בשבע 239: ציד מכשפות

אסתי רמתי , י"א באייר תשס"ז

"תגיד, ידעת שהמכשפה הזקנה הזאת שגרה בבניין שלנו היא בכלל לא יהודייה?" שאל אותי עמרם בדרך חזרה מבית הספר.

"באמת?" התפלאתי "אולי זה מסביר למה היא תמיד צועקת עלינו כל-כך". אפילו לא טרחתי לשאול את עמרם מאין הוא יודע שהיא גויה – עמרם תמיד יודע הכול על כולם.

גברת צ'צ'ק באמת לא אהבה אותנו, את ילדי הבניין. אם בשתיים ועשרים שניות מישהו היה מעז לזרוק כדור בחנייה או לדבר קצת בקול, היא מיד היתה מוציאה את הראש מהחלון ופורצת בצעקות מפחידות ממש. אף פעם לא ראיתי אותה שמחה – תמיד היא היתה חמוצה ומתלוננת וכועסת. פלא שאף אחד לא אהב אותה? והנה, עכשיו הבנתי למה! כנראה היא לא כל-כך אוהבת יהודים. חבל שהיא בחרה לגור כאן, בארץ ישראל...

עמרם המשיך: "אז מה דעתך שנכתוב לה מכתב, בלי לחתום, ונגיד לה שאם היא לא יהודייה, המקום שלה לא כאן בארץ, ועדיף שהיא תסתלק מכאן?".
 
הבטתי בו בספקנות. "זה לא נשמע לי כל-כך יפה", אמרתי. "היא אישה זקנה, בכל זאת...".

"אז מה? ארץ ישראל שייכת לעם ישראל! אין לה זכות להציק לנו כל-כך, גם אם היא זקנה. נו, מה אתה אומר? ניפגש מחר אחרי הצהרים וננסח משהו?".
 
משכתי בכתפי. אולי עמרם צודק. "בסדר", אמרתי. "מחר בארבע אצלי".

                                                    ***

"היום, ילדים, נלמד על הכרת הטוב", אמר הרב רוני למחרת בבוקר. "זו מידה שהרבה מעבודת המידות שלנו תלויה בה".
 
הוא התחיל לספר לנו סיפורים מעניינים על הכרת הטוב של כל מיני רבנים חשובים ועל כיבוד הורים, ואותי הוא שכנע בקלות. נזכרתי כמה כעסתי כשאחד החברים שלי צחק עלי לפני כולם, בדיוק אחרי שהלוויתי לו כסף להסעה. זה היה מעבר לעלבון הרגיל.

                                                     ***

כשחזרתי מבית הספר גיליתי במטבח אורח יושב ואוכל את כדורי שוקולד המעולים שאחותי מכינה. "דוד בֶּבֶּה!", שמחתי, "מה אתה עושה פה?".
 
דוד בבה (קוראים לו אברהם, אבל אף אחד לא קורא לו ככה) הוא רק בן 18, אבל אנחנו נורא אוהבים כשהוא בא לבקר.
 
"אסור לבוא סתם ככה?", הוא שאל. "אבל האמת היא שאני כאן בגלל פרויקט החסד החדש שלנו בישיבה. קוראים לו 'פרויקט הכרת הטוב'".
 
"איזה קטע, בדיוק למדנו היום בכיתה על הכרת הטוב", אמרתי. "אבל מה זה קשור אלינו? באת להכיר לנו טובה על כדורי השוקולד שאתה כל-כך אוהב?".
 
בבה צחק. "בכלל לא באתי אליכם", הוא אמר. "אני בדרך לשכנה שלכם, גברת צ'צ'ק".
 
"גברת צ'צ'ק?! מה יש לך לחפש אצל הגויה מכשפה הזאת?", התפלאתי. "היא צועקת עלינו כל הזמן!"
הפעם דוד בבה לא צחק. הוא דווקא הביט בי בחומרה. "תשמע", הוא אמר, "נראה לי שאתה לא מכיר את הסיפור שלה. אז אני אספר לך קצת על הפרויקט שלנו: בארץ חיים עדיין מעל ארבעים חסידי אומות העולם, גויים שהצילו יהודים בשואה. הם כבר זקנים וחולים, קשה להם בארץ, לפעמים אין להם קרובים או חברים. קיבלנו את השמות שלהם מ'יד ושם', וכל ילד מאמץ מישהו. אני קיבלתי את גברת צ'צ'ק – שהצילה מעל מאה יהודים בשואה, תוך סכנת חיים נוראית. אין לה ילדים, וכשבעלה נפטר היא עלתה ארצה. אני מקווה שטוב לה כאן...".

הסמקתי כולי. כשעמרם הגיע אלי בארבע, באמת כתבנו מכתב, אבל לגמרי לא את מה שהתכוונו לכתוב קודם... היו בו התנצלות, והודאה על מה שעשתה, והצעת עזרה לעתיד. שמנו את זה בתיבת הדואר שלה, ופתחנו דף חדש ויפה עם שכנתנו הצדיקה.

מסתבר שעמרם לא תמיד יודע הכול על כולם...