בשבע 238: מנותקים מהקרקע

עוד פסיקה פוסט-ציונית של בג"ץ קובעת שריסוס שדות שבדווים השתלטו עליהם הוא פגיעה בכבודם ● חסיד סאטמר שהוכה על לא עוול בכפו על-ידי שוטרי יס"מ קיבל פיצויים סמליים בלבד. הוא פשוט לא היה צריך להיות שם.

יאיר שפירא , א' באייר תשס"ז

השורה התחתונה אינה משקפת בדרך-כלל את מכלול השיקולים והסיבות שהובילו אליה. פעמים רבות היא מטעה לגבי מניעיו של מי שהכתיב אותה, ויכולה לשמש לא פעם ככלי ניגוח בלתי הוגן כנגדו. ובכל זאת, השורה התחתונה היא תמצית מה שמתרחש בפועל, היא המסקנה, היא המציאות.

ובשורה התחתונה, בתי המשפט המנהליים, ובג"ץ בראשם, עצרו למעשה כמעט כל אפשרות ליהוד הגליל, בסדרת פסקי דין שאסרו על מוסדות המדינה, הסוכנות וקק"ל להקצות קרקעות ליהודים, אסרו על ישובים קהילתיים לדחות פניות הצטרפות של ערבים, ואסרו על המדינה להעניק הנחות בקרקעות לחיילים משוחררים. השבוע מנע בג"ץ את בלימת השתלטות הבדווים בנגב על אדמות מדינה, בפסק דין שאסר לרסס מהאוויר גידולים חקלאיים שזרעו בדווים על אדמות שפלשו אליהן שלא כדין.

המלחמה בהשתלטות החקלאית של הבדווים על אדמות מדינה החלה כבר לפני שנים רבות, כאשר הבדווים הולכים ותופסים אדמות מדינה על-ידי עיבוד וזריעה. אנשי 'הסיירת הירוקה' ומנהל מקרקעי ישראל השמידו את הגידולים באמצעים מכאניים; אך התופעה הלכה והתרחבה, והאלימות שננקטה כנגד הפקחים הלכה והחמירה. בסוף העשור הקודם הגיעו הדברים לידי כך שהמדינה הרימה ידיים והפסיקה כליל את האכיפה על השתלטות חקלאית בנגב. לפני ארבע שנים החלו הרשויות לרסס את הגידולים מהאוויר. השיטה התגלתה כיעילה במיוחד, ונראה היה כי הבעיה הגיעה לפתרונה – לפחות עד לפרסום פסק דינו של בג"ץ השבוע.

דרך החתחתים שהובילה את השופטים אל פסק דינם מאלפת לא פחות מהמבט, השטחי כאמור, על השורה התחתונה. נראה היה כי השופט סאלים ג'ובראן, למשל, יוצא מגדרו כדי שלא להסכים ולו עם פרט או טיעון מטעוני העותרים, בדווים מהנגב וארגוני שמאל. הוא קבע כי אין למדינה זכות למנוע השתלטות על קרקעות בעזרת ריסוס רק מפני שאמצעי זה אינו מוזכר במפורש בחוק. הוא דחה חוות דעת מומחים כי חומר הריסוס מסוכן רק על סמך אזהרות סטנדרטיות המופיעות על מיכל חומר הריסוס. הוא אפילו נדרש להחלטות של הוועדה לזכויות האדם, ועדה אנטי ישראלית מובהקת באו"ם, כדי לקבוע כי הריסוסים מהאוויר לא יימשכו.

אך מעניין במיוחד הוא פסק דינה של השופטת ארבל, שהורתה להפסיק את הריסוס למרות שלדעתה המדינה רשאית עקרונית לנקוט בפעולה שכזו, וחומר הריסוס, המקובל כחומר ריסוס סטנדרטי בכל העולם, בטוח לשימוש ככול הנראה.

"ישאל השואל", הקשתה השופטת ארבל על פסק הדין שלה ושל חבריה, "בהינתן העובדה כי הן בארץ והן במדינות שונות בעולם נעשה שימוש שכיח בחומר הריסוס שבו עשתה המדינה שימוש לצורך העניין שלפנינו, כיצד ניתן לקבוע כי דווקא בריסוס זה, בשונה מפעולות הריסוס האחרות, טמונה פגיעה בכבוד ובשלמות הגוף?".

השאלה טובה. התשובה מעט פחות. "לטעמי, קיים הבדל מהותי בין השניים: ריסוסים הנעשים דרך שגרה לצרכי חקלאות מתבצעים על-ידי החקלאים עצמם – כמי שמחזיקים בקרקע בפועל. כשהריסוס נעשה לקידום האינטרסים של החקלאי, ובתיאום עמו, לא יכולה להיווצר פגיעה בכבוד. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, הריסוס בוצע שלא בשיתוף פעולה עם המחזיקים והמשתמשים בקרקע – גם אם שלא כדין – ועל כן, החשש שמא הם או אף עוברי אורח תמימים יחשפו עצמם לריסוס בשוגג משמעותי הרבה יותר".

ומדוע חושבת השופטת כי הפולשים יחשפו עצמם לריסוס? ובכן, בגלל שבעבר התנגדו הבדווים התנגדות פעילה ואלימה לניסיון לפנות קרקעות מגידולים בלתי חוקיים, השופטת חוששת "מפני אי הישמעותם של האזרחים להתראות וכניסתם לשטחים המרוססים חרף זאת". או אז, על-פי המופיע על אריזת התכשיר, צפויים הפולשים לצריבה בעיניים ולפעמים גם לקשיי נשימה – דבר שיפגע, על-פי השופטת, בזכותם לבריאות ולכבוד.

דם יהודי הפקר

פסק דין של שופטת בית משפט השלום בירושלים, אנה שניידר, עד זה לא מכבר היועצת המשפטית של הכנסת, התפרסם השבוע, והעביר מסר מפוקפק ביותר אל שוטרי משטרת ישראל.

ראשיתו של הסיפור לפני כשנתיים, כשפרצו שוטרי יס"מ אל ישיבת סאטמר בירושלים. ממתחם הישיבה נזרקו ככל הנראה חפצים לאחר שאחד מאנשי החסידות נעצר. המשטרה טענה אז בתקשורת כי נאלצה לפרוץ אל מתחם הישיבה כדי לחלץ שוטרים שהותקפו. היא טענה כי לא נכנסה אל אולם בית המדרש, וכדי להצדיק את האלימות הרבה שהפעילו השוטרים, נטען כי שבעה שוטרים נפצעו, אחד מהם בינוני. דיווח ברוח דומה נמסר לחברי ועדת הפנים של הכנסת, שביקשו לבקר את השוטר הפצוע, אך זה, לפחות עד היום, טרם אותר.

אי דיוק נוסף בטענות המשטרה נחשף לאחר שפורסם סרט המתעד את האלימות המשטרתית בתוך אולם בית המדרש. מהסרט הקצר עלה כי השוטרים הפעילו אלימות פראית וזרעו הרס באולם הישיבה. בסרט נראה אברך, איש העדה החרדית, כשהוא סופג מכת אלה בגבו ללא כל סיבה הנראית לעין.

האיש לא מחל על כבודו, ולפני כשנה הגיש בבית משפט ציוני לחלוטין תביעת נזיקין על סך של למעלה מחצי מיליון שקלים כנגד משטרת ישראל. בתביעה נטען כי לבד ממכת האלה סבל האברך מהתעללויות בעת הובלתו לבית המעצר. בנו בן התשע, כך נטען בכתב התביעה, נדחף בגסות בידי אחד השוטרים, שגם דרך עליו ושבר את רגלו. הילד נאלץ לבלות בגבס למעלה מחודשיים, והוא סובל עד היום מחרדות ומקשיי תפקוד.

משטרת ישראל אינה נוהגת לשקר כאשר מציבים מולה ראיה מפורשת; ולכן, תחת רישומו של סרט הווידיאו שהוצג בבית המשפט, נאלצה להודות שהאיש הוכה ללא כל צורך. השופטת שניידר קבעה כי אין כל ראיה שהאיש התנכל לשוטרים או התנגד למעצר, ולכן נקבע כי ננקטה נגדו אלימות משטרתית בוטה ומיותרת.

אך השופטת קיבלה את טענת המשטרה לאשם תורם של האברך, וקבעה כי גם הוא נושא באחריות לנזק. האברך, כך על-פי השופטת שניידר, נכנס לבית הכנסת בשעה ששוטרים כבר הסתובבו בסביבתו, והמהומה באזור היתה בעיצומה. אם היה נמנע מלהגיע למקום ההפגנה, ממילא היתה המשטרה נמנעת מלהפעיל אלימות בלתי חוקית עליו ועל בנו.

אשר על כן פסקה לו השופטת פיצוי סמלי בלבד של עשרת אלפים שקל, ונמנעה מלפסוק לו הוצאות משפט כלשהן. חשבון פשוט מורה כי ההליך המשפטי כנגד המשטרה לא השתלם כלל ועיקר. האברך מן הסתם הבין את המסר; ככל הנראה גם משטרת ישראל.