גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 241ראשיהפצה

מעשה רב - תרבות ופנאי (הצגה)

בין הרבי שמסרב לעשות הבדלה והרבי שמעדיף את הדין, תיאטרון 'תאיר' מעלה בפנינו מחדש שאלות נוקבות לגבי היחס בין רב לציבור.
10/05/07, 15:24
עפרה לקס

הצגה: 'שרשרת הזהב', על-פי י"ל פרץ, תיאטרון 'תאיר'. עיבוד ובימוי: גלעד אלפסי. מוסיקה מקורית: נעמה אלפסי. הפקה: אהר'לה ברנשטיין.

המשמש של הרבי (יוסי סגל) פורץ אל הבמה, שמח. יהודים רבים הגיעו אל החצר, מייחלים לראות את פניו, ולהתברך מפיו. "העוילם חזר", שמחים איתו חבריו החסידים, "העוילם חזר".

עוילם – עולם בעברית, הכוונה לציבור, וכאן, ביתר דקדוק לציבור חסידים. ה'עוילם' שפוקד את חצרו של ר' מוישה איננו מובן מאליו. סבו היה רבי פופולארי עד שמת משברון לב, ואביו, שכיהן  אחרי הסב, נטש את כס הרבנות באמצע. ר' מוישה, שנכח בכל האירועים האלה, איננו רוצה בשררה על הציבור, והמשמש מנסה לשכנעו שהוא האדם המתאים ושהוא חייב להמשיך את השרשרת.

כשהשכנועים השכליים אינם פועלים, מעלה המשמש את ר' מוישה על ספינת הזמן, וגורם לו להפליג בזיכרונו אל שולחן השבת הקסום של סבו, ר' שלוימה בעל שם. ר' מוישה מעדיף להיזכר דווקא במוצאי השבת ההוא, כשסבו סירב להבדיל בין קודש לחול.

כשמסך הזיכרון עולה, מתוודעים הצופים למוצאי שבת שחותם שבוע בלי חיי חול. ר' שלוימה סירב להבדיל כבר בשבת שעברה, וההמון כורע תחת העונג שהפך לנטל. הציבור איננו יכול להדליק נר (מציאות שלפני שעון שבת...), הסוחרים מפסידים כסף, והרבי אפילו אינו יוצא לעם. המקורבים מסבירים לשני החסידים שמעזים לשאול שאלות שהרבי רואה דמויות וקולות, והחסידים כמעט חורצים עליו דין שהוא השתגע.

לפתע יוצא הרבי מבית המדרש אל החסידים המקורבים ומסביר שהוא רואה נהרות של דם שוטפים את הקהילות היהודיות (נבואה מחרידה שהפכה למציאות) ומסביר שהוא אינו עושה הבדלה כדי שלא לתת לדינים לשלוט בעולם. ר' שלוימה מבקש להביא את חסידיו למקום של נשמה גבוהה, יתרה, בלי לעסוק בחיי היומיום הנמוכים, ואז להתדפק על דלתו של הקב"ה ולדרוש: גאולה!

בדיוק ברגע השיא, שבו נראה כי הוא מצליח לסחוף את עדת החסידים באמת שלו, נכנס בנו, ר' פנחס, ומבדיל. מי שחושב שהבן עושה זאת בגלל גזרת הציבור המחכה בחוץ ומתענה תחת עולה של השבת המתארכת – אינו אלא טועה. רבי פנחס הוא איש של דין. אם יש אמת, היא צריכה לצאת לאור, אם יש גזרה והיא אמת, עליה להתקיים!

רבי שלוימה ניסה להעלות את חסידיו, קטני המחשבה והאגואיסטיים, למקום גבוה. ר' פנחס, יורשו, מזלזל בהם. הוא מחפש אמת ולא סגולות, התמדה ודבקות ולא קוויטלעך. מה ששובר את רבי פנחס הוא העובדה שנכדתו, בתו של ר' מויש'לה, נישאת לאפיקורס משכיל, ד"ר ברגמן. "כרמי שלי לא נטרתי", הוא צועק, ונוטש.

ר' מויש'לה, שספג את כל אלה מילדות, איננו רוצה בכס הרם שיועד לו. הוא מרגיש כאחד האדם, ובסוף המחזה אף נהיה כזה, כשהוא הופך את פניו אל העוילם ומתחנן לפניו שהוא, הציבור, יתפלל בעד נכדו העיוור שנולד לו מהבת הסוררת. 

הסוגיות של עולם חסידי בצל ההשכלה, אמון בין חסידים לרבם ('אמונת חכמים' בתרגום עכשווי) וכמובן יחס המנהיג אל הציבור שלו, צצות ומנשבות מן הבמה אל הקהל. מהו היחס הנכון למונהגים? האם הירושה מקנה מנהיגות? האם יש אפשרות לשנות את רצונו של הקב"ה ולדחות את גזרותיו? האם אפשר לעשות עולם 'שכולו שבת' בעולם הזה? כל אלה הן נקודות למחשבה שמעלה י"ל פרץ, והמחזה מעביר אותן היטב.

התפאורה עשויה היטב. היא משרתת את צרכי ההצגה ומשלבת מינימליסטיות ופרקטיות. וילונות דקים משמשים להבלחת זיכרונות, דלת עץ מסמלת את הכניסה לחדר הקבלה של הרבי והכיסא מסמל את השררה. השולחן, שסביבו מתנהלת הסעודה השלישית, נראה לכתחילה כמו מיטה של מת, ובהמשך הוא גם הופך לכזה.

הבעיה בהפקת מחזה שכזה היא המרחק בין ההוויה החסידית האותנטית של אירופה לישראל של היום. כדי להעביר את הצופים מעל שנות האור האלה, היה צורך בהלבשת שחקנים מוקפדת יותר (זקן אותנטי, למשל) ובהקניית מבטא יידישאי. אצל סגל זה בא טבעי, הצבריות של האחרים מעט מופגנת. אחד הרביים אפילו בירך בח' ובע', וחבל. המשימה להעביר מסר אקטואלי בשפה של פעם איננה פשוטה. ולא רק צורת ההעמדה של השחקנים והלהט של נאומיהם מעבירים אותו, אלא גם הדברים הקטנים האלה.

המחזה עשוי היטב. הוא נוגע, אבל עוסק בנושאים כבדים מאוד. גלעד אלפסי, המעבד והבמאי, כותב בתוכנייה שהשתדל להיות נאמן לשפתו המקורית של י"ל פרץ, וזה מובן.

אבל מי שמכיר את תיאטרון 'תאיר', ויודע שהם יכולים לגלגל את הצופים מהכיסא מרוב צחוק, מצפה מעט לאתנחתאות מהסוג הזה. אולי זו אינה כוונת המשורר, אולי העמדות כאלה היו פוגעות במסר, אבל הן היו עושות את הערב הזה לקל יותר לעיכול.

ofralax@gmail.com