גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 241ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

10/05/07, 15:24
אבי סגל

כישלונות סותרים

יש משהו משותף בין המפגינים נגד אולמרט בכיכר רבין לבין אלה שהדליקו נרות באותה כיכר אחרי רצח רבין: שתי הקבוצות התמקדו באדם אחד, הפכו אותו למלאך או לשטן, ובעיקר הפגינו קונסנזוס מזויף שמאחוריו רעיונות אידיאולוגיים מבולבלים ומלאי סתירות. ב-1995 היה זה החיבור בין האבל לתהליך המדיני, ואילו הפעם גויסה ועדת וינוגרד לטובת עמדותיהם הפוליטיות של כל הצדדים.

ההפגנה בכיכר הותירה בי תחושה לא נעימה: חברו בה יחדיו יותר מדי אינטרסים מנוגדים, כפי שהוכיח נאומו השמאלני המעייף של מאיר שלו. כואב הלב על המשפחות השכולות, שנאלצות לשתף פעולה גם עם אלה שבזמן המלחמה חשבו יותר על ההרוגים הלבנונים. ועדיין לא הזכרתי את הצטרפותם המופרכת של הסטודנטים להפגנה, בטענה האווילית כי מי שלא דואג להשכלה הגבוהה, לא ידאג גם לחיי החיילים. האמת? זה נשמע לי כמו אוי-אוי-אוי, גם הורגים את ילדינו וגם מעלים לנו את שכר הלימוד.

ההבדלים המהותיים בין מתנגדי אולמרט הרבים והשונים יוצרים גם בלבול אצל הפוליטיקאים וספינאיהם. שימו לב, למשל, על מה מתעמתים כיום ראש הממשלה ושרת החוץ שלו: האם הציעה לבני פתרון מדיני אחרי חמישה ימי לחימה או לא. משום מה, שני הצדדים בטוחים כי הצעת כניעה לחיזבאללה כבר בפתיחת המלחמה, תוך פגיעה אנושה בכוח ההרתעה של ישראל, תיחשב הישג לשרת החוץ. זה מה שקורה כאשר המחאה על ניהול המלחמה מתערבת במחאה על פתיחתה.

המחאה האמיתית כיום חייבת להיות אחידה: ועדת וינוגרד פסקה שאולמרט נכשל בגדול, ולכן אולמרט חייב ללכת. זאת הסיבה היחידה שנמצאת בקונסנזוס, ואיתה אפשר לצאת לכיכרות.

אישה בלי השפעה

מילא שציפי לבני נשארת לעבוד תחת אולמרט – את זה אפשר להבין. בסך הכול, הגברת לא התקדמה בחיים בעזרת תכונת המרדנות, וחייבים להודות שעד היום היא ידעה לקפוץ על הסוסים הפוליטיים הנכונים. מה שבאמת מטריף את הדעת הוא ההסבר שלה להיצמדות לכיסא, הטענה המגוחכת כאילו היא נשארה כדי לוודא את תהליך ביצוע התיקונים. סליחה, את תהליך ביצוע הליקויים היא כבר סיימה לוודא?

רק לפני ימים אחדים, כלל אותה המגזין טיים בין מאה האישים המשפיעים על עולמנו. המסקנה המתבקשת היא שלבנון כנראה לא שייכת לעולמנו, כי במהלך המלחמה, לבני הצליחה להשפיע בעיקר על אלבום התמונות של קונדוליסה רייס. האם היא מצפה מאתנו להאמין, כי השפעתה על "תיקון הליקויים" תהיה משמעותית וחיובית יותר? זה מה שמרגיז בהודעת האי-התפטרות שלה: יש בה הנחה בלתי מוסווית כאילו הציבור מטומטם. אז מה אם היא צודקת?

מלחמה על גבולות הזמן

באחד מפרקי הסדרה הטרגית-קומית 'דו"ח וינוגרד', מצוטטת עדותו של עמיר פרץ בעניין היציאה למלחמה בלבנון, עדות שלא זכתה לתשומת לב תקשורתית מיוחדת. "ההערכה שלי היתה שהמערכה הזו תיקח בין 10 ימים לשבועיים", אומר שם שר הביטחון לחברי הוועדה, "הערכתי שהקהילייה הבינלאומית לא תיתן לנו חלון זמן גדול יותר".
זאת התשובה לכל מי שטוען כי הכישלון במלחמת לבנון השנייה הוא פרסונלי. למעשה, ציטוט זה של האיש הממונה על ביטחוננו מבהיר עד כמה גדול אובדן הדרך במדינה, בממשלה, במערכת הביטחון. הפזילה המתמדת לכיוון "הקהילייה הבינלאומית" בכל פעם שיוצאים למלחמה צודקת או למבצע חשוב, הפחד המצמית מתגובתן של מדינות העולם (מה זאת אומרת "הקהילייה לא תיתן"? מה כבר יעשו לנו? יעבירו גינוי באו"ם?), חוסר היכולת לעמוד על המינימום שבצורכי הקיום שלנו – כל אלה קיימים כאן כבר שנים, תחת הנהגתם של לפחות חמישה ראשי ממשלה ומספר גדול יותר של שרי ביטחון.
ומכיוון שהתהליך הפך קבוע ומוכר, אפשר כבר היום לדעת מהו חלון הזמן של המלחמה הבאה. אז כמה זמן נוכל לעמוד על נפשנו - יומיים? שבועיים? רק שלא יבלבלו לנו את המוח עם משפטים ריקים כמו "נמשיך להילחם ככל שיידרש". כל זמן שהקונספציה המדינית-ביטחונית בעינה עומדת, חבל בכלל לשלוח צווי 8.

חמסה עלינו

א. הנה חידה לשבת: באיזה אתר אינטרנט הופיעה בשבוע שעבר הידיעה הבאה - "היום בשעה 16:00 תיפגש שרת החוץ, ציפי לבני, עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ותודיע לו: 'אני מתפטרת מהממשלה' – כך נודע ל-NRG מעריב"?

ב. לקראת סיום העונה הנוכחית בליגת העל, אולי הגיע הזמן להיפטר לנצח מהקלישאה כאילו האוליגרכים תורמים במשהו לכדורגל הישראלי? עובדתית, הרמה לא עלתה, הצופים בורחים, האלימות רק גואה ככל שגוברות הציפיות, וגם הנבחרת הלאומית דורכת במקום. אם אפילו אלופת ישראל החדשה זקוקה לכדור נגד דיכאון, אז מי צריך את כל הכסף הזה?

ג. קראתי שבגלי-צה"ל עומדים לערוך בחינות בעברית לשדרים חדשים. הנה טיפ קטן על טעות נפוצה: "אחר צהריים טוב לך, דובר ממשלת החמאס", ולא "אחר צהריים טובים".

ד. אם אתם לא נוסעים ללונדון או לברודווי בזמן הקרוב, אולי תרצו להסתפק ב-DVD של 'קאטס' ('חתולים'), המיוזיקל הוותיק והמרהיב של אנדרו לויד וובר. בימוי מושלם ועריכה קצבית הופכים את גרסת המסך הקטן לחוויה כמעט זהה לדבר האמיתי, שבו צפיתי בלונדון לפני יותר מעשור. בידור טהור לחובבים.

ה. אני לא חסיד נלהב של שירי "תמיד להיות שמח" מהסוג הברסלבי. אבל במגבלות הז'אנר, הדיסק 'חוזר אליך' של אודי דוידי נחמד בהחלט.

יודע את מקומי

במהלך הקריירה הנוכחית שלי כהוגה דעות עם לפטופ, טיפחתי לעצמי מוניטין של אדם המדייק בכתיבתו. אפשר להתווכח על איכות הכתיבה שלי, על העמדות הפוליטיות או על רמת ההומור, אבל עובדה אחת בלתי ניתנת לערעור: מרגע שהמדור יוצא תחת ידי, הוא עובר עריכה מינימלית בלבד לפני יציאתו לדפוס. במהלך השנים, גרמתי לאנשי המערכת להיות מעט שאננים כלפי המדור, לא לבדוק בציציותיו ולא לחפש טעויות בשעת לילה מאוחרת ולאור נר.

ובכל זאת, לעיתים אני נכשל בעילגות מביכה. וכאשר רפרפתי על פני המדור המודפס מהשבוע שעבר, נפל לבי בקרבי. בשורה מספר 6 של האייטם השני הופיע מולי המשפט האלמותי הבא: "הדרך להצלחה המסחרית של היומון החדש חייבת לעבור דרך מספר תנאים". הבנתם את זה? "הדרך חייבת לעבור דרך". איש לא שם לב, איש לא ניסה לתקן, איש לא הציל אותי מעצמי. הדרך חייבת לעבור דרך... מאז סיסמת הבחירות מהאייטיז "הדרך לפריצת דרך", לא היתה כאן חרפה כזאת.

אם הייתי מפרסם טעות עובדתית, אפילו טעות בסדר גודל של "ארקדי גאידמק פשט רגל", לא הייתי מתרגש כל כך. כל העיתונאים טועים בעובדות, ורבים מהם אף זוכים על כך לקידום בעבודה. כן, וגם קשה להתרגש כשאתה מושלך מהצוק לאגם בתוך בגאז' של מכונית. אבל "הדרך חייבת לעבור דרך"? האם לשם כך משלמים לי משכורת עתק? אוף, זה מה שקורה כשאני לא ישן מספיק בלילה.

בדרך כלל, כאשר פליטת מקלדת כזאת יוצאת תחת ידי, גם במערכת העיתון יודעים שהשקט מופר לזמן בלתי מוגבל. "צריך לתקן את הטעות!" אני צורח על צוות העריכה, "אל תשלחו להדפסה! תעצרו את המכונות! תוציאו את כל הגיליונות מתיבות הדואר!" אבל הפעם היה כבר מאוחר – העיתונים חולקו, הקוראים קראו, וכבר אי אפשר היה להשיב את הגלגל לאחור.

ימים ארוכים המתנתי לקולות הלעג בשכונה, למכתבים הנזעמים למערכת, להפגנות הענק בכיכר – וכלום, נאדה, גורנישט. כאילו לא כתבתי את המלה "דרך" פעמיים באותו משפט. כאילו זה בסדר; כאילו איש לא ידע, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה. ובכל זאת, אני מנצל את הבמה כדי להתנצל על אותו משפט. אני בטוח שהוא צרם לרבים, אבל קוראי העיתון הם כנראה פשוט אנשים מנומסים. הרי ידוע לכולם כי הדרך לתורה עוברת דרך דרך-ארץ.