בשבע 239: ניצוץ בעיניים

והפעם במדורנו: 'התיבה המופלאה' בסרט רביעי בסדרה, דל אפקטים אך רב ערך.

אמציה איתן , י"א באייר תשס"ז

חגיגות הפסח נגמרו ואפילו יום העצמאות כבר מאחורינו, אז הנה לכם סיבה למסיבה: הסרט הרביעי בסדרה 'התיבה המופלאה'.

למי שעדיין לא פגש בתיבה, נוכל לספר שמדובר בתיבת עץ גדולה, המגיעה באורח פלא למקומות שבהם מסתובבים שני הנערים, מאור וארז. התיבה מוכיחה אותם על מעשי הקונדס שלהם, מראה להם את הדרך לתיקון, אבל בעיקר – מספרת סיפורים מהעבר.

בשלבים הראשונים עוד השקיעו במעברים הוויזואליים אל התיבה וממנה, בדמות שהופיעה מתוך התיבה ובעוד מיני פיקנטריה סביב הסיפור. נראה שבחלק הרביעי כבר קשה להשקיע בזוטות כאלה, ולכן המעבר בסיפור בין ההווה לעבר הרחוק נעשה בצורה הפשוטה ביותר. השחקנים פשוט שולפים מהתיבה צלחת פלסטיק אדומה, מסתכלים עליה, ועוברים לתקופה קדומה. באמצעים הטכניים של היום לא מסובך להראות את התמונה בתוך הצלחת, או לעבור באפקט מיוחד אל העבר.

אני כבר מדמיין את מכרי ותלמידי מניעים את ראשם בתדהמה: "מה קרה לו? תמיד הוא מדבר נגד אפקטים ושטויות כאלה. שנים שמענו ממנו על בנייה נכונה של הסרט וחיבורים נקיים, עכשיו פתאום חסרים לו האפקטים?".

אני מודה. אכן, הרבה יותר מרשימים אותי חיבורים נקיים ועלילה תפורה היטב מאשר עוד אפקט שנולד מתוך המקלדת. אולם מה לעשות וכבר אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם: "לכל זמן, ועת לכל חפץ". גם בסרטים יש מקומות שבהם מתבקש מעבר או אפקט, שיוסיף קצת צבע לסיפור. ואל תגידו לי שהחבר'ה האלה לא יודעים לעשות זאת. ראו בעצמכם כיצד התיבה מגיעה בריחוף קליל ובעריכה דיגיטאלית מרשימה.

האמת היא שלא התכוונתי להקדיש כל-כך הרבה מילים לנושא הלא חשוב הזה, כי באמת העיקר הוא הסיפור. והפעם מדובר בשני סיפורים, פרט לשני סיפורי המסגרת.

האחד עוסק בנושא הצדקה, ובדרך המכובדת שבה יש לתת את הצדקה. נדמה לי שדודו טופז ודומיו, המתהדרים במעשי הצדקה שלהם, יוכלו ללמוד רבות מהסיפור על אותו בחור שעזר לאביו, מבלי שהלה ידע כלל מאין הגיע העזרה. גם הסיפור השני, על הדיין ר' יונתן שחתך את ענפי העץ בחצרו לפני שפסק לבעל הדין לעשות כן, יוכל ללמד לקח לרבים מבין שופטי ישראל.

יש לי קצת בעיה עם שחקנים מבוגרים שמשחקים תפקידים של ילדים. מה לעשות, אף אחד לא יכול להתחרות בילדים כאשר הם משחקים את עצמם. מבוגרים שמנסים לעשות זאת לעתים מביישים את עצמם, אך יותר מזה – מביישים את הילדים שאותם הם מחקים. הרי כולנו יודעים שילדים אינם בהכרח טמבלים, ולעתים אף מבינים הרבה יותר מהמבוגרים. תגידו שהילדים עצמם לא יודעים לשחק? גם לכך יש תשובה בגוף הסרט. הילד שמשחק את העני בסיפור הראשון, עושה זאת בצורה מעוררת התפעלות. דווקא בגלל זה קצת מפריע לי שארז ומאור משחקים תפקיד של ילדים, בצורה שלעתים פוגעת באינטליגנציה של ילדינו המוכשרים. בסך הכול מדובר בשני שחקנים טובים, בעיקר בתפקידים הקומיים והפחות קונבנציונאליים.

שוב הגעתי לסרט של 'ניצוצות של קדושה', וגם הפעם אני ממליץ עליו בחום. זה לא בגלל שיש לי אחוזים בהפקה, אלא כנראה בזכות העשייה המרובה והברוכה שלהם.

אז אם אתם לא רוצים שגם בפעם הבאה אכתוב עליהם (למרות שאעשה זאת בכיף) אתם מוזמנים ליצור, ובעיקר לעדכן אותי: amatsya@a7.org