז באופן טבעי החבורה שמובילה היא יותר מבוגרת". ובכל זאת הוא מוסיף: "אני חושב שאנחנו לא מספיק משתדלים באופן מלאכותי להטמיע בתוכנו צעירים בהנהגה".