בשבע 239: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"א באייר תשס"ז

בחינות הבגרות – בית חרושת לציונים או כלי יעיל למדידת ידע?

העתקה "מתקנת"/ גאולה גרוסמן, מרצה לפסיכולוגיה במכללת "אורות ישראל", אלקנה

אדון לכף זכות ואניח שבתנאים אידיאולוגיים ושוויוניים, בחינות הבגרות – מדידתם יעילה ותוצאותיהם הוגנות. אך כפי שיודעים כולנו, ממוצע הציונים, המשוקלל על-פי נוסחאות מסובכות, משפיע על סיכויי התלמיד להתקבל או להידחות על-ידי האוניברסיטה. כך למשל, ציון של 85 בלימודי חמש יחידות אנגלית שווה יותר מציון של 95 בלימודי שלוש יחידות. ומי לומד חמש יחידות? תלמידים שגדלו במשפחה דוברת אנגלית או כאלה שלמדו בשיעורים פרטיים או בהקבצות קטנות או מחוננים בקליטת שפות וכדומה.

לפני 32 שנה, מיד לאחר עלייתי ארצה עבדתי בתיכון מקיף שתלמידיו הוגדרו כ'טעוני טיפוח'. ההורים, שלא באשמתם, היו קשי יום ודלי השכלה. המורה שהגישה תלמידים לבגרות באנגלית הייתה מסורה, אידיאליסטית ויצירתית. היא הקדישה לילות כימים להכנת תלמידיה, כולל 'מרתוני לימוד' בביתה. אולם גם היא ידעה מניסיונה שביום פקודה הישגיהם לא ישוו להישגים של ילדי צפון תל אביב.

היא ביקשה ממני שאפקח על המבחן ואעזור לה כדי לתקן את העוול החברתי שהיה מובנה בשיטה. "תביני," היא אמרה, "תלמידים אלה עובדים קשה פי שלושה מעמיתיהם, והמוטיבציה והחריצות יאפשרו להם להצליח באוניברסיטה על אף הפער בהשכלה. אבל קודם – עליהם להתקבל." הזדעזעתי. מורה ערכית ודתייה מבקשת ממני לעודד רמאות ולחנך לערמה ולשֶקר?
לפני כחודש, פִרחות הוראה העובדות עם אוכלוסייה דומה העלו בפני את אותה הסוגיה. תלמידיהן מעתיקים בבחינות הבגרות, לאור יום ובלי בושה, ובידיעתם המלאה של מוריהם. כשדמעות בעיניה אמרה תלמידתי: "אם כך מחנכים המורים, לא פלא שכל המדינה מושחתת".

תלמידה אחרת, בחורה מצוינת במידות וביראת שמים, השיבה בשקט: "את, שלמדת באולפנה-חממה, מאמינה לתוּמך שהמערכת הוגנת ושהמעתיק הוא עבריין שמצפצף על התורה. אבל בתיכון שבו למדתי, בשכונת עוני, לא הֵבַנו כלל באיזה עולם מנותק חיו הרבנים שהוקיעו העתקה. התלמידים שנתנו תשובות לחבריהם ראו בזאת עזרה לזולת, אהבת הרֵע ממש, ערבות הדדית שמטרתה הישרדות בשטח עוין".

אם נרצה באמת לחנך למידות, נצטרך ליצור מערכת שבה תלמידים לא ירגיש אדם ישר וערכי שהוא פראייר שמעורר חמלה או בוז.

דלק למוטיבציה של התלמידים/ גילה פינקלשטיין, חברת הכנסת ה-16 מטעם המפד"ל וסגנית יו"ר הכנסת

ועדות רבות ישבו על המדוכה בנושא, שינויים מפליגים עברו על מתכונת בחינות הבגרות, והשאלה עדיין רלוונטית.

לאורך הזמן הוחלפו מקצועות לימוד ומגמות ב"יחידות לימוד", מקצועות חובה ברשות ואף בפרויקטים ובעבודות גמר. מגוון המקצועות לבחינה התרחב מאוד וכולל – בצד מחשבת ישראל, אמנות ומוזיקה – גם חשבונאות, ספורט, סוציולוגיה, תיירות, אפנה ועוד.

הבחינות הן אמצעי לקביעת הזכאות של בוגרי מערכת החינוך לתעודת הבגרות, זכאות היוצרת סף לרמת ההשגים במדינה. זה אחד הכלים המרכזיים בשלבי המיון של המוסדות להשכלה הגבוהה. בחינות הבגרות נועדו גם לבדוק את הידע והכישורים שהעניקה מערכת החינוך לבוגריה, במיוחד בחטיבה העליונה בחינוך העל יסודי.

מקובל לבחון באורח השוואתי הישגים של תלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים, המשמשים גם מדד להערכת ביה"ס ומערכת החינוך בכללה, אולם לשימוש במדד זה יש מחיר חינוכי וחברתי: כאשר המערכת החינוכית נבחנת עפ"י שיעור הבוגרים הזכאים לתעודת בגרות, גוברת הנטייה המעודדת נשירת תלמידים טרם סיום הלימודים, או מגבילה את נגישותם לבחינות. גורמים כגון הרקע התרבותי והסוציו-אקונומי הם בעלי השפעה מוכחת על מידת ההצלחה בבחינות. השפעת תגבור ההוראה במסגרת "חינוך אפור" אינה תוצר ישיר של ביה"ס. גם מסלול הכשרת המורים, רמת ההוראה והתגמול המחפיר לעובדי ההוראה הם מרכיבים רבי משקל באשר למידת ההצלחה. על הנהלות בתי הספר מופעלים לחצים להיענות לצרכים של מגזרים באוכלוסיה ולהעדיף תחומי לימוד מסוימים. כמו כן נושא טוהר הבחינות ואמינות ההשגחה על הנבחנים חוזר ועולה מדי פעם, וכך מתערער הבסיס האחיד להשוואת התוצאות, וערך השוויון נפגע בצד הרחבת הפערים בחברה.

כוחן של הבחינות נובע ממשקלן המהותי כבסיס להשכלה הגבוהה והשלכותיה התעסוקתיות. מכאן צומחת המוטיבציה של התלמידים גם לאור התחרות הגוברת והחשיפה למקורות מידע נרחבים. אולם חסרה מדיניות עקבית ארוכת טווח לגבי מטרות החינוך התיכוני, הכישורים והידע שהוא אמור להקנות. הציונים ב"מבחני המגן" בבתי הספר מחדדים את ההשפעות הפרטניות של המורה ושל ביה"ס על מידת ההצלחה. הואיל והמבחנים חיוניים לתדלוק המוטיבציה, דרוש איזון בין ההשפעות השונות.

והיכן ערכי ההתנדבות וטיפוח המנהיגות?/ חגי אורן יו"ר מועצת התמידים הארצית

בשנים האחרונות נמצאת מערכת החינוך במדינת ישראל בירידה תלולה, מבחינת הצלחות, תנאי המערכת, מעמדו של המורה ועוד. בניסיון לצאת מהמצב המביך, שבו מדינת ישראל נמצאת במקום ה-39 מתוך 41 המדינות המפותחות בעולם המערבי בתחום ההישגים בחינוך – ניסו ראשי המערכת להביא לשיפור בכל מיני דרכים. למשל, היה ניסיון לתגמל מורים מוצלחים, וניסיון נוסף לייעל את המערכת בכל הקשור לבחינות הבגרות.

ומה קרה בפועל? עם השנים קוצצו מתקציב מערכת החינוך כארבעה מיליארד שקלים, שהן שמונה שעות ומחצית השעה בשבוע לכל תלמיד תיכון. כך למורים נשאר פחות שעות ללמד, והתוצאות, שהיו אמורות לעלות, נשארו אותו דבר. המורים מצדם היו חייבים לייעל את עבודתם ולהוכיח את יכולתם לשמור על הישגים – עובדה שהרחיקה מהם את היכולת ואת הזמן להשקיע בחינוך לערכים, לאזרחות פעילה ולהתנדבות.

גם בנושאי אקטואליה והרחבת האופקים המורים חדלו מלעסוק. כל שעה הוקדשה לשינון החומר הנלמד, שגם כך קוצץ עד למינימום האפשרי. לא היו שיחות של ניתוח מצבים חברתיים, אזרחים והומאניים, או בנושאים הקשורים למנהיגות, לקשר בין הון ושלטון וכדומה.

תלמיד ששוקל במהלך לימודיו במה ישקיע את מרבית זמנו, במבט לעתידו האקדמי והתעסוקתי, מקבל מבית הספר ומההורים מסר חד-משמעי: "תשקיע בלימודים, כדי שתהיה לך תעודת בגרות טובה".

תעודת הבגרות מודדת את התלמיד אך ורק על-פי הישגיו הלימודיים. הקריטריונים, הן של החברה והן של משרד החינוך, הם רק ציוני התלמיד ובית הספר. אין כל התייחסות לשירות בצה"ל, להתנדבות בקהילה או למעורבות בבית הספר או בחברה. בכִיוון שהלכה מערכת החינוך בשנים האחרונות, בחינות הבגרות הלכו אף הם.

בזמן האחרון החליט משרד החינוך על שינוי במבנה תוכן הלימוד. התלמיד לא יצטרך לשנן את החומר אלא ללמוד לנתח חומר ולהשתמש בכלים, ובכך – מאמינים במשרד החינוך – הוא יפיק הרבה יותר להמשך חייו. שוב הדגש הוא על הצלחה בבחינות, ולא מעבר לכך. חבל שזהו המצב כיום. אני מקווה שלפחות אחוזי ההצלחה יעלו.

המבחן הפך לחזות הכול/ חנה נאמן, מנהלת גימנסיה הרצליה

על רקע התפישה שהאושר קשור לעושר, והעושר אינו קשור כלל וכלל להשכלה – יש לברר מה טיבן ומטרתן של בחינות הבגרות.

במצב שבו בחינות הבגרות הפכו לכלי פוליטי בידי משרד החינוך, אין למבחני הבגרות ולא  כלום למדידת הידע והטמעתו.

הטמעת הידע והקניית ערכים הפכו להיות רעיונות משניים, אם בכלל, במערכת החינוך. שאיפת משרד החינוך, ושם גם ההשקעה הגדולה, היא הגדלת אחוזי הזכאים לתעודת הבגרות, וגם בשאיפה זו אין צמצום ריאלי של פערים.

לצערי, התוצאות של הגדלת אחוזי זכאי הבגרות כמטרה ראשונה הן:

1. למידה רק כדי להצליח במבחן. ההבנה, ההעמקה וגיוון דרכי ההוראה כנראה אינם חשובים.

2. התכנים, שעליהם נבחנים התלמידים, 'כאילו' הותאמו לידיעותיהם.

3. ה'משחק' בין משרד החינוך והמערכת הנקרא "שבע שמיניות", קרי: הפחתת תכנים בסוף הרבעון השלישי של הלימודים, גרם לכך שבחלק מבתי ספר מנחשים על מה יש לשים דגש בהוראת המקצועות השונים; ובחלק מבתי ספר, מנסים ללמד את כל החומר וברבעון האחרון להשלים את החסר על פי הנחיית "שבע שמיניות" של המשרד. מצב זה מחזק את הגישה שבלימוד אין הטעמת ידע.

4. כאשר הדגש הוא על המבחן ולא על הידע, התלמידים, המורים והמנהלים יעשו הכול כדי להצליח במבחני הבגרות. תופעת העתקות במבחני הבגרות הרקיעה שחקים.

5. מאותה הסיבה השקעת המשרד בחטיבה העליונה יכולה להיות מוגדרת כ"היסטרית". תוכניות כמו ליב"ם, ליב"ם 1, וכדו' אינן אלא כיבוי שרפות. וכמו שרפה, אין בכך בנייה אלא מיגור הנזק.

6. תלמידים מצטיינים לומדים את המינימום הנדרש, כי אין צורך ביותר.

7. שימת רף נמוך לטיב המורים במערכת החינוך. אם הצלחה במבחני הבגרות היא המטרה המוצהרת – מרתונים, למידה בבתי מלון, למידה של 12 שעות רצופות בתנאי ג'קוזי וכו', כל אלה מקבלים לגיטימציה ואפילו הופכים להיות מודל לחיקוי. צורת למידה מסוג זה אינה דורשת מורה בעל ידע רחב, משמעותי, או ראוי להערצה.

בהכרותי את מערכת החינוך, שיטת המבחנים כפי שאנו מכירים אותה – בכתב/בע"פ/בעבודות גמר – היא הכלי היעיל ביותר להערכה מערכתית. אין לי ספק שיש מקום לשנות את חוקת הזכאות, ותנאֵי קבלת תעודת הבגרות צריכים להשתנות.

דרושה רפורמה/ פרופ' יעקב כץ, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך

לא זה ולא זה. הציונים אינם כפי שהיו יכולים להיות, והידע של התלמידים אינו מרקיע שחקים. לצערנו, גם במגבלות וב"שיטה" של היום המתמקדת בציון, אפשר היה לצפות  למצב הרבה יותר טוב, וודאי-וודאי שאין אנו מתקרבים להישגים הבין-לאומיים.
בפועל, הבגרות לא מכינה את התלמיד ללימודים מתקדמים יותר. זאת ועוד, אין מספיק שעות לימוד בשבוע כדי להכיל את כמות המקצועות הנדרשת מהתלמיד. למשל, דורשים 2 י"ל בהיסטוריה כדי שהתלמיד יקבל בגרות, אבל בפועל תכנית הלימודים דורשת כמות שעות שאמורה להספיק ל-4 י"ל.

כדי לתקן את הטעון תיקון בנושא הבגרות צריך לבצע רפורמה רצינית. כך למשל:

 צריך לקבוע מהם המקצועות, שעל פי המטרות והאתוס הישראלי, יש ללמד בתיכון.

 צריך להתמקד במקצועות הללו, ולא לפתוח את הכול לבחירה ולתת לתלמיד בחירה רחבה להחליט מה ילמד ומה לא. כמו כן לא לאפשר בחירה בחידות לימוד.

 צריך לקבוע מהן הבגרויות שלומדים לבגרות. אפשר להסתכל מה קורה בעולם ולא צריך להמציא את הגלגל.

 צריך לקבוע מהם הסטנדרטים להישגים. כך לא יהיה פתחון פה לטענה שבישראל נותנים ציונים בחינם.

 צריך לקבוע כמה תלמידים לומדים כל מקצוע. כלומר אם הדגש הוא על כמות – המצב יישאר שבכל דיון על התקציבים יתייחסו לכמות. ואם הדגש על האיכות –התקציב ייקבע לפי כמות הידע שהתלמיד צריך לדעת.

 צריך ללמד את הבסיס ולהתמקד במיומנות הלמידה. בעבר כל מה שהתלמיד ידע נרכש מבית הספר. היום תלמידים לומדים מכל מקום, מהטלוויזיה, מהעיתונים, מהאינטרנט ועוד.

 צריך לקבוע תכנית קבועה שאינה ניתנת לשינוי כל שני וחמישי. רק תכנית ארוכת טווח תביא לתוצאות.

 צריך להתייחס בכבוד למעמד המורה ולשכרו ולמקומו בחברה הישראלית. אי-אפשר לדרוש שמורה ילמד בשכר נמוך מאוד ובתנאי עבודה בלתי אפשריים וגם לדרוש ממנו שיצליח. המורים הטובים עובדים את ההוראה, ורק בדרך זו נצליח להשיב אותם למערכת.