בשבע 240: המסקנות האמיתיות

ביום שאחרי הדו"ח, מה יש לעשות על מנת לחזק את הציבור שלנו ואת העם?

מרדכי יוגב , ט"ו באייר תשס"ז

אז מה היה לנו הקיץ? חמישה שבועות של לחימה בלבנון שבהם פגעו אלפי רקטות בכל הצפון. מאות אלפי אזרחים שנדדו בחרדה ללא בית, בלא מענה צבאי מגן ומנצח וללא התייחסות שלטונית ראויה. חטופים, הרוגים ופצועים, חוסר מוכנות, יוהרה, חוסר יכולת להגדיר מטרות, חוסר מקצועיות, ירידה במצבה האסטרטגי של ישראל בעיני העולם הערבי והמערבי.

בעקבות כל אלו באה "ועדת וינוגרד" שהצליפה באולמרט ובחבר מרעיו – אלה שביקשו לנצח יהודים חלוצים, אך כשלו במלחמתם באויב וגרמו לסיכון גובר למדינת ישראל. אך לא בזה צריך להיות עיקר לקחינו ועיסוקנו מדו"ח וינוגרד. למלאכה זו של ביעור הרע ראוי שנצטרף, אך נשאיר את הובלתה לאחרים. 
 

נושא שעולה על הפרק בעקבות מסקנות "ועדת וינוגרד" הוא השפעתנו הפוליטית במדינה. ברור שמסקנות אלו מקרבות אותנו שוב ליום בחירות. האם אנחנו מוכנים לכך? לתחושתי, התשובה היא לא! עלינו להזדרז ולעשות כל מה שניתן על מנת לאחד את הציבור שלנו, ולהפוך אותו למיוצג יותר ולמשפיע יותר מדרכו על המדיניות הציבורית בישראל
גם את השמחה על כך שריבונו של עולם עושה דין, ראוי אולי להצניע בלב מטעמים שונים. קשה שלא לומר "אמרנו לכם", אבל גם היום, בהנהגת המדינה ובחלקים נרחבים מהציבור הישראלי, עדיין לא חלחלה ההבנה לגבי חלק מהסיבות שהובילו למאורעות מלחמת לבנון השנייה. 

ערב פסח בשנה שעברה ניסיתי לעורר את הרמטכ"ל ואלופים בצה"ל ולהזהירם שצבא שמציין לשבח מגרשי יהודים יאבד אמון ציבורי ולא יוכל לאויב חיצוני ביום פקודה. ראש הממשלה ושריו, שראו את המשימה המרכזית של צה"ל בפינוי האויב מהמאחזים, לא שיערו עד כמה מהר יתגלגלו הדברים לכדי המלחמה הראשונה בתולדות ישראל שבה לא ניצחנו.

הדברים הקשים הללו כבר מפורסמים וידועים. ובכל זאת, גם לנו יש נושאים לענות בהם בעקבות המלחמה הזאת, ולקחים שורשיים וחשובים להסיק ממנה, החשובים לא פחות ממסקנות "ועדת וינוגרד" לעתיד האומה.

זמן לאחדות ולהסתכלות פנימית

אם נסתכל במבט חיובי, נצטרך להודות שמלחמת לבנון השנייה חוללה גם כמה דברים חיוביים.

קודם כל, המלחמה הזו הוציאה את העם מתרדמת האשליה שאין איום, שאפשר לצמצם את הצבא ולחגוג שלווה. המלחמה גם הוכיחה שעם ישראל חי, הן באחוזי הגיוס ובנכונות להילחם, והן בהירתמות של אזרחים מכל הארץ בסיוע לתושבי הצפון.

המלחמה חיזקה את ההכרה הציבורית, שעל אף חילוקי הדעות הקשים – אנחנו עם אחד. גם אצלנו, בציבור שגורש, הוכה וכאב, התחזקה ההבנה שהננו עם אחד, ערבים זה בזה ואחראים זה לזה.

צה"ל התחיל סוף - סוף לחזור לעצמו, למילוי משימת היסוד שלו: להגן על מדינת ישראל ועל העם היושב בתוכה. במישור המדיני, פוליטיקאים ממשיכים להפיץ אשליות מדיניות המסוכנות לקיומנו, אך התמיכה בתכנית ההתכנסות בדעת הקהל הישראלית התערערה, והיא הוכנסה למגרה, לפחות בינתיים.

המלחמה גם הביאה רבים לתהות על המוטיבציות של שנאת ישראל. תמיהה זו הביאה אנשים לחשיבה מעמיקה יותר, ולרצון להבין וללמוד על עצמנו ועל זהותנו כעם ישראל.

בשלב זה עלינו לחשוב ולפעול כדי לשמר ולחזק את ההבנות והכיוונים החיוביים שהחלו בדעת הקהל בישראל בעקבות המלחמה, ולגרום לכך שההכרות שהובנו בדם הקרבנות לא יימוגו שוב בים האשליות.

השאלות העומדות על הפרק הן: מה יש לעשות לחיזוק השורשים הלאומיים, היהודיים, והציוניים שלנו? איך פועלים ליותר אחדות, בקרב עם ישראל כולו ובקרב הציבור הציוני דתי?

אוזרים כוחות הלאה

נושא נוסף שיש לעסוק בו בעקבות מסקנות "ועדת וינוגרד" הוא התמעטות השפעתנו הפוליטית במדינה. הרי ברור שמסקנות אלו מקרבות אותנו שוב לצומת הכרעת העם על דרך הנהגתו בבחירות. האם אנחנו מוכנים לכך? לתחושתי, התשובה היא לא! עלינו להזדרז ולעשות כל מה שניתן על מנת לאחד את הציבור שלנו, ולהפוך אותו למיוצג יותר ולמשפיע יותר מדרכו על המדיניות הציבורית בישראל.

האם נלך למפקד ציוני-דתי גדול ורחב? האם נקים ועדה עליונה מסדרת, שתשב על המדוכה ותקבע נציגים שיעוררו אמון רחב בציבור? האם נסתייע בסקרים כדי לקבוע את מי הציבור רוצה לראות בראשו? ואולי נשלב את כל הדרכים יחד?
נדמה לי שאין כמו הימים שלפני יום ירושלים ושבועות, על מנת להצביע על דבר אחד ברור, והוא שצריך ללכת יחד. מסקנות וינוגרד נכון שיעוררו אותנו לשאלות ולמסקנות הנוגעות לחובתנו ולאחריותנו אנו, להמשך חיזוקם של עם ישראל ומדינת ישראל.