בשבע 240: הוי ארצי

חגי סגל , ט"ו באייר תשס"ז

תזכורת

"אני בטוח שהאלוף חלוץ יהיה רמטכ"ל מצוין אשר יוביל את צה"ל היטב לקראת המשימות המורכבות שעומדות לפניו" (אריאל שרון בישיבת הממשלה שבה הוחלט למנות את דן חלוץ לרמטכ"ל, 13.3.2005).
  
"ראינו אותך בתפקידך כמפקד חיל האוויר, את הרוח ששרתה שם, את הסדר המשמעת וההישגים המבצעיים. יש לי ביטחון מלא שתדע לתת את התשובות הנכונות במצבים הקשים והמורכבים שאנחנו ניצבים בפניהם" (שרון בטקס מינויו של חלוץ לרמטכ"ל, 1.6.2005). 

מלחמת שלום הצימרים

"עידן ההכלה", זה הכינוי הלעגני ש"וועדת וינוגרד" מעניקה לתקופה שבין יציאת צה"ל מלבנון באביב 2000 לבין חטיפת החיילים ליד זרעית בקיץ 2006. לאורך כמה עמודים טובים היא כותשת את ההכלה בניסוח אירוני אנין. הוועדה מעירה שגזרת הצפון כונתה בצה"ל "גיזרת הצימרים", ורומזת בכך שמדיניות הביטחון של ישראל נוהלה באותו עידן הכלה על ידי משרד התיירות. 

היא מדברת על "תחושה של רגיעה מדומה". היא מתארת "מציאות מבצעית שבמסגרתה חיזבאללה יושב על הגדר ומתרגל את כוחותינו". בסוף  באה מכת הפטיש: "התפיסה האופרטיבית הפאסיבית של הביטחון השוטף בגבול הלבנוני היתה בעלת השלכות שליליות הן מבחינה מבצעית והן מבחינת התודעה שנוצרה בקרב מפקדים וחיילים". וגם: "פירושה המעשי (של ההכלה) היה ויתור על ריבונות ישראלית על גבול הצפון".

בנספח לדו"ח יש רשימה ארוכה של כל אירועי ההכלה לאורך השנים, מהחטיפה בהר דב בסתיו 2000 ועד ההפגזה על הר מירון בסוף מאי 2006. מה שלא מתועד שם זה שלל המחמאות שהתקשורת ורוב הפוליטיקאים הרעיפו על ההכלה במרוצת השנים. כמעט אחרי כל התגרות חיזבאללאית שנענתה כאן באין-תגובה, שיבחו פרשנים צבאיים וגורמי שמאל את ההתנהלות "המדודה והשקולה" בצפון. פרוטוקול הכנסת באותן שנים מתפקע מרוב מחמאות לאריאל שרון, ראש ממשלת ההבלגה וההכלה. איתן כבל,  עמרם מצנע, אבשלום וילן, דני יתום ואושיות שמאל נוספות השליכו עליו אורז ופרחים מדוכן הנואמים.  

 "יש חשיבות עצומה לגילוי חוסן ועוצמה ואיפוק", התפעל, למשל, רן כהן אחרי הרעשת קטיושות בנובמבר 2004, "אני מסיר את הכובע ומעריך מאוד את תגובת הממשלה וצה"ל. באיפוק שלכם אתם מוכיחים שאיפוק ואורך רוח הם כוח. כך מפעילים באמת הרתעה". אחרי שנה ורבע, כשחיזבאללה שוב תקף ללא תגובה נאותה, רן כהן המשיך להתמוגג מעל הדוכן: "התגובה המדודה של חיל האוויר והתגובה הקרקעית של צה"ל יצרו מצב שבו החיזבאללה השתתק. הוא בעצם הוכיח שהוא הבין את שפת הכוח המדוד" (18.5.2005).

דוברי ימין הזהירו אז כי "ככל שישראל תאחר או תהסס בתגובתה, נשלם מחיר דמים גבוה יותר", (ציטוט של אריה אלדד בכנסת מנובמבר 2004), אבל מי ספר אותם. אפילו השבוע עמדה הזירה התקשורתית בסימן שליטה מוחלטת של חסידי ההכלות. מכל מרקע טלוויזיה ניבטה אלינו זהבה גלאון. מזל שעזמי בשארה כבר לא בארץ. 

שוד בשחקים
  
סליחה על הנימה האישית, אבל השבוע תרמתי תרומה אזרחית קטנה לקידום הדמוקרטיה בישראל: הטרחתי עצמי למשרדי הרשות השנייה בירושלים והגשתי שם (בארבעה עותקים, כנדרש) עתירה ללשכה המשפטית של הרשות נגד הכוונה להאריך בארבע שנים תמימות את הזיכיון של תחנות הרדיו האזוריות. הכנסת חוקקה לאחרונה תיקון מושחת ברוח זו, אך מועצת הרשות השנייה רשאית להתעלם ממנו. במודעות שהמועצה פרסמה בעיתונים הוזמן הציבור לפנות אליה ולהשיג השגות בעניין.  כאזרח מן המניין החלטתי לנצל את ההזדמנות הזאת. 
    
המניע לפנייתי היה כפול: ראשית, כאזרח שוחר דמוקרטיה מקוממת אותי החלטת השלטונות להאריך זיכיון באופן שרירותי במקום להעמיד אותו למכרז. מהחלטה שכזו נודף ריח רע של יחסי קח-ותן בין הפוליטיקאים לבין הזכיינים. קשה להאמין שסתם כך התנדבה הכנסת להעניק שי  יקר ערך ל-12 ערוצי שידור.
 
שנית, כך כתבתי לרשות מנהמת ליבי: "הארכת הזיכיונות בלי מכרז מתסכלת אותי קשות מפני שבשעתו נשפטתי  על שידור ב'תחנת רדיו בלתי חוקית' (ערוץ 7) ונידונתי ל-30 אלף שקלים קנס ולשישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. ההרשעה התבססה על חוק הרשות השנייה, שלפי קביעת בית-המשפט נועד לצורך 'הבטחת פלורליזם תקשורתי' (ת"פ 4830/98). אם ערוץ 7 פגע באותו פלורליזם תקשורתי, הרי שהפעלת 12 תחנות רדיו ללא מכרז היא פגיעה גדולה פי תריסר  בפלורליזם. אנשים רבים מחכים בכיליון עיניים ואוזניים ליום שבו יוכלו לתת דרור רדיופוני ליצר הביטוי שלהם, והנה הם ייאלצו לחכות עכשיו עוד ארבע שנים תמימות, לפחות".

ברוב חוצפה הזכרתי ש"המדינה השקיעה בשעתה המון תעצומות כדי להרשיע אותי ואת חברי לתחנה, מן הסתם כדי לבטא בכך עד כמה חמורה בעיניה הפעלת תחנת רדיו ללא מכרז. המשפט ארך חמש שנים, התפרס על פני 50 ישיבות, העסיק 74 עדים ותפס 3,000 עמודי פרוטוקול. מספר המוצגים שהונחו בפני השופט הגיע ל-900, וסיכומי שני הצדדים הצריכו עוד 750 עמודים. אם יוענק עכשיו זיכיון בלי מכרז ל-12 תחנות, זה יגחך את כל ההליך המשפטי ההוא".

תוך כדי הכנת העתירה לרשות השנייה עיינתי גם בהחלטת בג"ץ לפסול את חוק ערוץ 7 (בג"ץ 1030/99) ועיניי אורו: הוא כאילו נכתב לצורך פסילת השיפוץ החדש של חוק הרדיו האזורי. תשעה  שופטים מלומדים ונקיי דעת קבעו אז פה אחד, כי היות ו"הספקטרום האלקטרו-מגנטי (הוא) משאב ציבורי מוגבל, נוצר צורך לדאוג לכך כי מירב הדעות וההשקפות יבוטאו באמצעותו, וכן שיימנע מונופול בשוק הדעות כתוצאה משליטה הומוגנית בכלי התקשורת". אמנם חלפו מאז כמה שנים טובות, אבל הספקטרום האלקטרו-מגנטי נשאר משאב ציבורי מוגבל. הארכה שרירותית של זיכיונות רדיו היתה ועודנה מונופול בשוק הדעות.

באותה החלטת בג"ץ נקבע שהכנסת פגעה בחופש העיסוק של בעלי התחנות האזוריות כאשר העניקה לערוץ 7 זיכיון בלי מכרז.  "חופש העיסוק", קבעו השופטים, "הוא חופש התחרות. פגיעה בחופש התחרות על ידי התערבות בדרך של הענקת טובות הנאה לאחד המתחרים בלבד והעדפתו על אחרים, יש בה פגיעה בחופש העיסוק". הם ציינו כי תפקיד השלטון הוא "לשמש נאמן הציבור על משאב הרדיו, וכי במסגרת זאת, אחראי הוא גם על הקצאתו באופן יעיל והוגן בין אלה המבקשים לנצלו". גם את זה הזכרתי בעתירה, והוספתי: "אני ממליץ לכם להעתיק במלואה את ההחלטה ההיא של בג"ץ כדי להסביר מדוע החלטתם לנצל את זכותכם החוקית להתעלם מהתיקון החדש. אל נא תאריכו בלי מכרז זיכיון כלשהו לתקופה כלשהי". סוף ציטוט.

עכשיו לא נותר אלא לקוות שעל שולחן מועצת הרשות הונחו עתירות נוספות. אולי יימצא עורך-דין חרוץ שיעתור לבג"ץ נגד השערורייה. מעניין כיצד יגיב עליה אחד מבעלי התחנות האזוריות, אשר בשעתו עתר לבג"ץ נגד חוק ערוץ 7, והיום הוא מבקש ליהנות ממנעמי החוק החדש.

ייסורי המנהיג

להשתתף או לא להשתתף בהפגנה, זאת השאלה. לנאום בכנסת או לנאום בכיכר? לפעול לפי הסקר של ערוץ 2 או לחכות לסקר של מינה צמח? ערוץ 2 או ערוץ 10? רזי ברקאי או אריה גולן?  להיות תקיף או מפויס? להגיד את האמת או להגיד מה שכותבים לי? אוף (טיוטה דמיונית מהבלוג של בנימין נתניהו, שעה קלה אחרי פרסום דו"ח וינוגרד).