גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 241ראשיהפצה

דובי כן, כן - סיפור לילדים

10/05/07, 15:24
אסתי רמתי

"דובי צדיקה קטנה", היה אומר סבא.

"דובי נשמה טובה", הייתה מסכימה סבתא.

ובאמת, דובי – הלא היא דבורה – הייתה בעלת לב טוב במיוחד. על כולם היא ריחמה – אפילו על הג'וק באמבטיה שאבא רצה להרוג. "אבא, בבקשה, רק תעיף אותו החוצה עם מטאטא", היא התחננה. ואבא חייך ושמע בקולה.

כשאף אחד לא הסכים להוריד את הפח, אמא תמיד ידעה למי לפנות. כשהמורה חיפשה מישהי שתסכים לשבת ליד ילדה חדשה וקצת מוזרה – היא נזכרה בדובי. והבנות בכיתה ידעו היטב שדובי תמיד מוכנה לעזור בכל נושא ועניין.

"דובי, לא הספקתי לעשות שיעורים במולדת. אפשר להעתיק?". "דובי, אני נורא ממהרת הביתה. תרימי לי את הכיסא?". "פססט, דובי... תני לי לראות מה כתבת במבחן...", ולדובי לא היה לב לסרב.

"את צריכה ללמוד להגיד לא", אמרה לה חגית, חברתה הטובה. "את ממש דובי כן כן!".

"ומה רע בזה? אני אוהבת לעזור", אמרה דובי.

"יש כאלה שמנצלות אותך", אמרה לה חגית ביובש. "את לא חייבת להסכים לכל מה שמבקשים ממך!".

דובי רק משכה בכתפיה. היא הרגישה שמה שחגית אומרת זה נכון, אבל באמת לא היה לה נעים לומר לא. הרי כולם יודעים שהיא תמיד מוכנה לעזור... וחוץ מזה, היא כבר התרגלה לומר כן.

צהרים אחד, חגית אמרה לדובי שהיא מתעכבת קצת ושתלך הביתה בלעדיה. אז דובי הלכה לבדה ברחוב השומם, חושבת לעצמה מחשבות.

"שלום ילדה", היא שמעה לפתע קול מולה. היא הרימה את ראשה וראתה איש עם כיפה גדולה שעמד וחייך אליה בנעימות. "את מוכנה בבקשה לעזור לי? יש לי כאן בחצר חבילה מאוד יקרה, ואני מוכרח ללכת בדחיפות לדואר. אני לא רוצה להשאיר את החבילה לבד, אני פוחד שיגנבו לי אותה. את מוכנה לשמור עליה לכמה דקות?".

דובי לא ידעה מה לומר. היא ידעה שאסור ללכת עם אנשים זרים, אבל האיש הזה לא היה נראה מסוכן בכלל, והוא רק ביקש ממנה טובה קטנה... איך היא תסרב לו? אולי מישהו בינתיים יגנוב לו את החבילה?

האיש הביט בה בעיניים מתחננות. "זה ייקח רק רגע", הוא אמר. "בואי, אני אראה לך איפה החבילה". והוא התחיל להיכנס לבניין הקרוב, כשדובי, עדיין קצת מתבלטת, הולכת באטיות אחריו.

"דו-בי!!!" נשמעה לפתע צעקה ממורד הרחוב. דובי הביטה אחורה, וראתה את חגית רצה לקראתה. היא נפנפה לה לשלום, ואז הסתובבה חזרה לכוון האיש. היא רצתה לומר לו שיחכה שנייה, אולי החברה שלה תעזור לה במשימה, אך להפתעתה הרבה האיש נעלם ואיננו.

בינתיים חגית הגיעה אליה, מתנשפת מהריצה. "היי! מי האיש שדיברת איתו? דוד שלך?".

"לא, סתם מישהו זר שביקש ממני טובה", אמרה דובי. "מעניין לאן הוא נעלם...".

"ואת הסכמת ללכת איתו?!", הזדעזעה חגית, "השתגעת לגמרי? את לא יודעת שאסור לדבר עם זרים?".

"אבל הוא היה דתי, וגם נראה נחמד". התגוננה דובי.

"אז מה?! אסור ללכת עם אף אחד, גם אם הוא נראה כמו צדיק עולמי! ככה אמא שלי אומרת. היית צריכה להגיד לו שאמא שלך לא מרשה, ולברוח מהר!".

דובי שתקה. גם אמא שלה אמרה דברים דומים. ובכל זאת, היה לה קשה להאמין שהזר היה אדם רע.

כעבור שבועיים, חגית ניגשה אליה בהתרגשות בכיתה ועיתון בידה. "תגידי לי, זה האיש שדיבר איתך?", היא שאלה והצביעה על תמונה קטנה. "המשטרה עצרה אותו...".

דובי החווירה. "יב'לה", היא לחשה. "זה הוא! ואני כמעט הלכתי איתו!".

חגית חיבקה את חברתה המבוהלת. "היה לך נס", היא אמרה. "עכשיו את מבינה למה צריך לדעת להגיד לא?".