בשבע 238: גם צל"ש וגם טר"ש

חיילים גיבורים שהשליכו נפשם מנגד ראויים לצל"ש גם אם הם מפירי משמעת ● מה עשה נחום ברנע בשביל מדינה בעבודתו העיתונאית?

עמנואל שילה , א' באייר תשס"ז

שני חיילים מגדוד 51 של גולני, ישראל בן-לולו ושירן אמסילי, הומלצו לצל"ש על גבורתם בקרבות בינת-ג'ביל במלחמה האחרונה. לפי הפרסומים, השניים גילו גבורה עילאית כאשר סיכנו את חייהם וחילצו תחת אש שמונה הרוגים וחמישה עשר פצועים, חבריהם לגדוד שנפגעו במהלך הקרבות. הבעיה היא שמדובר בחיילים שלא כל כך מצטיינים במשמעת, בלשון המעטה. אחד הנהיג את המרד האחרון בגולני ונידון ל-56 ימי מחבוש. השני נשפט על תספורת לא תקנית, הופעה מרושלת והתחצפות למפקדים.

בצה"ל מתקיים דיון סוער אם לשלול את הצל"ש משני הגיבורים הפרועים. יש שטענו כי חיילים מרדנים שכאלה אינם ראויים לצל"ש. אחרים אמרו שיש להפריד: על הפרות המשמעת הם ייענשו, אבל על גבורתם הם יקבלו את הכבוד המגיע להם.

ההיגיון וחוש הצדק הטבעי אומרים שצודקים האחרונים. צל"ש, בניגוד לקידום בתפקיד או בדרגה, אינו ניתן על תפקוד כולל, אלא על מעשה חד-פעמי. חוסר משמעת יכול להיות נימוק להימנעות מקידומו של איש צבא לתפקיד בכיר, גם אם הוא מצטיין במקצועו הצבאי. אך כשמדובר באות כבוד על מעשה גבורה, מדוע לשלול אותו מחייל לא ממושמע? האם המרדנות שלו מבטלת את ערך מעשה הגבורה שעשה? "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה", לימדונו חכמינו. אפילו רשעים גמורים כמו נבוכדנאצר ואחאב קיבלו שכר על כל מצווה קטנה שעשו. קל וחומר כשמדובר בלוחמי צה"ל שחטאם מתגמד מול גבורתם ומסירות נפשם.

אולי חוששים המפקדים שדווקא הילת הגבורה שדבקה בהם היא שגורמת לחיילים להרשות לעצמם לפרוק עול, והצל"ש יעשה אותם פרועים עוד יותר.  אולי סבורים המפקדים שבעלי צל"ש הם מודל לחיקוי, ולכן הענקתו לחיילים לא ממושמעים תעודד חוסר משמעת מצד חבריהם.

בשורה התחתונה נראה שהנימוקים לחיוב גוברים. תנו לנו גיבורים שמוכנים להשליך את נפשם מנגד כדי להציל את זולתם, גם אם יהיו כאלה שגורמים כאב ראש לממונים עליהם. הענישו אותם ללא משוא פנים על חטאיהם, אך אל תתנו לזה להשכיח את גודל רוחם וערך גבורתם. גבורה ומסירות נפש חסרים לנו היום מאוד. יס-מנים ממושמעים וממלאי פקודות יש לנו הרבה.

פרס ישראל למי?

צל"ש מסוג אחר הוא פרס ישראל, אשר מוענק בכל שנה ביום העצמאות לאזרחים שהמדינה מבקשת להביע את הערכתה לפועלם.

מי שבקי מעט באופן שבו מתקבלות החלטות על חלוקת פרסים מטעם גופים שונים, יודע שפעמים רבות לא בהכרח הראויים ביותר הם הזוכים. במקרים רבים מי שבסמכותו להרכיב את ועדת הפרס מצייר את המטרה סביב החץ הנעוץ. קודם כל הוא מחליט למי הוא מעוניין להעניק את הפרס, ואחר כך ממנה את אותם שופטים אשר מובטח לו שיבחרו באיש שהוא חפץ ביקרו.

אפילו ועדת פרס נובל היוקרתי מושפעת מלחצים פוליטיים, שמעון פרס זכה בפרס נובל לשלום בעקבות לחצים, לאחר שהכוונה המקורית הייתה להעניק את הפרס לרבין וערפאת בלבד.

בין מקבלי הפרס השנה תהיה להקת הגבעתרון. אני מודה שכמה מהשירים המקוריים של הקיבוצניקים מהגבעתרון (וכמה גרסאות כיסוי שהקליטו לשירים של אחרים) חביבים עלי וערבים לאוזני. ובכל זאת התקשיתי להדוף את ביקורתם של מי שטענו שמדובר במקהלה די נידחת, שכבר מזמן לא שמענו שיר חדש שלהם, ושנכון אמנם שבשירי הגבעתרון משתמרת איזו רוח חלוצית של פעם, אבל הכבוד מגיע יותר ליוצרים ופחות למבצעים.

בכתבות שנעשו על המקהלה מהעמק לרגל זכייתה בלטו שתי עובדות. ראשית, הם ציינו כמי שמעוניין גם היום להאזין לשיריהם על עמק האש וים השיבולים את הקהל הדתי-לאומי. שנית, הם אמרו שאין דור המשך ללהקה. הצעירים מקיבוצי העמק לא מרגישים שהמסר התרבותי של הגבעתרון הוא הדרך שבה הם רוצים להתבטא. כמובן. כמה זמן אפשר להמשיך ולשיר את שירי אהבת הארץ כשאין חינוך לאהבת הארץ? אולי מקהלת משפחת ואך מהיישוב עלי תהיה דור ההמשך של הגבעתרון.

הענקת הפרס לחברי הגבעתרון החביבים לפחות אינה אמורה לקומם מישהו. הם לא הזיקו לאף אחד. הבעייה מחריפה כאשר לא רק שיש ספק אם המקבל ראוי לפרס, אלא שהמקבל הוא אדם שההערכה לפועלו תלויה בהשקפה פוליטית. בין מקבלי הפרס השנה יהיה גם העיתונאי נחום ברנע. ברמה המקצועית-טכנית, כישוריו של ברנע אינם שנויים במחלוקת. אין ספק שמדובר באחד הבולטים שבעיתונאי ישראל, שמצטיין גם בהשגת אינפורמציה וגם ביכולת הכתיבה והניסוח. אלא שעל הצטיינות מקצועית ספק אם ראוי להעניק פרס ישראל. עובד מצטיין מתוגמל על ידי מעסיקיו, ויכול גם לקבל את הערכת עמיתיו באמצעות פרס מטעם האיגוד המקצועי. בשביל זה יש את פרס סוקולוב. כשמדובר בפרס מטעם המדינה, ראוי להעניק אותו לאותם אנשי תקשורת שעבודתם היא בגדר תרומה למדינה ולחברה. ספק אם נחום ברנע הוא אחד מהם.

בשנים האחרונות התדרדרה המדינאות הישראלית מדחי אל דחי. אלפי ישראלים שילמו בחייהם על הסכמי אוסלו, על שחרור אלפי מחבלים ועל הנסיגה החד-צדדית מלבנון. הנסיגה מעזה התגלתה כאסון הומניטארי שהמיטה ישראל על אלפי אזרחיה.

בגלל הנסיגה עלה החמאס לשלטון, ובמקום חממות גוש קטיף הוקמה סמוך לשדרות ואשקלון חממת טרור הנתמכת בידי איראן וחיזבאללה. כל ההתפתחויות החמורות האלה היו צפויות מראש, והיו מי שהזהירו, גם בפוליטיקה וגם בתקשורת. נחום ברנע לא היה מן המזהירים, אלא מן המעודדים והממריצים של כל המהלכים הכושלים הללו. בתמיכתו בכל זה הוא לא תרם למדינה אלא הזיק לה.

אבל אתם יודעים מה, תנו את הפרס למי שתרצו ובלבד שלא יחשוב שקבלת הפרס מעניקה לו סמכות רוחנית של מטיף בשער. שרק יוותר על מנהג נאום-התוכחה שסיגלו לעצמם כמה שמאלנים שקיבלו את הפרס בשנים האחרונות. יש דרכים טובות יותר להגיד תודה למדינה על הפרס ועל הכבוד.