בשבע 239: חזון יחזקאל

עודד מזרחי , י"א באייר תשס"ז

ביום חמישי הלך לעולמו יחזקאל (חזי) בן זכריה ז"ל מהיישוב קשת ברמת הגולן. חזי היה יהודי גומל חסדים. בבית הכנסת נהג לברר אם הגיע מישהו חדש ואם הוא צריך עזרה בתפילה או זקוק לאירוח. במקום שלא היה איש, הוא היה האיש. פרט לתשעת ילדיהם, אימץ עם אשתו, חנה, ילדים נוספים. הם אימצו ילדים נידחים ובנו אותם עם יסודות של אהבה. ממש עד לרגעי חייו האחרונים גמל חזי את חסדיו הרבים.

בצוואתו ציווה לקברו בהר הזיתים בירושלים. הלוויה נערכה  בערב. בנו איציק, המתגורר בקרית ארבע, עלה לאחר הקבורה לבית הוריו כדי לשבת שבעה, ואילו אשתו, עדי, חזרה לביתם כדי לארגן את ילדיהם ולנסוע למחרת לרמת הגולן. ביום שישי, לאחר שהכינה את ארבעת ילדיה לשבת, עלתה עימם על הרכב, ובשעה 11:00 החלה בנסיעה הארוכה צפונה.


אף רכב לא עצר כדי לעזור, בעיקר מפני שלא היה ניתן לעצור במקום כה סואן ומסוכן. המצב נראה אבוד. היא חיכתה זמן רב ואיש לא עצר. אז נזכרה באותם רגעים בסבא חזי ז"ל, שאהב לעזור במסירות נפש לכל אחד. הוא היה האדם הראשון בעולם שיבוא לעזור למי שתקוע בפקק ביום שישי וכולם צופרים לו
לאחר כשלוש שעות נסיעה, הרכב נתקע לפתע. היא נזכרה בכך שהם תכננו לעשות לרכב טיפול עשרת אלפים ביום חמישי, אבל פטירת הסב דחתה זאת. הרכב נתקע באמצע הכביש, לפני צומת מרומזר וסואן ביותר. היא לא ידעה מה לעשות והתקשרה לבעלה.

"איפה את?".

"אני לא יודעת!...".

"תנסי להתניע עוד פעם!". עדי ניסתה ולא הצליחה. הוא ביקש שתנסה להתקשר לאימה, שמתגוררת באזור המרכז, והיא השיבה שאינה רוצה להלחיץ אותה. איציק אפילו חשב לשלוח מישהו מרמת הגולן כדי לחלצם. בתום השיחה הבחינה עדי בשלט קרוב המודיע שהיא נמצאת ליד צומת סמוך לעפולה. היא ניסתה להתניע פעם ופעמיים ולא הצליחה. בעבר רכבם נתקע לפעמים, אבל תמיד הצליחו להתניעו לאחר מכן, ואילו כעת שבק חיים לגמרי. הרכב סתם נתיב שלם, ומכוניות רבות החלו לצפור מאחור. מיכאל בן השש החל לבכות.

אימו ניסתה להרגיעו: "לא נורא. קורה שנתקעים...".

"כן, אבל כולם מצפצפים לנו מאחורה...".

אמציה בן השמונה בכה אף הוא: "עוד מעט שבת, ואנחנו ניתקע כאן, בלי להכיר פה אף אחד. אמא, מה נעשה?!...".

ידידיה, הבכור בן התשע, אמר לו: "הכול לטובה. אם ה' שולח לנו בעיה, הוא גם יפתור אותה. אל תדאגו! ואפילו אם נהיה כאן בשבת, זה פיקוח נפש ומותר לחלץ אותנו... מותר לחלל עלינו את השבת!".

למרבה המזל, התינוקת רונית בת השנתיים נרדמה בדיוק באותה עת. עדי חשה שאם הייתה בוכה, היא לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד. אימה של עדי התקשרה לברר היכן הם נמצאים. עדי ענתה שהיא בעפולה, מבלי לפרט מה מצבם, והאם התפלאה: "אם ככה, האוטו שלך נוסע מאוד לאט...".

אף רכב לא עצר כדי לעזור, בעיקר מפני שלא היה ניתן לעצור במקום כה סואן ומסוכן. המצב נראה אבוד. צריך היה להיות קצת משוגע ולהסתכן כדי לעזור לה. עדי חשבה שנוסף לכל, השבת מתקרבת ואפילו אם תיחלץ כעת, איך תספיק להגיע לרמת הגולן לפני שבת?! איזה משוגע יבוא לעזור לה?! היא חיכתה זמן רב ואיש לא עצר. אז נזכרה באותם רגעים בסבא חזי ז"ל היקר, שאהב לעזור במסירות נפש לכל אחד. ממש חזתה בו בעיני רוחה. הוא היה האדם הראשון בעולם שיבוא לעזור למי שתקוע בפקק ביום שישי וכולם צופרים לו. עדי חשבה לעצמה בחיוך מריר: אותו בדיוק הייתי צריכה עכשיו... אבל איפה הוא, ריבונו של עולם, איפה סבא חזי?!

באותו רגע הבחינה ברכב שנעצר לפתע לידה. בחור גבוה וצעיר, בשנות העשרים לחייו, שאל אותה: "מה קרה לרכב שלך?".
"אני לא יודעת", אמרה עדי. "אני תקועה לגמרי ולא מצליחה להתניע".

הבחור עשה סיבוב פרסה ונעצר ליד רכבה. רכבים צפרו ונהגים צעקו לעברו, אבל הוא התעקש לחנות ליד הרכב התקוע של עדי וילדיה. הבחור יצא מרכבו וניגש מיד למלאכה, פתח את מכסה המנוע והעביר מהמצבר של רכבו כבלים למצבר מכוניתה של עדי, והיא הצליחה להתניע את הרכב. עדי התרגשה מאוד. בגלל הפקק הגדול לא הייתה כמעט אפשרות להודות לבחור שחזר לרכבו. הצפירות החרישו לגמרי את אוזניה, והיא הספיקה רק לצעוק לעברו: "ה' יברך אותך... ממש הצלת אותנו! איך קוראים לך?".

"חזי...".

עדי כמעט התעלפה כאשר שמעה את שמו. היא המשיכה לנסוע צפונה, והגיעה דקות ספורות לפני כניסת השבת.

יצירת קשר לסיפור השגחה פרטית שחוויתם: odedmiz@actcom.co.il