בשבע 240: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ט"ו באייר תשס"ז

אהוד-אהוד תישאר

קראתי בעיון את דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, ותתפלאו - אני מבקש לדבר בזכותו של אהוד אולמרט. אני יודע שזה לא פופולארי לסנגר על ראש ממשלה לא פופולארי, אבל האמת צריכה להיאמר: אהוד אולמרט לא צריך להתפטר מתפקידו.

ראשית, אין זה נכון שהדו"ח כולו מטיל את האחריות לכישלון על ראש הממשלה. בתוכן העניינים, למשל, בכלל לא מוזכרת המילה כישלון, ואילו בנספח ב' של הדו"ח (רשימת העדים) מוזכר שמו של אולמרט פעם אחת בלבד. נכון שבכל יתר הדו"ח אולמרט יוצא רע, כולל המקום שבו מצוייר סמל המנורה, אבל האם זה מספיק כדי לשלוח את אולמרט הביתה?

בנוסף, ישנם עוד שותפים למחדל 2006 – עמיר פרץ, למשל. בינינו, עמיר פרץ הוא הכישלון האמיתי בסיפור – בנאדם שאין לו שמץ מושג באנגלית, בביטחון ובוויסות הווליום. אז נכון שאולמרט הוא האיש שמינה את פרץ לתפקיד שר הביטחון כדי לפנות את תיק האוצר לאיש משכמו ומעלה כמו הירשזון, אבל בגלל זה להקדים את הבחירות? קצת הגזמנו, לא?

וחוץ מזה, הוועדה לא קובעת שאולמרט צריך ללכת הביתה. היא רק קובעת שמי שנכשל צריך ללכת, ושאולמרט נכשל. אי אפשר להסתמך על רמזים כה דקים כדי להתפטר. ובכלל, מצחיק לראות איך כולם קוראים לאולמרט לקחת אחריות. הלו, תקראו את הדו"ח! כתוב שם בפירוש שאולמרט נהג במלחמה בחוסר אחריות. אז עכשיו אתם נזכרים?

ועוד משהו: נניח שאולמרט יגיד שהוא הולך הביתה, אז מה? ועל החיילים החטופים הוא לא אמר שהם יגיעו הביתה?

טיפים ליומון המתחיל

עיתון "מקור-ראשון" שפעם היה לי חלק נכבד בהברחת הקוראים ממנו, הפך לעיתון יומי. המהלך המהפכני, שנולד באמצעות מיזוג עם עיתון הצופה, מעיד על כוונתו של הבעלים להוציא עיתון לא מגזרי לציבור הרחב, בניסיון ליצור אלטרנטיבה לעיתונים הגדולים. מטרה ראויה ללא ספק, במיוחד בשבוע שבו מפרסם מעריב את תמונות "כוכבי סוף השבוע" שלו, ובתוכם אין אפילו כותב אחד מהמחנה הלאומי.

אבל כדי ליצור אלטרנטיבה, יש צורך בריבוי מנויים. ולדעתי, הדרך להצלחה המסחרית של היומון החדש חייבת לעבור דרך מספר תנאים, ואלה הם:

א. אל תהיו סנובים: מסות פילוסופיות על תורתו של קאנט זה חשוב, אבל אין פסול בנושאים קלילים ומושכי קהל, כמובן במינון סביר. גם כתבות על אמנים וסלבריטאים לא חייבות לעסוק באהוד בנאי או ב'רבע לשבע'. לפעמים, רק לפעמים, מותר גם לכתוב על נינט.

ב. אל תהיו חיקוי חיוור של העיתונים הגדולים. כשאתם מראיינים דמויות מוכרות, בעיקר אלו המופיעות תחת כל עיתון רענן, אתם חייבים לטפל בהן אחרת: לשאול שאלות פוליטיות לעומתיות, לחפש את החיבור בין המרואיין לבין קהל קוראי העיתון, להתעמק בטקסטים אמנותיים, ובעיקר לנסות להוציא מהמרואיין גילויים בלתי מתוכננים על חייו ועל השקפת עולמו. כן, סקופים – מה יש?

ג. לא רק נושאים קלילים דרושים לכם, אלא גם כתיבה קלילה וזורמת בנושאים רציניים. קהל הקוראים הנאמן וחסר ההומור של העיתון מסתכם בכ-5000 איש, ולכן כדאי לשלב יותר הומור כדי למשוך יותר קוראים. אפשר לכתוב בקלילות אפילו על ספר איוב, קל וחומר על תוכניתו הטלוויזיונית של דודו טופז.

ד. למרבה הצער – מי שלא נמצא בתקשורת המשודרת, פשוט לא קיים. ולכן, עליכם לגייס כותבים פופולאריים המופיעים בתקשורת המשודרת, רצוי אנשי בידור. לא צריכים טייקון תקשורת כמו יאיר לפיד – די לכם בשלום אסייג. ומה רע בטור אישי של שי גבסו? נניח שהוא לא הוגה דעות דגול – האם הוא יהיה גרוע יותר מכותב המדור הפופולארי "נרשמו לנישואין"?

ה. וכשתגייסו אליכם אותם מפורסמים, דרשו מהם להופיע בתקשורת כשהם מוצגים ככתבי מקור-ראשון - לא 'ישראלי', לא 'קול ישראל', לא 'ישראל קטורזה' (אלא אם הכותב הוא באמת ישראל קטורזה) ולא שום דבר מעין אלה.

ו. טפחו כישרונות צעירים המוכשרים בכתיבה פובליציסטית אישית. לא כתבי שטח שאיש לא ישמע עליהם עד שיגיעו לגיל של נחום ברנע, אלא דווקא כותבי הגיגים מהבית, שמחר יתקבלו לפאנל של תוכניות נשים, ומחרתיים יהפכו לאייטם לגיטימי בטורי רכילות. רמז דק: חפשו בבלוגים – זהב טהור מסתובב שם, וצריך רק לבוא ולקחת.

ז. נסו להמציא מדורים מקוריים משלכם (מה דעתכם על מדור בתי קברות? לא, הא? הממ... טוב, רק הצעתי). אין צורך לתחזק מדור בכוח, רק כי הוא קיים בעיתונים אחרים. מדור סאטירי, למשל, כדאי לפרסם רק אם הוא באמת מוצלח. פעם היה לכם מדור בשם 'חבל על הזמן' עם איזה כותב אלמוני שהתגלח על חשבונכם, וכך גם נראו המכירות של העיתון. אז בבקשה.

ח. הנה משהו שאני הולך לחטוף עליו: לכו על המון פרסומות, המון-המון פרסומות. תנו הנחה מיוחדת לפרסומות ענק ולחברות מוכרות – אולי אפילו תשלמו להן כדי שיסכימו לפרסם אצלכם. זה נשמע טיפשי, אבל ככל שיהיו יותר פרסומות של מותגים מובילים, כך יזכה העיתון לתדמית מצליחה ופופולארית יותר.

ט. שלמו את חובכם לכל מי שכתב אצלכם לפני שהעיתון נסגר זמנית. טוב, זה לא באמת יעזור לכם להמריא, אבל לא התאפקתי.

י. ואת כל האמור למעלה, יש לעשות מבלי לסטות מהקו האידיאולוגי, פוליטית ומוסרית, של העיתון. אל תזגזגו באידיאולוגיה, אל תתנו תחושה של חוסר עמוד שדרה. למרות הפנייה לציבור הרחב, שמרו על האוצרות האליטיסטיים יותר של העיתון, שמרו על הכותבים המוכשרים שכבר קיימים, תחזירו כבר את אוריה קניג למקלדת, שתפו פעולה עם עיתון בשבע (אפשר כבר לסגור שאנחנו לא מתחרים?), אל תרשו גסות רוח, אל תהיו מגזריים יתר על המידה, אל תתחנפו יתר על המידה, אל תשנו את הגרפיקה מדי שני וחמישי, והעיקר – תדאגו לכך ששמכם יתפרסם בכלי תקשורת אחרים בהקשרים מקצועיים-עיתונאיים בלבד.

בהצלחה.

יודע את מקומי

כמעט בכל רגע נתון, אני משתדל להיות נחמד וידידותי לסביבה. בדרך כלל אני בקי בכללי הנימוס, מקפיד לנהוג על פיהם ולאורם, ושוכח מהם רק כאשר אני כותב מדור זה. אבל בנושא אחד מעולם לא ידעתי כיצד לנהוג, ועד היום אני חש אבוד ומבולבל כשהוא עולה על הפרק: מפגש אקראי עם אדם זר ביום השבת.

הנה הכלל הבסיסי: אין מברכים אדם זר לשלום באמצע הרחוב, אלא אם ברצוננו לעבור אשפוז כפוי באברבנאל. גם בשבת לא אעז לברך לשלום אדם זר, אם הקשר שלו למנהגי היהדות מסתכם באהדת בני-יהודה. זה מה שחסר לי, שהחילונים שוב יביטו עלי ברחמים. אבל אם בדרכי לתפילת השבת עובר מולי איש בכיפה ובחולצה לבנה ומעומלנת, כאן מרובים המנהגים השונים כאילו היה מדובר בנוסח תפילה.

"כשאתה חולף על פני יהודי בשבת, אתה צריך לומר לו שבת שלום", אמר לי חבר בשיחה טלפונית, "זהו נימוס אלמנטרי". ניסיתי לשאול אותו מה קורה אם אותו "יהודי" לא מכיר את המנהג, אבל אז התברר שהחבר כבר סיים את השיחה וסגר את השפופרת בלי להודיע מראש.

אז אם כך נהגו היהודים מימים ימימה, מי אני שאתנגד. ומצד שני: קשה לי לברך אדם לשלום מבלי לדעת שהוא ישיב לי שלום, כפי שלא אושיט יד לאדם מבלי להניח מראש כי הוא ילחץ אותה. סקר מייצג שערכתי פעם קובע, כי ישנם דתיים האומרים "שבת שלום" לכל יצור חי העובר לידם, ישנם כאלה המתעלמים גם מחבריהם הטובים, וישנו סוג שלישי של דתיים, אלה המברכים את האדם ברחוב בניד ראש בלבד, ללא מילים. אלה הכי גרועים: אם האדם השני לא יענה להם, הם ייצאו גם חסרי נימוס וגם פראיירים.

וכיצד אני נוהג? ובכן, במהלך השנים פיתחתי לי טכניקה מתוחכמת היוצאת ידי כל השיטות. כשאני חולף בשבת על פני אדם שאני לא בטוח לגביו, אני מניד ראשי קלות בלבד באופן שיעורר ספק בלבו אם בירכתי אותו לשלום או סתם דרכתי על בלטה עקומה. באופן זה, הוא יכול להשיב לי שלום או להתעלם מקיומי, ובכל מקרה איש לא ייפגע. מובן מאליו, כי אם ההלך השני אכן יברך אותי ב"שבת שלום", לא אסתפק בניד הראש המוקדם, אלא אסתער עליו בצ'אפחה ישראלית אדירה ואקרא לעברו: "שבת שלום גם לך יהודי יקר!". אתם יודעים, מסורת זו מסורת.