בשבע 240: קואליציה של אינטרסנטים

העם רוצה בחירות, אבל עיתונאים שונאי נתניהו וח"כים החרדים לכיסאותיהם יעשו הכל כדי להתעלם מזה.

עמנואל שילה , ט"ו באייר תשס"ז

קשה להאמין שאולמרט יחזיק מעמד. כולם נגדו: הציבור, מערכת אכיפת החוק, ועדת וינוגרד, ועכשיו אפילו התקשורת. התחושה שאולמרט קרוב לסוף דרכו גורמת לפוליטיקאים חפצי הישרדות להתרחק מקרבתו. שרים וח"כים שרוצים להפגין מנהיגות מזדרזים להיות הראשונים שמתפטרים מממשלתו או יוצאים נגדו בגלוי.

בסקרי דעת הקהל, כבר חצי שנה שאולמרט לא מצליח להשיג אפילו עשרה אחוזי תמיכה. נתון שדי בו כדי לחייב התפטרות. עד עכשיו התקשורת גוננה עליו. כעת, לאחר הדו"ח החמור של וינוגרד, לא יושיעו את אולמרט חבריו הרבים בעיתונות הכתובה והמשודרת. גם התיאומים המוקדמים עם אנשי השמאל וגם התרגיל השקוף והמצחין של חידוש המערכה נגד המאחזים לא יספקו את הקופסה האטומה, הספוגית והצמר-גפן. כעת אפילו התקשורת אומרת לו לך הביתה (כלומר, לאיזה מהם שאתה רוצה). היום בערב יאמר גם הציבור את דברו, בהפגנת ההמונים בכיכר רבין.

ההיגיון וההגינות אומרים ללכת כעת לבחירות. זהו רצון הציבור לפי כל סקרי דעת הקהל. המפה הפוליטית של היום כבר מזמן אינה מבטאת את רצון העם. מפלגת קדימה היא תאונה פוליטית, מפלגה של איש אחד שכבר שנה וחצי שוכב מחוסר הכרה. קדימה לא שווה 29 מנדטים, בדיוק כמו ש-12 מנדטים בלבד לליכוד הם תוצר של מציאות חד-פעמית שכבר חלפה ועברה. את מה שהסקרים תיקנו כבר מזמן צריך לתקן גם בפרלמנט, שיחסי הכוחות בו היום הם הזויים ולא משקפים.

אלא שמול רצון הציבור וכנגד הצורך הלאומי החיוני, עומדת חומה מלוכדת של אינטרסנטים. חברי הכנסת לא ממהרים להתפזר, כי מי לידם יתקע שיזכו להיבחר גם בפעם הבאה? בקדימה המצטמקת, רוב הח"כים המכהנים יישארו בחוץ. מפלגת העבודה טרודה במאבקי הפריימריס. למרבה הצער והבושה, גם ש"ס וליברמן ממשיכים לתמוך בממשלה הנחשלת הזאת, ומיום ליום הופכים אחראים יותר ויותר לנזקיה המתמשכים.

גם בתקשורת לא רוצים בחירות, בגלל בנימין נתניהו. לפי כל הסקרים הליכוד עומד לנצח, רחמנא ליצלן. קואליציה של בעלי עניין בכנסת ובתקשורת עסוקה בלהסביר שבחירות כעת יערערו את אמון הציבור במשטר הדמוקרטי. כאילו שהצבעת אי-אמון בממשלה היא לא חלק מהמשחק הדמוקרטי. כאילו שאפשר עוד לרדת משהו מהמפלס הנמוך שאליו הגיע אמון הציבור בהנהגתו. 'הגיעה עת לבני', סימנה כותרת מאמרו של נחום ברנע בשער 'ידיעות אחרונות' את מי שתהיה כעת הפייבוריטית. האם יצליחו חברי הכנסת להתעלות על עצמם, להעדיף בעת הקשה הזאת את טובת העם וללכת לבחירות?

מצבם עוד טוב

טענות הסטודנטים נגד אלימות השוטרים והיס"מניקים חסרי התגיות נשמעות מוכרות מאוד. ובכל זאת יש הבדל: בניגוד לחוסמי הכבישים הכתומים, את הסטודנטים הפרקליטות לא מאשימה בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, והם אינם נלקחים למרתפי השב"כ. גם ב'וואלה' לא מפרסמים מאמרי הסתה שקוראים לנהגים לעשות בהם שפטים. ולגופה של שביתה: האם שמתם לב שגובה שכר הלימוד שעליו ניטש המאבק הוא לא יותר ממה שהורה דתי-לאומי ממוצע משלם על שנת לימודים של בנו בישיבה תיכונית?

הניצחון מוקדש לנופלים

בכל מערכת עיתון חילוני שמכבד את עצמו מקימים צוות כוננות מיוחד שתפקידו לארוב לחרדים המחללים את קדושת יום הזיכרון (או השואה, או העצמאות). בעבר הוקדש האייטם הקבוע לצילום של אדם בעל הופעה חרדית אשר ממשיך ללכת או לעסוק בענייניו בעת הצפירה. זכורה לי תמונה כזאת שהופיעה באחת השנים בעמוד השער של 'ידיעות אחרונות', ולידה נכתב משהו כמו: כולם עמדו בצפירה חוץ ממנו. אבל מבט מעמיק בתמונה העלה אזרחים רבים בעלי חזות חילונית שגם הם לא ממש עמדו בדום מתוח. מחוגים חרדיים נמסר אז שהאיש המצולם ידוע כמי שאינו שפוי בדעתו.

אפשר להתקומם על כך שלעולם לא ידווחו מה קורה בעת הצפירה במגזר הערבי. אפשר לפנטז על צילום יושבי מסעדה בתל-אביב שיפורסם בגיליון תשעה באב תחת הכותרת "בשעה שכולנו התאבלנו, הם חגגו". אפשר גם סתם לטעון שדי, מיצינו. אבל התקשורתנים בשלהם.

ב'מעריב' השנה הצליחו לרענן את האייטם השחוק. במקום הצילום המסורתי, הם מצאו סיפור על חגיגת בר-מצווה שנערכה בבני-ברק ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לא נשמע לכם מספיק דרמטי? אז אולי הנקודה הזאת תשנה את דעתכם: חתן בר-המצווה, לדברי 'מעריב', הוא נין של הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור הליטאי. הרב אלישיב אמנם לא השתתף בשמחה, אבל שרבוב שמו מנפח את הסיפור, מה גם שאפשר לשער שבני משפחתו שאלו אולי לדעתו.

בתגובת המשפחה ש'מעריב' טרח לבקש נמסר שלא נהוג לדחות בר-מצווה כשם שלא נהוג לדחות ברית מילה. "האם זו עוולה להיכנס, ללחוץ יד ולהשתתף בסעודת מצווה?", תהה אחד המקורבים שהדגיש שהאירוע נערך ללא תזמורת.

מעניין להעמיד מול היחס אל סעודת המצווה הזאת בבני ברק את היחס התקשורתי לאירוע אחר שלא ממש משתלב באווירת היום. הפעם לא מדובר באירוע משפחתי פרטי, אלא בנבחרת הנשים הייצוגית של מדינת ישראל שהשיגה ניצחון היסטורי על נבחרת הטניס של קנדה במסגרת גביע דיוויס.

ומה עושים עם העובדה המציקה שהניצחון החגיגי הושג בערב יום הזיכרון? מציקים לטניסאיות האמיצות שלנו בשאלות מביכות? מטיפים מוסר? חלילה. יש פתרון פשוט: הבעת הזדהות מילולית. וכך דיווח אתר nrg של 'מעריב' על התחושות במשלחת הישראלית: "שחר פאר לא שכחה שהניצחון על קנדה הושג כשבישראל ציינו את יום הזיכרון: 'זה באמת היום הכי עצוב לדעתי, עבור כל אחד במדינה. אני אוהבת להיות בבית בטקסי יום הזיכרון. גם אנחנו נעמוד בצפירה מחר בבוקר'". ובאתר ynet  הוסיפו שהטניסאיות הישראליות אף הכריזו:"אנחנו מקדישות את הניצחון הזה לנופלים במערכות ישראל".

אז בפעם הבאה, אחינו החרדים, תודיעו לעיתונאי הנודניק שכל דברי התורה בבר-מצווה מוקדשים לעילוי נשמת הנופלים במערכות ישראל, ושמעשר מן המתנות יועבר לוועד למען החייל ואז סעודת בר-המצווה תהיה כשרה למהדרין.