בשבע 239: עוד דונם, עוד עז ועוד דגל

מאוכזבי המדינה הימניים שחלדו להניף את הדגל שוכחים שדווקא הוא הסמל שלהם, ולא המדיניות של ממשלות חולפות ● רק ההתנחלויות שומרות על ישראל מפני הקמת מדינה פלשתינית שפירושה המעשי – התאבדות.

אליקים העצני , י"א באייר תשס"ז

זקן אחד נשא לו אישה צעירה על אשתו. מרטה הצעירה את שערותיו הלבנות, ואשתו הזקנה – את השחורות. נזכרתי במשל הזה, למקרא הידיעה שבחוגי ימין יש שמוציאים את כעסם המוצדק על הממשלה נגד מדינת ישראל ביום חגה, וזאת על-ידי אי-הנפת דגלי הלאום. בעיני השמאל הקיצוני, ישראל כמדינה יהודית היא לצנינים כבר מזמן.

תוקפי המדינה מימין טועים בגדול, מפני שהמדינה בעצמה נפלה קרבן למעשי ממשלות ישראל לדורותיהן. כי מה זו מדינה, אם לא עם פלוס ארץ פלוס ריבונות – ובשלושת אלה בדיוק פגעו ממשלות אוסלו וממשלת הגירוש. גם יורשתה, המכהנת עכשיו, מאיימת על המדינה בכוונותיה לעקור מאות אלפי יהודים ובתכניותיה להקים מדינה פלשתינית בלב הארץ. לאחר זאת, מי יישאר להניף את הדגל העברי?

שרון הוריד את  דגלי ישראל מן הרצועה ומצפון השומרון. אולמרט זומם להורידם מלב הארץ, וכל מטרתה של המדינה הפלשתינית היא להוריד את הדגלים שלנו גם מן הבית האחרון בתל אביב.

נוכח זאת, אמור נא לנו, סרבן הדגל מן המחנה הלאומי: כאשר אתה נמנע מלהניף את דגל המדינה, דגל החיבור של העם עם הארץ ועם הריבונות היהודית עליה – במי אתה פוגע, אם לא בעצמך ובכל מה שאתה נלחם למענו?

זכור: הדגל אינו של עוכרי ישראל – הוא שלך! וגם אם עוכרי ישראל, כדי להטעות אותך, ניסו לייפות את המדים השחורים של קלגסי הגרוש בתגים כחולים-לבנים, אתה אל תתבלבל ! הם – צבעם שחור. אתה – צבעך כחול-לבן!

אופק פלשתיני

ציפי וקונדוליסה נפגשות לאחרונה די הרבה, ובכל פגישה כזאת הן שרות בדואט את 'שיר האופק' – אופק המדינה הפלשתינית. אנו, על משקל 'מי ישמור על הבית שלי?' – נשאל אותן : ומי ישמור על האופק שלנו, היהודי? האם עלה בדעתכן שהאופק הפלשתיני מיועד להאפיל ולהחשיך את האופק היהודי?

אנו מנדבים כאן לממשלת ישראל תמצית מן התמצית, כיצד ייראה האופק היהודי אחרי קומה, חס ושלום, של המדינה פלשתינית. איננו תמימים. אנחנו יודעים שלממשלה הזו, הנשלטת על-ידי 'שלום עכשיו', אין תקנה. אולם  הדברים חייבים להירשם לעדות, כדי שלא יוכלו לומר "לא ידענו".

החזות הקשה של המדינה הפלשתינית היא בלתי נמנעת – כמו מלחמת לבנון השנייה אחרי הנסיגה-בריחה משם, וכמו מפלת צה"ל אחרי ניצחונו על המתנחלים במלחמת ההתנתקות, כמו הרעם אחר הברק: אש בלתי פוסקת, מנק"ל ועד טילים, על כל ערי ישראל; מלחמה על גדר ההפרדה וסביבה. מנהרות, הסתננויות, טרור; זרם אדיר של פליטים חוזרים, שילחץ על הקו הירוק. מצעדים המוניים, נשים וילדים בראש, לעבר לוד, רמלה, עכו וחיפה; נפילת המשטר האשמי בירדן ולפיתת ישראל בצבת של 'פלשתין הגדולה' – מגבול עיראק ועד לים התיכון; ביתור הנגב על-ידי מסדרון פלשתיני-ריבוני, שיחבר את עזה לחברון;
תסיסה אלימה אצל הפלשתינים ה'ישראלים', שיתבעו אוטונומיה ואחר-כך התחברות למולדת הפלשתינית, והגרוע מכל: דה-לגיטימציה גוברת של מדינת ישראל כמדינת היהודים.

הסקת המסקנה הטבעית שארץ ששמה 'פלשתין' היא מולדת העם הפלשתיני, ואלו הישות הישראלית הינה כפויה, מלאכותית וזמנית;אובדן הדרגתי, לאורך תוואי מפת הדרכים, של עצמאות ישראל לטובת מפקחי הקוורטט. צה"ל לא יתנגד לצבא בינלאומי, מפני שהגבולות המקוצצים לא יהיו ניתנים להגנה; אחרי הגירוש השני, הגדול, ירדו מן הארץ המוני מאוכזבים, ובראשם מאוכזבי השלום, שהאסון שגרמו כבר יהיה בלתי הפיך. שארית העם, מפולגת ורדופת רגשי אשם והחמצה, לא תתנגד להפיכת המדינה לשטח חסות של מועצת הביטחון.

קווי המתאר הללו מזכירים את הטרגדיה של נפילת העיר טרויה. אצלנו, מי שמעז להתריע  שהפתרון הפלשתיני מיועד להביא פתרון סופי על מדינת היהודים אין שומעים לו, וכך גם לא שעו לאזהרותיה של קסנדרה, בת מלך טרויה.

טרויה הייתה מוגנת בחומות אדירות שעמדו עשר שנים במצור כל צבאות יוון, עד שהאויב נואש מלפרוץ אותן במהלך צבאי כוחני ונאלץ להתנכל לעיר בעורמה. היוונים עשו עצמם נסוגים ומפליגים הביתה, אך השאירו אחריהם 'מתנת פרידה' בצורת סוס ענק, ובתוכו לוחמיהם. בהתקף של טירוף הדעת פרצו הטרויאנים פרצת ענק בחומה האדירה שעשתה את עירם לבלתי מנוצחת, ובלבד להכניס דרכה את ה'מתנה', וכך דנו את העיר ואת עצמם לאבדון.

גם למדינתנו יש חומת מגן שכל עוד היא עומדת בשלמותה הסוס הטרויאני ששמו מדינת פלשתין לא יוכל לעבור ולהיכנס. לחומה הזאת קוראים מפעל ההתנחלות היהודי.

ההתנחלויות מצילות את ישראל

40 שנה עמל עם ישראל להקים מסביב למדינת הקו הירוק חגורת הצלה מפני הסכנה האחת והיחידה שהיא קטלנית באמת: המפלצת הפלשתינית הריבונית, אשר אם תקום, כל קיומה יהיה מכוון למטרה אחת בלבד – מחיקתה של ישראל מעל פני האדמה.

תנועת ההתנחלות ביש"ע ובירושלים אמנם לא קמה בכוונה להגן על מדינת ישראל, אלא מתוך אהבת ארץ ישראל נטו, מתוך תחושת לב שרק במלחמת יש"ע הגענו אל מחוז חפצה האמיתי של הציונות, במת ההר וציון במרכזה. התובנה שמן השטח הגבוה הזה שולטים – וגם מגנים – על מדינת העמקים, היתה מעין בונוס.

לולא ידענו שרק מתוך דחף רגשי ואידיאולוגי הוקמו היישובים הראשונים, יכולנו לחשוב שנביא או גאון רשם כאן מראש את התרופה למכת המדינה הפלשתינית. מפני שכל עוד היישובים היהודיים קיימים, לא תוכל לקום יישות פלשתינית עצמאית. היהודים סובלים במדינתם 20 אחוזים ערבים, אבל הערבים אינם מוכנים להשלים אפילו עם יהודי אחד, ולכן 'ניקוי השטח' מיהודים הוא תנאי קודם לכל ריבונות פלשתינית.

כתוצאה מכך, הפכו היישובים למעין חומת טרויה השומרת על המדינה, ובמו ידיה תצטרך ישראל לנתץ אבן אבן בחומת היישובים, אם – בהתקף של טירוף הדעת – תרצה להביא על עצמה את גורלה של טרויה.

שומרי החומה, אסור להם להתעייף, אסור להם לחדול, ולו לרגע, מלבצר את החומה עוד ועוד: "עוד דונם ועוד עז", עוד בית בחברון, עוד עלייה לחומש, עוד קרוואן ועוד מאחז.

לא יקשרו למתנחלים כתרים ולא יחברו לכבודם שירים. אך מה נחשבות השטנה מבפנים והאיבה מבחוץ לעומת תחושת הסיפוק הגדולה שהם, במפעלם, מבטיחים את עצם קיומה של מדינת היהודים?