בשבע 240: של מי המלחמה הזו?

המסקנה מהדו"ח: על הפוליטיקאים לשאת באחריות לאתגר את הצבא, ולא להיסחף מהר מדי עם רוחות המלחמה.

יגיל לוי , ט"ו באייר תשס"ז

הביקורת, שלא אחת מוצאת לה הד בכתיבה ההיסטורית והפוליטית, היא על עוצמת היתר שצבר צה"ל. לצבא, כך נטען רבות, היכולת להכתיב מהלכים צבאיים בעלי משמעות מדינית בעת משבר. תכניות מגרה צבאיות נהיות במצבים אלו החלופה העיקרית העומדת לפתחם של הפוליטיקאים, ולכן הם מוטים לקבל את החשיבה הצבאית. לפחות ככל העולה מדו"ח "ועדת וינוגרד", לא זה המקרה הפעם.


הממשלה קיבלה את ההחלטה מבלי שעמדה תחת לחץ של הצבא. מהדו"ח עולה כי הרמטכ"ל חלוץ לא התאמץ כלל לשכנע את הממונים עליו, ובהמשך את מליאת הממשלה, כי הפעלת כוח היא המעשה הנכון לאותה עת. אך לא פחות חשוב מזה, הדרג מדיני הכתיב לצבא יעדי מלחמה שאפתניים, שחרגו מתכנית המגרה הצבאית
בשונה מהתרחשויות אחרות בעבר שבהן מהלכי הצבא הכתיבו בפועל את המדיניות, הפעם מדובר בקבלת החלטה שקדמה למהלכים הצבאיים העיקריים, ולא הוכתבה ממנה. ביום ד', 12 ביולי, בשעות הלילה, קיבלה ממשלת ישראל החלטה שפירושה המעשי, ובהמשך גם המוצהר, הוא "סדר חדש בלבנון": התקפה צבאית מסיבית שתביא את ממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו או לפחות להרחיקו מקו הגבול עם ישראל, ולפרוש במקומו את צבא לבנון. כפי שהיה כבר ידוע ואושר עתה מחדש, הממשלה קיבלה את ההחלטה בהליך חפוז, שלא אפשר לה לדון בחלופות להפעלת הכוח ולעמוד על מלוא המשמעות של תקיפת לבנון.

ככל שהדברים נוגעים ליחסים שבין הדרג המדיני והצבאי, ממשלת ישראל מעולם לא קיבלה החלטה כה חשובה בהליך מואץ, כשהיא פועלת באווירה סוערת של משבר, מלווה בתחושת תסכול של הצבא, שעות ספורות לאחר מעשה החטיפה.

החשוב הוא שהממשלה קיבלה את ההחלטה מבלי שעמדה תחת לחץ של הצבא. מהדו"ח עולה כי הרמטכ"ל חלוץ לא התאמץ כלל לשכנע את הממונים עליו, ובהמשך את מליאת הממשלה, כי הפעלת כוח היא המעשה הנכון לאותה עת. אך לא פחות חשוב מזה, הדרג מדיני הכתיב לצבא יעדי מלחמה שאפתניים, שחרגו מתכנית המגרה הצבאית של פעולת תגמול מורחבת לאירוע של חטיפת חייל בידי החיזבאללה.

בעוד הצבא דיבר על פעולה שתטיל לחץ בינלאומי על ממשלת לבנון, שתכליתו להביא אותה לקבל אחריות על פעולות חיזבאללה, והציג יעד של החלשת חיזבאללה, הממשלה הלכה רחוק יותר. שר הביטחון דיבר על 'שינוי המשוואה' ביחסים בין חיזבאללה וישראל, ולא על הרתעת חיזבאללה אלא על סיכול יכולתו לפעול. ראש הממשלה הציב יעד של הרחקת חיזבאללה מהגבול ופרישת צבא לבנון במקומו.

יתר על כן, בעוד הרמטכ"ל הדגיש כי הפעולה הצבאית תהווה תשתית לפעולה מדינית, פעולה כזו כמעט שלא התקיימה, אלא בשלבים מאוחרים, ומתוך החמצה של האפשרות להפסיק את הלחימה ברוח קריאתה של ועידת הפסגה של פורום ה-G8 ביום הרביעי למלחמה.

התוצאה הידועה היא שהצבא נגרר (לאו דווקא פסיבית) למלחמה שלא הוצבו לה יעדים ברורים וברי מימוש, ולכן גם הייתה כרוכה במחיר ניכר ותוצאותיה הצטיירו ככישלון. 
 
לכן, הלקח העיקרי אינו דווקא כזה שצריך להוביל להגברת הפיקוח על הצבא, או ליצירה של כלים ארגוניים חדשים, או לחיזוק הכלים הקיימים – כפי שהועדה ממליצה. הלקח החשוב הוא שהפוליטיקאים אינם יכולים לסגת מחובתם לדון לעומק בהצעות הצבא, לאתגר את הצבא (בלשון הדו"ח) ולהציב יעדים פוליטיים ברורים.

אך לא פחות חשוב מזה, עליהם להפנים פעם נוספת את מגבלות השימוש בכוח. הצבה של חלופה מדינית לפעולה צבאית אינה חובה המוטלת על הצבא אלא חובה של ממשלה, להבטיח כי מיצתה את האפשרויות העומדות לרשותה בטרם היא שולחת חיילים לקרב ומסכנת את העורף האזרחי. לא ריסון הצבא עולה כלקח מממצאי הוועדה, אלא ריסון נטיות לוחמניות הרווחות דווקא בקרב פוליטיקאים.

ספרו של ד"ר יגיל לוי, "מצבא העם לצבא הפריפריות" יצא לאור בימים אלה. ד"ר לוי מלמד במחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון.