בשבע 239: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"א באייר תשס"ז

מדינת חסות

ביום העצמאות השבוע יצאו המוני ישראלים לחגוג את עצמאותו הכלכלית של ארקדי גאידמק. כ-150 אלף איש הטריחו עצמם לפארק הירקון כדי לבזבז את מיטב כספו של האוליגרך החמצמץ, רגע לפני שהם חוזרים למדינת אולמרט והירשזון.
אז אם כבר מציינים עצמאות על ידי פיתוח תלות בגאידמק, כדאי להעתיק את הקונספציה גם לחגים אחרים. כלומר, לערוך אירועים שימומנו אף הם על ידי ספונסרים בעלי אמצעים: מסיבת פסח בחסות מאפיית אנג'ל, מסיבת שבועות בחסות אל-גאוצ'ו, מסיבת שמחת תורה בחסות טומי לפיד, ומסיבת סוכות בחסות מלך בתי הקבע - אהוד אולמרט. 

אמריקן גאידמק

מה בסך הכול ארקדי רוצה? לשלוט בנו בעזרת הכסף, ללחוץ על ההנהגה הכושלת, לקבוע את סדר היום בארץ, להפגין נוכחות, להביא שלום, להיות הכי גדול והכי חשוב, להיות מעצמה. ובמילים אחרות: ארקדי גאידמק רוצה להיות ארצות הברית.
לא אתפלא אם ביום העצמאות הבא ייתלו על קירות הבתים בישראל שלושה דגלים: דגל ארה"ב, דגל גאידמק, ודגל ישראל בחסות בנק הפועלים. עצמאות נעימה לכולם.

הפרס והפרסות

מבוכה בשמאל הישראלי והעולמי: צילום עיתונאי, שבו נראית מפגינה בעמונה כשהיא עומדת מול עשרות שוטרים, זכה בפרס פוליצר, הלא הוא האוסקר של העיתונות הכתובה. איך שלא נסתכל על זה, מדובר בסיפור הקלאסי של דוד וגוליית – נערה בת 17 חוסמת בגופה חבורה חמושה ומשוכפצת של לובשי מדים עלומי פרצוף, רגע לפני המגע הישיר. אם הנערה היתה פלשתינית, זה היה מקל על העולם לעכל את האירוע, להכניס אותו למסגרת המוכרת של מאבק הלוחמים הפלשתינים האמיצים בכובש הציוני הברוטאלי. אבל יהודייה? וכתומה? ממתי אלה הפכו לאנדרדוג? היינו כחולמים.

ודווקא בגלל מאזן הכוחות הלא שגרתי, לפחות בכל הנוגע לייצוג שלו בתקשורת, זה המקום להודות כי יש משהו חנטרישי בצילום עיתונאי, בבידודו של פריים אחד מוקפא מתוך תמונה שלמה. כי מהו אותו צילום אם לא הוצאת דבר מהקשרו? האם אין זה בדיוק אותו רידוד של עולם מורכב, שעל כמותו אנו מוחים תמיד בפני התקשורת העולמית? האם הצגתה הוויזואלית של אותה נילי בת ה-17 כגיבורה אכן מוכיח שהיא אכן כזו?

נילי אכן גיבורה, אבל זאת משום שנאבקה בגופה על עניין צודק, עניין שאינו מופיע בשום צילום. מותר לאהוב את הצילום בשל יופיו החזותי, אבל (וסליחה על הפגיעה בקודשי הדמוקרטיה) בסך הכול זוהי אמנות נחותה. אני עדיין מעדיף אותה על ראיית חשבון גבוהה, אבל כאמנות ערכה מוגבל. נילי עצמה הייתה הראשונה להכיר במוגבלות הזאת. "התמונה הזאת היא אות קלון למדינת ישראל", אמרה. היא לא הלכה שבי אחר הפילטר המחמיא של עדשת המצלמה, אלא הזכירה לכולנו שמאחורי התמונה הייתה מציאות שבה, כזכור, חילקו לאנשים פרסות ולא פרסים.

מכבי לא שלנו

מהשנה הבאה, יפסיק ערוץ 1 לשדר את משחקי מכבי ת"א ביורוליג. בשבועות האחרונים התנהל קרב מילולי בין הצדדים, כאשר אורי לוי מערוץ 1 הביע חרטה מתחסדת על הצעידה המשותפת עם מכבי לאורך שנים. מעניין אם לוי היה מדבר כך, ומעניין אם ערוץ 1 היה מפסיק לשדר את המשחקים, אם מכבי של היום היתה מפגינה אותה רמת משחק כמו לפני שנתיים - בימי פארקר, שאראס ופיני גרשון.

אבל לגופו של עניין, ההחלטה על סיום ההתקשרות בין הצדדים היתה נכונה. לא רק בגלל חלוקת הכספים הלא שוויונית של הערוץ הממלכתי, לא רק בגלל המחסור בתקציב לתוכניות דרמה, אלא משום שמשחקי מכבי ת"א בכדורסל לא תרמו לערוץ 1 דבר וחצי דבר.

למעשה, כפי שהוכיח שמעון מזרחי עצמו בתוכנית 'יציע העיתונות', מכבי מספקת לערוץ 1 רייטינג גבוה רק בזמן שידור המשחקים, לא דקה לפני ולא שתי דקות אחרי. ואם מכבי לא תורמת לאחוזי הצפייה של תוכניות אחרות, אם משחקי הכדורסל הפופולאריים אינם משמשים גם מנוף להעלאת ערכו של הערוץ בעיני הצופים, אז אין כל משמעות לרייטינג הגבוה של משחקי הקבוצה. 

בניגוד לערוץ המסחרי, לערוץ 1 אין רווח כלכלי ישיר מהרייטינג. אחוזי צפייה גבוהים יכולים לתרום לערוץ במובן התדמיתי, להעניק לו זכות קיום כערוץ מצליח ומשגשג. אבל מבחינת הציבור, הרייטינג של משחקי מכבי מיוחס לניקולא וויצ'יץ' ולא לאורי לוי, למתח הגבוה של המשחק ולא למתח הגבוה של "האם ייקטע הפעם השידור הישיר לטובת 'שום פלפל ושמן זית'". ערוץ 1 שילם הון עתק על שידור המשחקים, אבל לא הרוויח מהם שום יוקרה אמיתית, שום דיבידנד ארוך טווח.

וכעת, כאשר נחסכים לקופת רשות השידור עשרות מיליוני שקלים מדי שנה, יכול הערוץ לקום בכל זאת לתחייה, בכך שיממן תוכניות חשובות יותר ומתאימות יותר לתפקידו הציבורי. למשל, אפשר כעת להפיק בתקציב גדול את התוכנית החדשה 'שום פלפל ושמן זית זך'.

שאלה קטנה לסיום

הנה הצעה לשנה הבאה: מכיוון ש'יום העצמאות' זה שם קצת יומרני, בהתחשב במצבה הקליני של מדינת ישראל, אולי נכון יותר לקרוא לחג הזה (בפרפראזה על מצבו של ראש הממשלה לשעבר) 'יום העצמונות'?

יודע את מקומי

הנה זיכרון מר שנחרט במוחי לפני שנים, כשהייתי נער: חבר שלי עבר פעם לפני התיבה בתפילת מוסף של שבת. בסיומה, ניגשתי והחמאתי לו על חזנותו הערבה לאוזן. "לא ידעתי שאתה כל כך מוכשר", אמרתי בהתלהבות.

"הו, זה לא היה משהו", ניסה להצטנע.

"לא, נהניתי מאוד", אמרתי לו.

"מה אתה מדבר", אמר בפנים חתומות, "זייפתי בלי הפסקה".

לא ידעתי מה לומר. "זה לא היה כל כך גרוע", ניסיתי בחוסר ביטחון.

"זה גם לא היה כל כך טוב", ענה בלי להביט בי.

"נכון, זה לא היה טוב", הסכמתי, "אולי בפעם הבאה".

רגע, מה הפריע לי בסיפור הזה? אה, כן, זה לא היה בדיוק כך. למעשה, אני הייתי שליח הציבור, ומי שהחמיא לי היה החבר.
וזה לא היה נער אלא נערה, ודווקא אחת שדעתה עלי היתה חשובה לי. אז מדוע, למען השם, לא יכולתי לקבל את המחמאה הראשונה שלה, לומר "תודה" ולסתום? מדוע כל כך קשה לי לקבל מחמאות? ומדוע הנערה הזאת לא התחתנה עד היום? תמהני.

יכול להיות שהתסביך החל בילדותי, כשחבר לכיתה הכניס לי אגרוף ובאותו זמן החמיא לי על שאני עדיין עומד על הרגליים. בכל מקרה, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, מחמאות ושבחים גורמים לי תופעות לוואי מעניינות: לחיים אדומות, צווחות בלתי נשלטות, חוסר יכולת לחבר משפט שלם – כל התכונות שהביאו את עמיר פרץ למשרד הביטחון. וכמו אצל פרץ – גם במקרה שלי מדובר בקטסטרופה חברתית מתמשכת.

באופן אירוני, המצב טוב יותר כאשר המחמאות כלל לא מגיעות לי. במקרה כזה, אני משכנע את עצמי שהמחמיא מנסה בסך הכול להיות מנומס, ועם נימוסים אני מסתדר יופי, תודה. אבל כשמישהו באמת מתפעל בקול ממני או ממשהו שעשיתי – רק המחשבה על כך גורמת לי זעזוע, כאילו התהפך העולם. למרבה המזל, אני לא עושה דברים רבים, ולכן רוב הזמן העולם עדיין עומד על תילו.

ומכיוון שאני מקפיד על "ואהבת לרעך כמוך", אני מתקשה גם במתן מחמאות לאחר. בכל פעם שאני מנסה להחמיא למישהו, משהו בקול שלי מסגיר אותי. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהייתי מצוין?" שואל אותי האדם בחשדנות. ומאותו רגע, יחסינו לעולם לא יהיו כבעבר. במקרה הטוב, בן שיחי יקבל את המחמאה כפשוטה, ואז יחוש צורך להשיב לי במחמאה – ושוב חזרנו לצווחות הבלתי נשלטות. למה להתחיל עם כל זה?

שתי הבהרות לסיום: מי שייגש אליי השבוע ויאמר לי: "אתה בחור נהדר, למה אתה לא צווח?" - דמו בראשו. ומי שייגש אליי ויאמר לי שהמדור היה פחות טוב מהרגיל – דמו בראשו גם כן. קשה לי לקבל מחמאות, זה נכון, אבל אני עדיין מת עליהן.