בשבע 239: צעירה לעזאזל

באווירת ציר המכשפות שאחרי רצח רבין , מרגלית הר- שפי הצעירה היתה טרף קל בפיהם של השופטים בערכאות השונות ● על אף העדויות המעורערות והראיות הלא חד – משמעיות, נגזרו על הר- שפי תשעה חודשי מאסר בפועל.

יאיר שפירא , י"א באייר תשס"ז

בשבוע שעבר, בכנס בחירות לראשות העבודה, שב עמי איילון, ראש השב"כ בעבר וחבר כנסת בהווה, ופתח את תיק הר-שפי לדיון ציבורי, ואולי גם לדיון משפטי מחודש. איילון צוטט באתר האינטרנט ynet כאומר שהר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה: "אני יודע את זה מודיעינית, הייתי ראש השב"כ... אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר-שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת".

כמה דקות לאחר הפרסום התקשר עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, שייצג את הר-שפי בשני ערעוריה שנדחו, אל אביה, דב, והאיץ בו לעשות מעשה. וינרוט אומר השבוע כי מבחינתו תיק הר-שפי לא נסגר; הרגשת העוול שנעשה למתנחלת הצעירה, ודרכה לציבור שלם, עדיין מלווה אותו. "דבריו של איילון מעניינים, וצריך לבקש ממנו לעמוד מאחוריהם. הוא לא חייב לגלות לי חומר מודיעיני, אבל הוא צריך לומר לבית המשפט מה הוא יודע. איילון אדם הגון", אומר וינרוט, "אם משפחת הר-שפי לא נואשה ממערכת המשפט, אני חושב שצריך לנסות לפתוח את התיק מחדש".

דעתו של איילון איננה חדשה, גם אם ההד התקשורתי לה זכתה היה קלוש ביותר. בשנת 2001, לאחר שוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר סירבה לשחרר את הר-שפי כשמילאה שני שלישים מימי המאסר שנגזרו עליה, החליט הנשיא משה קצב לחון אותה ולשחררה שחרור מוקדם. אל מול עיניו היתה אז, בין השאר, חוות דעת של השב"כ שלא התנגדה לשחרור, ושתי חוות דעת נוספות, של שני ראשי השב"כ בתקופה הרלבנטית, שתמכו בשחרור.

כרמי גילון, ראש השירות בתקופה שקדמה לרצח, ועמי איילון, ראש השירות שמונה בעקבות הרצח, כתבו שניהם לנשיא כי לדעתם נעשה להר-שפי עוול, והיא לא שיערה כי עמיר עומד לרצוח את ראש הממשלה. איילון חזר על כך באוזני כתב 'הארץ' דאז, ברוך קרא, בראיון עם היוודע דבר החנינה. כרמי גילון פרסם את דעתו בעניין גם בספר שכתב לאחר פרישתו. ובכל זאת, וינרוט רואה תקווה בדבריו של איילון מהשבוע שעבר, שמהם עולה כי בידי השב"כ היו ידיעות שיכולות היו לזכות את הר-שפי.

ההחלטה להעמיד את הר-שפי לדין היתה החלטה אישית של פרקליטת המדינה דאז ושופטת בית המשפט העליון בהווה, עדנה ארבל. השב"כ לא מסר לבית המשפט את חוות דעתו בעניין, אך חוקריו העידו מטעם התביעה, ולדברי בני המשפחה שהורשו להשתתף בדיון שהתקיים בדלתיים סגורות, נראו כמתאמצים לרצות את התביעה ולהרשיע את הר-שפי.

האם שמרו אנשי השב"כ לעצמם ראיות שהיו מביאות לזיכויה של הצעירה? האם העבירו את הראיות לפרקליטות, ושם הן מצאו את קבורתן? בבית הר-שפי בבית אל טרם החליטו אם לצאת לקרב משפטי חדש. עדיין לא ברור מה משמעות ההצהרה של איילון, ואם עתה, בחלוף השנים, תוכל מערכת המשפט להתעלות מעל הרוחות המנשבות בה ולעשות עם בתם משפט צדק.

לידסקי פוחדת ממתנחלים

נירה לידסקי, שופטת בית משפט השלום בתל אביב, ישבה כדנה יחידה בתיק. בפניה הופיעו למעשה כל העדים בחקירה, כולל אנשי השב"כ. קביעתה לגבי מהימנותם היא שעמדה לנגד עיניהם של ששת השופטים האחרים, שדנו מאוחר יותר בערעורים בערכאות השונות.

לטענת משפחת הר-שפי, השופטת לא טרחה להקשות יתר על המידה על התביעה ועדיה, אנשי השב"כ. לטענת המשפחה, העדים הודרכו בידי התובעת בכל פעם שעדותם הסתבכה עם עצמה ועם העובדות. השופטת לא התערבה בעניין, ולא נתנה לכך ביטוי כלשהו בפסק הדין. דב הר-שפי סיפר השבוע כי כאשר פנה ליועץ משפטי מטעם השב"כ שישב באולם ותהה איך הוא נותן לאנשיו לעמוד בבית המשפט ולשקר, הוא נענה כי הם רק עושים את עבודתם.

לידסקי נחשבה לשופטת רחומה, החוזרת ומנסה לתת לפושעים – במיוחד לצעירים מביניהם – הזדמנות שנייה ושלישית בטרם תגזור עליהם מאסר בפועל. על מרגלית הר-שפי היא גזרה תשע חודשי מאסר בפועל. לפני כשנתיים פרשה לידסקי מכס המשפט והעניקה למגזין 'הפרקליטים' ראיון פרישה מורחב ועסיסי, שבו פתחה צוהר כללי לגבי רגשותיה והשקפתה לגבי הציבור הדתי בכלל והימני בפרט.

כאשר נשאלה מה בעייתה המרכזית של המדינה, ענתה ללא היסוס: "אלימות והסתה. ניקח את האירוע האחרון של סגירת דרך האיילון על-ידי מתנחלים. חוצפה שאין כדוגמתה. נעצרו 18, אני הייתי עוצרת 180. אלה נערים מאוד צעירים, כך שאיני מאמינה שזה היה רעיון שלהם, אלא רק הביצוע. רובם היו מספרים בחקירה מי שלח אותם. הייתי מבקשת מעצר ל-24 שעות, ותוך 24 שעות מגישה כתבי אישום ומעמידה לדין. לאו דווקא חומרת העונש כמו המהירות שבפעולה היתה יוצרת אפקט בקרב השכבה שמהססת אם לפרוע חוק או לא. זה היה מרחיק אותם מהציבור".

"אולי זה עניין של גישה", אמרה השופטת. "אני לא אומרת שאני הכי חכמה או צודקת בעולם, אבל גם את עובדיה יוסף הייתי מעמידה לדין. אם דעתו אינה שקולה, שיטופל. ואם הוא שפוי ומדבר לעניין – שייתן את הדין על דבריו, מפני שהוא משפיע על אנשים. ההתבטאויות והקללות שלו זה בושה וחרפה. לא נראה לי שהוא גדול בתורה אם הוא מקלל כך".

לידסקי נשאלה אם החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שלא להעמיד את הרב עובדיה לדין הייתה שגויה. "אני לא יודעת אם היא מוטעית לחלוטין, כי הוא לא יכול להעמיד לדין חצי מדינה", ענתה השופטת. "אבל את האיש הזה, עובדיה יוסף, צריך להעמיד לדין. למה את מרגלית הר-שפי כן ואותו לא? הוא משפיע על הרבה מאוד אנשים. די בחמום מוח אחד, בין כל אלו שהוא משפיע עליהם, שיכול לעשות מעשה. ראינו את זה כבר. מספיק אחד".

בראיון התייחסה לידסקי לרגשי החמלה שחשה כלפי הר-שפי, אך הצהירה כי היא שלמה עם פסק הדין. "לא במאה אלא באלף אחוז. זה גם הגיע לעליון, והשופט מישאל חשין אמנם הביע את זה בצורה יותר ספרותית, אבל נתן חיזוק במאה אחוז למה שפסקתי".

חשין: "אני כבר אכניס לה"

חשין, שכתב את פסק הדין הראשי בערעור שהגישה הר-שפי לבית המשפט העליון, אמנם הסכים לפסק הדין של לידסקי, אך לא לפני שתמה תמיהה גדולה על הכרעות משפטיות שנעשו בפסק הדין, ועל התעלמות בוטה שלה מראיה מרכזית שעמדה לזכותה של הר-שפי.

הוא היה מליצי כתמיד: "אלפים בשנים לא היה כמעשה עוולה זה בעם ישראל. לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנים נרצח גדליהו בן אחיקם בן שפן, האיש שנבוכדנצר מלך בבל הפקיד על יהודה לאחר כיבוש ירושלים ושרפת בית המקדש", פתח חשין את פסק דינו, וחתם אותו במסקנה כי "לעולם, לעולם לא נדע כיצד היו מתגלגלים הדברים לו עשתה המערערת את שמצוּוָה הייתה לעשות: לדווח לרשויות על מזימת הרשע של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין. לו אך עשתה המערערת את המעט שיכולה היתה לעשות, אפשר היה יצחק רבין עמנו היום הזה. שיחת טלפון אחת, ולו בעילום שם, וחייו של יצחק רבין אפשר היו ניצלים".

דב הר-שפי טוען כי מחוץ לבית המשפט היה חשין פואטי פחות. בראש ההרכב המקורי שהיה אמור לדון בעניינה של הר-שפי היה אמור לשבת השופט אליהו מצא. ברגע האחרון מונה חשין לראש ההרכב. על-פי הר-שפי, מקורות אחדים בבית המשפט העליון פנו אליו בזמנו וסיפרו כי עם היוודע דבר המינוי, בטרם התקיים דיון כלשהו בתיק, אמר חשין למקורביו: "אל תדאגו, אני כבר אכניס לה".

אלי שרון: לא מספיק חרטה

שרון, שופט ותיק לנוער, יצא לגמלאות כשנה לאחר רצח רבין, ומונה ליושב ראש ועדת השחרורים בשירות בתי הסוהר. במלאת שני שלישים לתקופת מאסרה של הר-שפי, ולאחר תסקיר של אנשי השב"ס שקבע כי תקופת מאסרה עברה בצורה מופתית, התבקש שרון לאשר לה כמקובל שחרור מוקדם. הוא סירב.

העיתונאי ידידה מאיר הביא אז מבחר פנינים מאותה החלטה אומללה: "בהופעתה בפנינו לא ביטאה האסירה, במו פיה, את המילה המפורשת 'חרטה'. כל אשר אמרה היה 'טעיתי בראיית המציאות'(…) חזקה על האסירה ששיננה וחזרה ושיננה את פסקי הדין שחרצו את דינה(…) בפנינו היא אמורה להכות על חטא ולומר בקול צלול וברור, במלוא הכנות והענווה, שהפנימה את מחדלה, שמודעת לאחריותה ושלמדה את הלקח. במקום זאת היא גמגמה שלא הבינו אותה או שדבריה לא נרשמו במלואם".

ולמי שחשב כי השופט שרון דקדק כך עם כל אסיר ואסיר, בהמשך נתן השופט בדימוס רקע רחב, בעל נופך פוליטי מסוים, להחלטתו. "על מנת שכל עולל יינק בחלב אמו שאין לעמוד שווה נפש מול המבקשים לקפח חיי אדם", כתב שרון, "ולא כל שכן מנהיג, ראש וראשון, רק משום שחולקין על דעותיו ודרכו – ההד של החרטה צריך שיישמע לאורכה ולרוחבה של הארץ, ולחלחל בקרב ציבור המצהיר ללא סייג על תמיכתו בחפותה. האסירה הביע צער על הרצח, ואכן יש לקוות שאכן נגעו ללבה אבלו של הציבור, כמעט כולו, וקינתם של ילדי הנרות. אך לעניין שבפנינו לא די בכך".

מי שלא מנעה פשע

לפני למעלה משנתיים זיכה השופט כתילי, נשיא בית משפט השלום בנצרת, את יאסרה בכרי, ערבייה מהכפר בענה שבגליל, מאשמת פשע של 'אי מניעת פשע'. יאסרה הואשמה בידי פרקליטות מחוז צפון כי בשנת תשס"ב נסעה באוטובוס בקו 361. היא ירדה ממנו סמוך למירון, בשעה שמחבל מתאבד רמז לה כי טוב תעשה אם תרד בעוד מועד מהאוטובוס. בכרי בחרה להזהיר חברה, ערבייה גם היא, ולרדת מהאוטובוס. היא לא דיווחה על המקרה לכוחות הביטחון ולא ניסתה לרמוז למי מיושבי האוטובוס היהודים על מה שעתיד להתרחש.

דקות אחדות מאוחר יותר התפוצץ המחבל. עשרה מהנוסעים נהרגו במקום, וארבעים נפצעו, עשרה מהם קשה. העיתונאי נעם שרביט פרסם בזמנו כי כתילי זיכה את בכרי תוך השמצה חסרת כל בסיס משפטי של הר-שפי: "קיים שוני מהותי בין המקרה דעסקינן למקרה של הר-שפי", כתב כתילי בפסק הדין. ראשית, היחס הנפשי של שתי הנאשמות לפשע שהתבצע אינו זהה. הר-שפי רצתה ברצח; לעומתה, הנאשמת לא חפצה בפיגוע ולא הייתה קשורה לו. שנית, קיים שוני מהותי מבחינת כמות, איכות ומשקל הגילויים האובייקטיבים שהחצין עמיר, שהיה מוכר לנאשמת ואשר הצטברו לאורך זמן ממושך, לבין הגילוי החיצוני שהחצין המחבל שלא היה חד-משמעי, נעשה באופן חד-פעמי, ארך דקות ספורות והותיר בלבה לא מעט תהיות לגבי מהותו ואמיתותו".
 
צדיקה אחת בסדום

נראה שמעולם לא היתה השופטת ברלינר כה בודדה, כה יוצאת דופן כל-כך בשיקול דעתה. כנגד דעתם של שישה שופטים, בפסק דין חד-משמעי ותקיף, היא היחידה שזיכתה את הר שפי מחמת הספק.

ברלינר קבעה כי כל אחת מהנקודות שמנתה לידסקי לחובתה של הר-שפי יכולה היתה להתפרש לכאן ולכאן, וכי בפסק דינה התעלמה לידסקי מעובדות מכריעות שעמדו לזכותה של המתנחלת הצעירה. אחת מהן היא למשל הפומביות שבהן השמיע עמיר את דעותיו.

"יש אופי אחר לדברים הנלחשים מפה לאוזן, כאשר רק שניים, או אולי חבורה מצומצמת של אנשים שותפה לשמיעתם, ואופי אחר לדברים הנאמרים בפומבי, כאשר כל מי שמזדמן באקראי למקום השמעתם, תהיינה דעותיו הפוליטיות אשר תהיינה, יכול לשמוע אותם", כתבה ברלינר.

"תכנון רצח הנו הפעולה הסודית ביותר שעל פני הדברים ניתן להעלות על הדעת. באופן טבעי היינו מצפים כי אם אכן התכוון יגאל, או כל אדם אחר במקומו, לשתף את המערערת באינפורמציה סודית בדבר תכנון ממשי שיש לו לבצע, רצח, שלא לדבר על רצח ראש ממשלה, יעשה זאת במסתרים... על פני הדברים, מי שמתכנן רצח שואף להרחיק מעל עצמו ככל האפשר תשומת לב ציבורית, ואיננו מפרסם את דעותיו באופן פומבי כל-כך, באופן שהוא הופך עצמו לחשוד מידי, אם וכאשר יוציא תוכניותיו אל הפועל".

ברלינר, במקרה או שלא במקרה שופטת דתית, ביקשה בסיום דעת המיעוט המזכה לפנות אל קוראי פסק דינה, ובעיקר, כך נראה, לחבריה במערכת המשפט: "הטרגדיה שנגרמה לעם ישראל כולו", כתבה השופטת ברלינר, "ההיסטוריה של מדינת ישראל שנחצתה ל'לפני' ו'אחרי', אינה יכולה לגרום לטשטוש גבולות בין התנהגות מקוממת לבין אי מניעת פשע, ובין חוכמה שלאחר מעשה לידיעה שלפני מעשה".