בשבע 240: אש בלבבות

חגית רוטנברג , ט"ו באייר תשס"ז

כמה קשה עבדנו השנה כדי לאסוף קרשים. אני, שמוליק, עובדיה ועוד כמה חברים התכנסנו מיד במוצאי חג הפסח וחילקנו את אזורי העיר לפי ימים: בכל יום נסרוק אזור מסוים וניקח ממנו כל חתיכת עץ שנראה שם. "השנה אנחנו נראה לכולם מה זו מדורה אמיתית!", התלהב שמוליק, שמתלהב תמיד מכל תחרות.

מדי יום התכנסנו, משעות הצהרים ועד הערב, והעמסנו על עגלות סופרמרקט ועל האופניים שלנו קרשים מכל המינים: דפנות של ארונות ומיטות, רגליים של שולחנות, קרשים ארוכים וכבדים וגם סתם ענפים.

"וואו! איזו כמות מדהימה יש לנו השנה!", התפעל עובדיה בערב ל"ג בעומר קצת לפני שהתחילו להדליק את המדורות. עמדנו כולנו מול ערימת עצים וקרשים שהתנשאה לגובה של כמעט קומה שלמה בבניין.

"אין עלינו, השנה המדורה שלנו תישאר דולקת אחרונה", קבעתי, וכולנו פזלנו אל המדורה המתחרה, שסביבה עמדו ילדים מהכיתה המקבילה.

"האמת", לחש עובדיה, "גם המדורה שלהם די גדולה. מה נעשה?".

שמוליק הניף את ידו בביטול: "שטויות! שלנו פי אלף יותר. ואם לא, נמצא כבר דרך...", קרץ אלי.

בסביבות השעה תשע בערב, שמנו לב שהלהבות במדורה שלנו קצת יותר נמוכות מזו של השכנים. שמוליק תפס אותי: "אתה בא? אסור לתת לזה לקרות!" הנהנתי בראשי.

זחלנו בדממה לעבר מאגר הקרשים של הכיתה המקבילה. "מאיפה יש להם את כל זה?!", לחש שמוליק, "בטח הם גנבו מאיתנו".

"כן, אנחנו רק ניקח את מה שמגיע לנו בחזרה", עודדתי את עצמנו.

העמסנו על הגב כמה שאריות של כיסאות ומדפים, וזחלנו בשקט מוחלט בחזרה. "הי, חבר'ה", קיבלו אותנו החברים בהתפעלות, "איך הצלחתם למצוא עכשיו כמות כזו של קרשים?".

שמוליק סימן לכולם לא לשאול שאלות, ורק השליך את הקרשים למדורה, שמיד הכפילה את גובהה. התחלנו לאכול את הפיתות והפלאפל, מביטים בשביעות רצון במדורה הקטנה והולכת של המתחרים. לפתע נשמעו רעשים מאחור.

"שמעת את זה?", שאל אותי עובדיה.

"כן, עזוב, זה בטח סתם חתולים רעבים", השבתי והמשכתי לנגוס בפיתה נוטפת הטחינה.

עובדיה התעקש והלך לבדוק את מקור הרעש. שתי דקות אחר כך שמענו צעקות: "תעזוב אותי, משוגע! מה אתה תופס אותי ככה?".

מתוך החושך הגיח עובדיה, ובידו החסונה אחז ביעקב מהכיתה המקבילה.

"אהה! באתם לגנוב מאיתנו קרשים!" הכריז שמוליק, "לא רק שנכשלתם עם המדורה שלכם, אתם רוצים עוד לקחת מאיתנו? תודיע לחברים שלך שתשלמו על זה ביוקר!".

אבל יעקב לא נשאר חייב. הוא התחיל להאשים גם אותנו בגנבת קרשים, ואז באו החברים שלו לעזור לו וכולנו עמדנו וצעקנו אחד על השני.

פתאום, לא הבנו איך זה קרה, אבל מישהו דחף קצת את יעקב, שעמד סמוך למדורה. "איי, זה כואב!", הוא תפס באצבעותיו וזעק מכאב. אבא שלי, שמתנדב במד"א, הגיע במרוצה וקבע: "יש לך כוויה חמורה ביד. צריך ללכת מיד לחדר המיון".

הבטנו ביעקב הבוכה עולה לרכב ונוסע לבית החולים. שתי המדורות הלכו ודעכו, אבל זה כבר לא שינה לנו כל-כך. התכוונו כבר ללכת הביתה מוקדם מהרגיל, כי לאף אחד לא היה מצב רוח למדורה.

"חבר'ה, יש לי רעיון. אף אחד לא הולך הביתה", קרא שמוליק בהתלהבות הרגילה שלו.

הסתכלנו עליו באדישות. "מה אתה רוצה עכשיו?" שאלתי.

שמוליק הפשיל שרוולים והתחיל לגרור את הקרשים שנותרו מכאן ומכאן. לאט - לאט הפכו שתי הערימות מהמחנות הנפרדים לערימה אחת גדולה וגבוהה. כשהדלקנו את האש, ישבנו יחד סביב מדורה ענקית, והיה לנו חם גם בלב.