בשבע 239: לא סיפור ילדים

ספר חדש חושף את סיפורם של ילדי כפר עציון מתש"ח כפי שלא סופר מעולם ● רגעי הבשורה על נפילת הגוש והאבות שנהרגו ונלקחו בשבי, שתיקתן הקשה של עשרות האלמנות הצעירות, הקייטנות ששימרו את מורשת הגוש.

עפרה לקס , י"א באייר תשס"ז

יום אחד בלבד לפני הכרזת המדינה נפל כפר עציון, ועמו גוש ההתיישבות כולו. תאריך הנפילה, ד' באייר, ממוקם בשבוע משמעותי מאוד עבור אזרחי ישראל. בתחילתו מתייחד עם ישראל עם זכר השואה, בתווך יום זיכרון לנופלים במערכות ישראל ולבסוף חוגגים עצמאות.

בסיפורו של כפר עציון, סיפור מדהים וקשה, נמצאים כל המרכיבים האלה יחד. הכפר עלה על הקרקע (ולא בפעם הראשונה) בשנת תש"ג מאויש ביוצאי אירופה, כאלה שכל משפחתם עתידה להיספות. בהמשך הצטרפו אודים מוצלים מאש, ששרדו את הבערה הגדולה. עם הכרזת האומות המאוחדות על הקמת המדינה הוטל מצור על הגוש, וחלק מהשיירות שניסו לפרוץ דרך אליו מעולם לא הגיעו אל היושבים בהר.


עמיה מתארת מסע אנושי, על הצללים והאורות שבו", מסבירה יונה ברמן. "הסיפור האנושי הוא חזק מאוד, וגם אם מישהו צוטט כאומר שהאמהות שלנו היו דהויות, זה לא מפחית מערך האמהות שלנו וההתמודדות שלהן. זה הופך אותן לבשר ודם, וזה מעלה למקום גבוה יותר את ההערכה, ההזדהות והרחמים על האמהות והמשפחות"
בערב יום העצמאות ממש כיתרו הירדנים את הכפר. הלוחמים נכנעו, אך הירדנים טבחו בהם ללא רחם. 127 איש נרצחו בהגנה על הכפר, ובאבחת חרב הפכו 32 מנשות הקיבוץ לאלמנות ו-46 ילדים ליתומים, חלקם נולדו כשאביהם כבר לא היה בחיים. רק 17 משפחות נותרו שלמות.

לסיפור הזה יש גם תקומה, באלול תשכ"ז, כשהבנים שבו והקימו את כפר עציון מחדש. אך מבחינתם של ילדי כפר עציון – כך קוראים לבני המייסדים של תש"ג, היום סבים וסבתות בעצמם – התקומה החלה שנים לפני כן, כשהקיבוץ המשיך להתקיים בגבעת עלייה שביפו, בתבנית שיתופית ותומכת, כשהאבות הספורים משותפים לכולם והילדים נהנים מהחצר הגדולה, שם שיחקו משחקי ילדות ותמכו איש ברעהו.

עכשיו יצא על זה גם ספר, 'ילדי כפר עציון' – פרי מחקר של עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה, שנשמה וחייתה במשך שנתיים את בני כפר עציון, שהיא קוראת להם 'בני הדור השני', על כל האסוציאציות העולות מכך.
 
לכתוב את מה שנאלם

לפני חמש שנים ארגנו 'ילדי כפר עציון' טיול שורשים לפולין בעקבות ההורים, ובעיקר האבות, שנפלו במלחמת השחרור. "המסע היה מאוד אישי וטעון. השותפים בו הגיעו באופן מתוכנן, וגם בלתי מתוכנן, למקומות שבהם חיו ופעלו אבותיהם טרם עלייתם ארצה.

"כל מסע שורשים הוא מיוחד, אבל הליכה בעקבות אבות שאינם עוד, שנהרגו בזמן שהילדים היו כה צעירים, ולעתים הילדים יודעים עליהם מעט מאוד או רק מסיפורים, היא מרגשת פי כמה", מספרת יונה ברמן לבית שנור, בעצמה ילדת הכפר. באותה תקופה שימשה ברמן כעורכת של 'עמודים', הביטאון של הקיבוץ הדתי, והיא נפגשה עם הנוסעים כדי להכין כתבה מחוויותיהם. "החומר שעלה שם ממש הרטיט את לבי. כשישבתי ליד שולחן העריכה, הרגשתי שחייבים לעשות עם זה משהו".

ברמן מספרת כי פעמים רבות דיברו ילדי הכפר בינם לבין עצמם, ותהו מדוע לא פנו מעולם לדבורה עומר, שתכתוב עליהם סיפור ילדים. "נכתבו ספרים על המערכה, אבל לא על האנשים שנותרו".

את פרופ' עמיה ליבליך הכירה ברמן רק מתוך ספריה, שעסקו בנושאים של תהליכים בתוך קהילות. "צלצלתי לעמיה ואמרתי: 'אני מרגישה שזה חומר שחייב להיכתב'". ליבליך סירבה בנימוס, ואמרה שהיא כבר מתוכננת לשנה הבאה. ברמן ביקשה רשות לשלוח לה את הכתבה, וכעבור חודש הגיעה הטלפון המיוחל מליבליך, ועמו הבשורה כי היא אכן מתכוונת לעסוק בנושא.

באותה הזדמנות סיפרה ליבליך לברמן על הקשר שהיה לאביה עם שלום קרניאל, איש כפר עציון שנהרג ב'שיירת העשרה'.

במהלך המחקר גילתה ליבליך עד כמה היה אביה, ד"ר משה אריה קורץ, ממנהיגי הפועל המזרחי, קשור בנימי נפשו אל אנשי כפר עציון. הוא, אגב, קבל כבר בתחילת שנות ה-50 על כך שגבורת אנשי כפר עציון לא נכללת באתוס הציוני. ליבליך הקדישה לו את הספר.

ברמן סייעה לליבליך באיתור ילדי הכפר ובגיבוש הנושאים שיעלו על הפרק, ובסופו של דבר ההיענות הייתה מדהימה. מתוך 65 ילדי הכפר החיים היום נתנו 55 את הסכמתם לכמה פגישות ראיון. בסופו של דבר התראיינו 51, ופרשו יריעה רחבה ביותר של דעות, מחשבות, פרשנויות לאירועים ומסקנות. חלק מן החומרים שהובאו לדפוס (אחרי אישור של כל מרואיין לדבריו) אישיים מאוד, ונוגעים גם במרירות, בקשיים ובעצבות שהבנים חוו באופן החושפני והכואב ביותר. חלקם פשוט שתקו עד הראיון הזה, ומעולם לא פתחו את הפצעים.

"עמיה מתארת מסע אנושי, על הצללים והאורות שבו", מסבירה ברמן. "הסיפור האנושי הוא חזק מאוד, וגם אם מישהו צוטט כאומר שהאמהות שלנו היו דהויות, זה לא מפחית מערך האמהות שלנו וההתמודדות שלהן. זה הופך אותן לבשר ודם, וזה מעלה למקום גבוה יותר את ההערכה, ההזדהות והרחמים על האמהות והמשפחות".  

האבות של כולם

הספר שכתבה ליבליך מגולל חיים של קהילה שספגה מכה אנושה בכל קנה מידה, אפילו בשביל המציאות של ישראל בתש"ח. הוא מתחיל מתקופת היישוב בכפר עציון, מקום שלמעט מאוד ילדים יש זיכרונות אמיתיים ממנו. הגדולים ביותר היו בסביבות כיתה ב'. ההמשך נוגע בחוויות הפינוי למנזר רטיסבון בירושלים המופגזת, לשם הגיעו האמהות וילדיהן בעיצומו של החורף.

הילדים מתארים עבור ליבליך את חוויות המגורים הזמניים במנזר ואת רגע ההודעה: "מלכה נפלה", שם הקוד לנפילת הגוש. "מיד ביקשו מאיתנו הילדים לרדת למטה לשחק. אני זוכר את הצעקות ששמעתי מהאמהות מלמעלה. צעקות איומות, בכי. אחר-כך הגיעו המון מבקרים, ישבו שבעה, כנראה, אף-על-פי שלא היתה לוויה", מספר יאיר ארזי, מילדי הכפר הגדולים.

לנשים בנות המזל שבעליהן נשארו בחיים או נשבו לא היה פשוט כלל: "אני זוכרת את אמא שלי אחרי נפילת כפר עציון, כשהגיעה רשימת השבויים", בוכה אורה רוטנברג לבית קנוהל, שאביה דב היה שבוי. "זה היה רגע נורא... השם של אבא כבר היה ברשימה, ואני זוכרת את אמא בחדר הקטן הזה ברטיסבון, שוכבת ובוכה: 'למה לי מגיע, למה לי מגיע'".

אחר-כך יספרו ילדים שאביהם ניצל כי נמנעו לקרוא לאביהם 'אבא' בקול ליד החברים, וכי אפילו התביישו כשנולדו להם אח או אחות לאחר כמה שנים. בשיחות הללו עולות גם תחושות של בושה ואשמה של מי שהיה לו אב, ולפעמים אפילו תחושה של קנאה מול היתומים שזכו ליתר מתנות, מעמד ופינוק. אבל אף שהיתמות היתה מציאות טבעית ולא פלא, גם הילדים בסופו של דבר הבינו שמי שיש לו שני הורים הוא בר מזל.
 

ילדים שאביהם ניצל סיפרו כי נמנעו לקרוא לאביהם 'אבא' בקול ליד החברים, וכי אפילו התביישו כשנולדו להם אח או אחות לאחר כמה שנים. בשיחות הללו עולות גם בושה ואשמה של מי שהיה לו אב, ולפעמים אפילו קנאה מול היתומים שזכו ליתר מתנות, מעמד ופינוק
בקהילת כפר עציון האבות הספורים היו משותפים. "כל חבר שהיה, היה אבא של כולם", אומר אחד היתומים. סיפור התמיכה ההדדי היה למופת ונעשה בשתיקה. חלקו התגלה לילדים הביולוגיים של האבות השורדים רק אחרי פטירתם.

לאחר תקופה במנזר רטיסבון עברו אנשי הקיבוץ לבית ספר 'נצח ישראל' בפתח תקווה, ומשם לגבעת עלייה ביפו, שם התגוררו כמה משפחות בדירה אחת, וכל הבתים רוכזו סביב חצר שנקראה 'החצר הגדולה'. בשנים הראשונות נשמרה מסגרת הקיבוץ, וגם לאחר שהתפרקה המשיכו המשפחות לתמוך זו בזו, ובין הילדים נוצר קשר אמיץ – אפילו סוג של 'גאוות יחידה'. האמהות, שנשאו בעול האובדן של משפחת המוצא שלהן באירופה ושל אובדן הבעלים בישראל, לא היו בעלות מקצוע, ולרוב נאלצו לצאת וללמוד כעת. מסגרת הקיבוץ אפשרה להן את זה. הילדים נשארו להשתולל בחוץ, כשהמסגרת תומכת בהם.

רבים מ'ילדי' הקיבוץ מדברים על תקופת גבעת עלייה בגעגועים. הטענה שלהם, וגם של ליבליך, היא שההשתוללות והיחד הזה אפשרו לנפש לרפא את עצמה בימי טרום פסיכולוגים-עובדים סוציאליים. "היום אני מוכן לסכם ברוח הפסוק 'יפים וטובים היו ימי שני חיי'", אומר יצחק לוינוביץ', בנו של יהושע לוינוביץ' שנפל בהגנה על הקיבוץ. "לא עברו עלינו צרות גדולות, לא שואה, לא רעב. אני זוכר רק טוב, ואני אופטימיסט בטבעי. כל זה בא מהילדות הזאת". אחיו, חיים, מתבטא אף ביתר חריפות: "אני לא זוכר מצוקות, רק שמחת ילדות טהורה. אני מוכן לחזור לילדות הזו כפי שהיתה, עם כל היתמות והשכול, בלי שינויים".

תחת עול האלמנוּת

מובן שבין דפי הספר מקופלות חוויות קשות של התמודדות עם מדינת ישראל של צנע, עם חינוך מוקפד של קיבוץ, ועם האמהות שחלקן התקשו מאוד להתמודד עם המציאות הקשה שנכפתה עליהן. את השנים הללו מאפיינת בעיקר שתיקה: שתיקת האמהות, שלא סיפרו על האבות שנפלו, שלא חשפו את הילדים לקשיים כדי לא להעמיס עליהם, ושתיקת הילדים כתגובה. היו ילדים שגילו באופן מקרי וטראגי כי הם יתומים, ויש כאלה שבחרו להתחשבן עם האמהות באמצעות המחקר, וגילו דברים לא מחמיאים על אמהותיהם כמו הכאה או הזנחה.

יוחנן בן יעקב, מבני הכפר וממיישביו מחדש, חושב שקבוצת האמהות האלמנות היא היחידה שהוצגה באור לא מחמיא, למרות שהיא הקבוצה שסבלה הכי הרבה. "ניתן לכתוב באופן כללי כמה משפטים על הבתים, שלא היה קל בהם, אבל למי עוזר הפירוט הזה? אין חמלה? אין כיבוד אב ואם? הרי חלק מהאמהות עודן בחיים, בשביל מה הן צריכות לקרוא את זה?".

חנן פורת, גם הוא מהבנים ומהממשיכים, אומר שהחברים לא היו צריכים לומר כל אשר על לבם, אולם בן יעקב מפנה את האצבע המאשימה אל מחברת הספר ולא אל החברים – למרות שתמלול הראיון הועבר לכל אחד ואחת לאישור לפני הפרסום.    
יצוין כי לא כל האמהות מוצגות באור שלילי, וכי ליבליך סנגרה על אלו שכן הוצגו כך. פרופ' ליבליך עצמה דוחה את הטענות ואומרת שהיא עצמה השמיטה חלקים פוגעניים. "אבל אני לא סופרת מטעם. אם הייתי מציגה הכול באור ורוד, מישהו היה מאמין לספר הזה?".

מורשת קרב במשחקי הילדים

המשחקים ב'גבעת עלייה' היו משחקי ילדות: 'סוס ארוך' ו'שלום אדוני המלך' הרכיבו רפרטואר שגרתי, יחד עם משחקי חיילים ומצ'ואיזם. חלק מהמספרים טוענים שבמשחקים הללו היה הווי מיוחד: "היינו נכנסים לכוך כלשהו, ושם היה מכשיר קשר מדומה. היינו מטלפנים: 'מתקיפים אותנו! בואו לעזרה!!!' וברור שזה היה שחזור של סיפורי המלחמה ששמענו על כפר עציון במצור", מספרת יעל אריאל לבית פורת. חיים לוינוביץ' גם הוא מספר על משחקים של מלחמה בין יהודים לערבים, באופן שסיפור האבות משוחזר מן הפן של הגבורה ולא עד הסוף המריר והמוות.

כאמור, בבתי האלמנות שתקו את כפר עציון, וגם במשפחות השלמות נמנעו לעתים מלספר. הכול כאב מדי. אולם במשך השנים הלכה והתגבשה מורשת קרב וזיכרון עם הפנים לעתיד, לתקווה.

מוסד שבנו ההורים במודע היה 'הקייטנות', בה"א הידיעה, שהתקיימו ככל הנראה 6 קיצים, בכל פעם לעשרה ימים ובתנאי פנימייה. בזיכרונם של 'ילדי כפר עציון' הן תופסות נפח גדול הרבה יותר. מבחינה פרקטית היו הקייטנות חופשה קצרה לאלמנות, ודבק מאחד לילדים שמשפחותיהן החלו אט אט להתפזר מגבעת עלייה לכל הארץ. אבל התרומה המרכזית, מנקודת מבטם של הילדים, הייתה הנחלת המורשת.

"שם כפר עציון מילא תפקיד ראשי בחיינו יום יום", מספרים כמה וכמה מרואיינים. הילדים למדו את מפת האזור ואת המושגים השגורים כמו 'הגבעה הצהובה' ו'גבעת הסלעים', שיחקו את המצור ואת הכיבוש המחודש, ונחשפו לגבורת האבות, הכול תוך שירה ומשחק. צביקי פורת: "מכל הדיבורים והמשחקים האלה היה ברור לנו שבאחד הימים נחזור לשם. זו אינה רק נבואה, אלא הרבה יותר מזה. כך גם הרגשנו בנסיעות להסתכל בעץ הבודד".

ה'נסיעות לעץ הבודד' שמזכיר פורת היו הפינאלה של האזכרות בהר הרצל; מפגשים שהיוו את הנדבך השני בשימור המורשת והזיכרון ובדיבוק החברים לאורך שנים.

עצמותיהם של הנופלים בקרב האחרון הובאו לקבורה רק בכ"ה במרחשוון תש"י, וללוויה לא הביאו ילדים רבים, אך מאז הלך והתמסד אירוע האזכרה, שקיים עד היום, ובו נוכחים אפילו בני הדור הרביעי. "קבר האחים המחיש לי שאנחנו, כל הילדים, בעצם אחים, אחים לצרה... היינו דומים כל-כך... זה היה הסמל למשותף בינינו. בשבילי זה היה מקור להרבה כוח ותמיכה, וחיזק את הרצון להיות עם האנשים האלה יחד", אומרת חנה נוסבוים לבית רוזן.


רבים מ'ילדי' הקיבוץ מדברים על תקופת גבעת עלייה בגעגועים. ההשתוללות והיחד הזה אפשרו לנפש לרפא את עצמה בימי טרום פסיכולוגים-עובדים סוציאליים. חיים לוינוביץ', שאביו יהושע נפל בהגנה על הקיבוץ, מעיד: "אני לא זוכר מצוקות, רק שמחת ילדות טהורה. אני מוכן לחזור לילדות הזו כפי שהיתה, עם כל היתמות והשכול, בלי שינויים"
אחרי האזכרה הייתה מתקיימת אסיפת חברים שדנה בעתיד הקבוצה ובהנצחה. הילדים ניצלו את הזמן הזה למפגש עליז ומחודש. אחרי כל זה היו נוסעים כולם לנקודת תצפית בהרי ירושלים, כדי לראות את האלון הבודד. חלק מה'ילדים' מספרים כי לא ראו כלום, וכי כל אחד בחר לו עץ אחר והחליט שזה האלון בשבילו, אבל המשמעות היתה מעל ומעבר לעץ ספציפי, מספר שמעון קרניאל בספר. "חשבי על זה, חבורה שלמה עומדת על איזה רכס ומסתכלת בערגה על מקום רחוק, על גוש עציון... מה שחשים באותו זמן הם המאוויים, הביטחון שאתה הולך לחזור לשם. אי אפשר להסביר את זה. זה היה חלום, ובדרך כלשהי, בביקורים השנתיים האלה, האמנו שהוא פעם יתגשם, ובאמת זה מה שקרה! זו תמצית הסיפור שלנו כולו".
   
משה דיין זלזל

בד' באייר תשכ"ז, אחרי האזכרה השנתית, הלכו ילדי הכפר כמדי שנה לראות את העץ הבודד. כמה שבועות אחר-כך התגשם החלום וכפר עציון שוחרר. וכמו שכל אדם זוכר היטב היכן היה באירוע היסטורי כזה או אחר, ילדי הכפר יודעים לומר לליבליך איך, מתי וממי קיבלו את הבשורה. הם העבירו לחוקרת חוויה של התרגשות ומימוש חלום נבואי, במגוון נקודות מבט צבעוניות ועליזות.

חנן פורת נלחם בששת הימים על גבעת התחמושת, כתף אל כתף עם מאיר שנור, בן הקיבוץ שנהרג במערכה, ועם אבינועם חיימוביץ'-עמיחי, בן כפר עציון שעלה מחדש ונהרג במלחמת יום הכיפורים. פורת: "את אבינועם פגשתי פתאום בסערת הקרב. הוא נתן לי טפיחה על הכתף, ואמר: 'חנן, מחר אנחנו בכפר עציון'".

וממשיך פורת בספר: "אינני יודע מדוע, אבל זו האמת. ברגע שאבו (אבינועם) אמר לי 'מחר אנחנו בכפר עציון', צלצל אצלי פעמון כזה שאמר: 'הנה, עכשיו, פה מגיע החלק שלנו, פה מחכה לנו תפקידנו בשליחות'". מאיר שנור נטמן בהר הרצל, ובתום השלושים שלו נשבעו ילדי הכפר לחזור הביתה.

מימוש החלום רב השנים והפיכתו למציאות לא היה פשוט כלל ועיקר, מספר פורת. איש לא חשב עדיין להתיישב ביש"ע או בסיני המשוחררים. ברמת הגולן הוקם יישוב אך חודשיים לפני שכפר עציון הוקם. משה דיין, שהיה אז שר ביטחון, ועמו השיגו החבר'ה פגישה בקושי רב, התייחס אל הפונים הצעירים בזלזול. "אני מבין את הנוסטלגיה, אבל אי אפשר לקבוע מדיניות על-פי זה", אמר להם, והמשיך: "אנחנו מחכים לטלפון מהערבים, ולכן אינני רואה בשלב זה את החלום שלכם לחזור לכפר עציון כדבר ריאלי".

האמת היא שהחברים לא ראו בחזרה לכפר מעשה פוליטי. הם פשוט ראו בו מימוש של הציפייה והחינוך, והמשך דרכם של ההורים. בוויכוח שהתגלע בין החברים המתכוונים לשוב טען אז יוחנן בן יעקב (אביו, יעקב קלפהולץ, נפל בהגנה על הכפר, ובנו אימץ את שמו הפרטי כשם משפחה) כי כפר עציון המתחדש יהיה בעצם מפעל הנצחה להורים, ובשל כך יש להקים קיבוץ ולא צורת התיישבות אחרת; ובאותו אופן, אם הממשלה תאמר 'לא' לעלייה, אסור לעלות.

הוא מסביר בספר: "אני טענתי כי הורינו נפלו למען המדינה שבדרך בפקודת המדינה, ולכבודם חייבת המדינה להחליט על העלייה על הקרקע... לעלות שלא לפי החלטת הממשלה זה עלבון להורינו, לדרכם ולערכיהם". בן יעקב מסביר שהתחושה היתה שהמדינה חייבת לתת אישור, ושגם אם הוא יתמהמה – בוא יבוא. "זה היה עבורי מהלך אישי לגמרי. אני הולך בעקבות אבא שלי ועוד אחרים וטובים שנהרגו שם, ומחובתי להשלים את כל מה שהם לא הצליחו להגשים. זה שלי. זה אני".
  
חוזרים אל המשפחה בכפר

בן יעקב חוזר בנקודה הזאת לאבחנה בין מי שהוא בן ל'משפחה שלמה' למי שאביו נהרג. "עבור חלק מהיתומים זה היה עניין אישי, סיפור של קרבן, של קדושה... עבור חלק ממי שאבותיהם נותרו בחיים, זה היה עניין לאומי ופוליטי. יש מי שרואים בכול עניין משיחי, שאני מתנגד לו בכל תוקף מטעמים דתיים ולאומיים".

חנן פורת, שלמזלו הטוב והנדיר שני הוריו שרדו את המלחמה, חולק על האבחנה הזאת של בן יעקב וטוען כי מדובר בתפיסת עולם. כמי שהיה המנוע של השיבה, הוא אכן רצה בכל מאודו לעשות את הדבר באופן חוקי, אולם הכיר גם בפן הלאומי של המעשה, וחשב לפעול בלית ברירה גם אם לא יתקבל האישור. "אין לי שום ספק שבלי החיבור הזה, בין הלאומי לאישי, לא הייתי נלהב כל-כך ולא הייתי מוצא את הכוחות למה שעשינו אז".

נקודת המבט השונה של פורת מומחשת בספר, כאשר הוא מספר שערב אחד, בימים שלפני העלייה, הוא הוזמן לביתם של דב ושושנה קנוהל, מאנשי כפר עציון הראשון, שגרו בסמוך לישיבה. פורת, בן ה-24 לא ידע מי או מה מצפה לו בביתם. כשהגיע, ראה חמש אלמנות, אמהות של חבריו שאמרו לו: "כל הכבוד על הרעיון להתיישב בכפר עציון, אבל אנחנו חושבות שאי אפשר להפיל את זה על גב הילדים שלנו. הילדים שלנו הם יתומים, הם ואנחנו סבלנו מספיק. זה לא יהיה הוגן לקחת אותם לניסיון נוסף.

מי יודע איך הוא יכול להסתיים. זה אותו מקום, הערבים נשארו אותו דבר והביטחון עדיין רחוק".

פורת מספר שהשיחה הזאת הורידה אותו מגובה האידיאלים והרעיונות הנשגבים אל גובה הקרקע, אל ההבנה וההכרה שמדובר פה באנשים ובנשים שחוו טרגדיות אישיות קשות. עם זאת, הוא ביקש מהן לחשוב מה היו בעליהן אומרים על המהלך – האם היו רואים בכך מילוי של צוואתם? הדברים הניחו פחות או יותר את דעתן של האלמנות. 
 
בסופו של דבר התקבל אישור מהממשלה לעלייה, שהבשיל אחרי עבודה פוליטית ממושכת. "נו, קינדערלך, אם אתם רוצים לעלות, עלו", אמר לוי אשכול לבנים המבקשים. והם עלו. בראש השנה תשכ"ח כבר התקיימה ביישוב תפילת ראש השנה, בסגנון המיוחד של כפר עציון.
 

אחרי האזכרה השנתית היו נוסעים כולם לנקודת תצפית, כדי לראות את האלון הבודד. חלק מה'ילדים' מספרים כי לא ראו כלום, וכי כל אחד בחר לו עץ אחר והחליט שזה האלון בשבילו, אבל המשמעות היתה מעבר לעץ ספציפי, מספר שמעון קרניאל: "חשבי על זה, חבורה שלמה עומדת על איזה רכס ומסתכלת בערגה על מקום רחוק, על גוש עציון... זה היה חלום, ובדרך כלשהי הוא התגשם"
אל כפר עציון המתחדש עלו אנשים בעלי דיעות פוליטיות שונות ותפיסות ציוניות דתיות מגוונות מאוד, שלא כמו ביישובים קטנים שבהם הדעה השלטת היא בדרך-כלל אחידה. פורת ובן יעקב, אנשים שונים מאוד בדעותיהם, מדגישים כי ילדי כפר עציון הם לא חברים סתם, אלא משפחה. בן יעקב גאה במגוון הדעות שקיים עד היום בקיבוץ, ואילו פורת איננו מבין מה הפלא בכך: "המכנה המשותף שלנו לא היה רק היסטוריה, אלא ערכי יסוד משותפים רחבים ביותר".

הפוליטיקה של ההיסטוריה

פעמים רבות במהלך הספר חוזרת לילביך וכותבת כי היא אינה מחפשת את האמת ההיסטורית אלא את ה'אמת' כפי שחוו אותה ילדי כפר עציון. הדבקות הפוסט-מודרנית הזו באמיתות רבות, ולא באמת אחת אובייקטיבית, מעוררת תרעומת אצל חנן פורת ואצל יוחנן בן יעקב. שניהם מביאים דוגמאות שבהן האמת ההיסטורית שונה בתכלית ממה שהציגו המרואיינים. ליבליך לא ציינה את זה. 

נקודה נוספת שמפריעה לבן יעקב עוד יותר היא ההקשרים הפוליטיים הרבים מדי שעושה לטעמו המחברת. הוא חושב שהדבר נעוץ בעמדותיה הפוליטיות, ובמילייה האקדמי שאליו היא משתייכת. ליבליך מציינת כמה פעמים במהלך הספר כי עמדותיה הפוליטיות שונות מאלו שרוב ילדי כפר עציון אוחזים בהן, וכי המחקר היה בשבילה תרגיל בהקשבה, אמפתיה ורגישות. 

בן יעקב חושב שליבליך הציגה את הראיונות שערכה בדרך מגמתית מעט. כדוגמה הוא מביא את בחירתה להציג כעדות ראשונה באורח מלא דווקא את סיפורה של רחל, אחת הבנות, שחוויותיה מכפר עציון שלפני הפינוי היו חוויות של פחד וחשש מהערבים, ושאין לה שום קשר לכפר עציון של היום. "אולי הייתי גרה בכפר עציון אם הוא היה ממוקם במקום כלשהו במרכז הארץ, אבל לא ליד כפרים ערביים", מצוטטת רחל בספר. "יש לי גם בעיה פוליטית בעניין הזה... עד כמה שנרצה להיות אנושיים, לא יכול להיות כיבוש אנושי".

בן יעקב מכבד את דעותיה של רחל, אבל מיצר על כך שכותבת הספר בחרה לתת לסיפור שלה נפח כה גדול וראשוני, משום שסיפורה אינו שונה מהסיפור של הילדים האחרים, והיא חריגה יחסית בעמדותיה.

"עמיה כל הזמן מזכירה את העובדה שהיא נמצאת במקום פוליטי אחר. בשביל מה? הרי השיבה לכפר אינננה עיקר הסיפור". גם פורת סובר שהמחברת אינה חפה מניסיון להטות את הכף ולתת נפח גדול יותר למספרים שעם דעותיהם היא מזדהה יותר. ליבליך הודפת את הביקורת ואומרת כי זה פשוט לא נכון.

ולמרות אי הנחת שהוזכרה לעיל, פורת ובן יעקב, ובוודאי יונה ברמן, שהביקורת שלה מרומזת יותר, חושבים שליבליך עשתה עבודה טובה, הוגנת ואמינה, ולפי ההדים שהם מקבלים מן הסביבה הוא גם 'עושה את העבודה', או לפחות את חלקה, ומספר את הסיפור החשוב הזה, שנאלם כל השנים האלה. 
 
תמיד חוזרים לגוש

מעניין, אבל כל אחד מהאנשים שעמם שוחחתי, כולל פרופ' ליבליך עצמה, רואה את המסר המרכזי של הספר במקום אחר. 
פורת רואה כמרכז הסיפור את ייחודו וחשיבותו של טיפוח הזיכרון. "טראומה כזאת היתה יכולה להשאיר את הילדים הרכים מרי נפש לכל חייהם, אבל טיפוח זיכרון קולקטיבי, וטיפוח המורשת לכיוון המעשי שלה עם מבט קדימה, היוו טיפול פסיכולוגי ובסופו של דבר אפשרו את העלייה המחודשת לקרקע". מי שמחפש הקשרים אקטואליים בדבריו של פורת (מילות מפתח: גוש קטיף, חומש, התיישבות מחדש) אינו טועה.

בן יעקב חושב שהחשיבות של כתיבת הספר היא בסיפור פרק 'הגלות' של כפר עציון. לדבריו, מקימי המדינה, ובראשם בן גוריון, מחקו 1900 שנים של תקופת הגלות מארץ ישראל, על גיבוריה והמעש שבה. בדומה לכך, הוא אומר, פורסמו ספרים על תקופת ההתיישבות בכפר, על המערכה והנפילה וגם על ההתיישבות השנייה, אבל לא על תקופת ההמתנה של 19 השנים. בכך משלים הספר את סיפור כפר עציון, ויש בכך כדי להשיב אל מקומו הראוי את פרק הגלות בסיפור הספציפי הזה, אולי כמיקרוקוסמוס של הסיפור היהודי כולו.  
 
מבחינתה של ברמן, סוף סוף יצא הסיפור המופלא הזה לאור, והיא מקבלת על כך עדויות ממעגלים שונים בציונות הדתית. לדבריה, כל מי שנתקל בילדי כפר עציון ידע שיש שם חבורה מיוחדת, אך איש לא ממש ידע מה עבר עליהם ואיך התגבשו כמשפחה אחת. "לנו כבני כפר עציון זו עוד אבן מתוך הרבה אבנים שבנינו, אך מצד שני זה סיפור חשוב. אני מכירה הרבה מהילדים שקנו את הספר לילדים, לחתנים ולנכדים". ברמן אומרת כי לספר יש השלכות נוספות בעיניהם של אנשים רבים, בייחוד במה שקשור בהתנתקות.

מעניין לציין כי ליבליך כותבת בספר שקיימים הבדלים גדולים בין ההתנתקות לסיפור כפר עציון אולם למרות האמור, לקראת סוף הספר היא שואלת מה קרה עם ספרי התורה של כפר עציון, משום שהדברים נכתבים בשעה שבתי הכנסת של הגוש עולים באש.

בסופו של הספר כותבת המחברת כי עבורה היה הלימוד "רגשי, ערכי ופוליטי, לא פחות מאינפורמטיבי", ונסוב בין השאר על גלות, שיבה והמשמעות האישית של הציונות. לאחר מעשה היא אומרת שבעיניה "עיקר תרומתו של היא הספר להחזיר לשיח הישראלי מאורע שאנשים במגזר החילוני, ואפילו המשכיל ביותר, לא יודעים. אנשים צריכים לדעת מי היו הגיבורים שלהם, גיבורים על אמת, לא כמו במצדה או בתל חי".

ofralax@gmail.com