חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 241ראשיהפצה

כשבבתי הקפה תכננו התנחלויות - בגליון השבוע

הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים יצר שיתופי פעולה רעיוניים שנראים כיום מופרכים: אמנים מהשמאל ואנשי הממסד המפא"יניקי חברו לאישי רוח מהימין, ויחד הקימו את "התנועה למען א"י השלמה" ● התנועה לא האריכה ימים.
10/05/07, 15:24
יפעת באר

זה היה בדיוק לפני 40 שנה, בימים אלה. רק שבועות ספורים לפני כן הספידו אצלנו את המדינה העברית המתפוררת, והנה פרצה מלחמת ששת הימים והפכה את הקערה על פיה; מפריכה את הנבואות הקודרות ויוצרת מציאות חדשה, שלא חזה שום נביא מודרני, להוציא אולי אורי צבי גרינברג.


יש מי שרואה בתנועה את אמו של 'גוש אמונים', אבל ההבדל ביניהם מהותי: התנועה למען ארץ ישראל השלמה הייתה סצנה נדירה ביותר בהיסטוריה העברית המתחדשת כאן, בכך שאיחדה אנשים מימין ומשמאל, בתביעה החד-משמעית שלא להחזיר אפילו שעל מהאדמות שנכבשו – או שוחררו – חזרה אל חיק העם היהודי
מלחמת הבזק הזאת, שהרחיבה את ארצנו תוך שישה ימים, עוררה התפעמות והתעלות גדולה, שחיפשו ביטוי. כהרף עין כמעט מסיום המלחמה הבליחה תנועה חדשה: התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שאליה התנקזו כל הרגשות הגואים, והתחושה שצריך לדאוג להנצחת המצב ולא להחזיר את הארץ למצבה הקודם.

מכל קצוות הקשת

יש מי שרואה בתנועה את אימו של 'גוש אמונים', אבל ההבדל ביניהם מהותי: התנועה למען ארץ ישראל השלמה הייתה סצנה נדירה ביותר בהיסטוריה העברית המתחדשת כאן, בכך שאיחדה אנשים מימין ומשמאל, בתביעה החד-משמעית שלא להחזיר אפילו שעל מהאדמות שנכבשו – או שוחררו – חזרה אל חיק העם היהודי.

על העצומה של התנועה חתומים אייקונים בולטים של התרבות הישראלית, מהשורה הראשונה של הספרות, המוזיקה, האקדמיה, הרוח והפוליטיקה, כמו המשורר נתן אלתרמן, שהיה רחוק מהימין הפוליטי, ובעבר הרבה לכתוב סרה נגד פעילות המחתרות העבריות, ופה לא רק העניק את חתימתו, אלא החתים במו ידיו אחרים. גם המשורר הדגול אורי צבי גרינברג, שלעומתו צידד כידוע בכל לבו בלוחמי המחתרות העבריות, חתום עליה.

על העצומה חתמו גם הסופרים ש"י עגנון, חיים הזז, יהודה בורלא, משה שמיר, יצחק שלו, יעקב אורלנד, הפרופסורים יוחנן אהרוני, דב סדן, זאב וילנאי, הוגים רעיוניים כמו ישראל אלדד, אישי ציבור כמו רחל ינאית בן צבי, אליעזר לבנה – אחד האידיאולוגים החשובים במפלגת העבודה דאז ויד ימינו של בן גוריון בתקופה מסוימת, חיים יחיל – שהיה מנכ"ל משרד החוץ, איסר הראל ורבים וטובים אחרים.

אחרי כמעט 40 שנה, כשיסד צפריר רונן ממולדת שבעמק יזרעאל את הכינוס המחודש של התנועה, הוא אמר שכקשה להאמין כשקוראים היום את הדברים שנכתבו אז מפי אישים שונים, ביניהם מההתיישבות העובדת ומקיבוצי השמאל. הדברים נקראים "כאילו נכתבו על-ידי מזכירות גוש אמונים".

אכן, הבלתי ייאמן קרה. במציאות הישראלית השסועה הבליח לו רגע היסטורי נדיר כזה. במסמך המכונן של התנועה נאמר בין היתר: "ארץ ישראל עתה בידי העם היהודי. כשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה. את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידו גם יחד. שום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".

תנועה נולדת

כשנוברים מעט בדברי ימיה הראשונים של התנועה, עולה – לפחות לדברי הסופר אהרן אמיר, מיוזמי התנועה למען ארץ ישראל השלמה – שלהקמתה של התנועה קדמה פעילותה של קבוצת ה'כנענים' בראשותו של אמיר: מטה הפעולה להחזקת השטחים.
עוד לפני כן היו אמיר וחבריו מאוגדים בגוף שנקרא 'מועדון למחשבה עברית' שפעל מאז 1965, בעקבות הקרע שהיה במפא"י והקמת מפלגת רפ"י, ויצר תחושה שדברים מתחילים להתעורר. כעת, על רקע הכוננות וההמתנה למלחמה עם סגירת מיצרי טיראן, החליטה הקבוצה ש"צריך להשפיע על דעת הקהל לקראת המלחמה המתרחשת לבוא", ניסוח אופייני של אמיר.

המודעה שהכינו, ובה מפת הארץ הכוללת את הגולן, סיני ויש"ע, הייתה כבר מוכנה להעברה לדפוס; המלחמה שפרצה חסכה למחבריה את הפרסום.

ממש לפני סגירת המוסף של עיתון 'מעריב' של ה-16 ביוני, קיבל עורך המוסף, משה ז'ק, מאמר מאת הסופר אהרן אמיר בשם "הכול", התובע לצאת ולקבל את כל שטחי הארץ בתוך גבולותיה הטבעיים, מירדן עד ים וכו'.

אמיר: "אם ועידת חרטום תבעה הכול חזרה, אנחנו תבענו להחזיק הכול בלי מו"מ. לשמחתי השכיל האדון ז'ק להבין שהמאמר יכול להיות בעל ערך, והדפיסו מיד. ידעתי שיש לנו גב מהערבים בישראל. יומיים-שלושה לפני כן קיבלתי טלפון מרוסטום בסטוני, מוסלמי מחיפה, מהח"כים הערבים הראשונים.

"מאוחר יותר יצא בסטוני בראש קבוצת משכילים מוסלמים בבקשה שישראל תשלח ערבים ישראליים להסברה בחו"ל, והם ישכילו יותר מהיהודים להפריך את השקרים שטפלו על ישראל. הממשלה התעלמה מהבקשה. כעת אמר לי בסטוני: איך מעזים לומר שצריך להיפטר מהשטחים? צריכים לעשות משהו היסטורי.

"המאמר היה הצעד הראשון. בעקבותיו התחילו להתקשר, והתחלנו להתארגן".

להתקדש ולטבול

אמיר הינו אחד הבודדים שעדיין חיים בינינו, מאותה גלריה מרשימה של אישים שהניעו את גלגלי הפעולה הראשונים של התנועה. למרות שהמשיך בפעילותו עוד כמה שנים למען אותה מטרה, הוא לא נשאר בתנועה יותר משנה-שנתיים, בשל חילוקי דעות סמנטיים ואחרים.

בולט בגילו הצעיר, לפחות 25 שנה מתחת לממוצע הגילאים של האחרים, היה ישראל הראל מעפרה, שרק חזר נפעם מהמלחמה בירושלים. לתנועה הגיע לאחר שפרסם מאמר ב'עמודים'. בעקבות המאמר נמסר לו ממערכת 'עמודים' שאליעזר לבנה מחפש אותו, ורוצה להציע לו להצטרף לתנועה.


במסמך המכונן של התנועה נאמר בין היתר: "ארץ ישראל עתה בידי העם היהודי. כשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה. את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידו גם יחד. שום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו"
הראל:
"הייתי בסך הכול צעיר אנונימי, בראשית שנות העשרים שלי. כששמעתי מלבנה מי האנשים בתנועה, כמעט התעלפתי. חשבתי שאני צריך להתקדש ולטבול...".

כצעיר נלהב, מספר הראל שכיתת רגליו כדי להחתים רבים מאוד על חברות בתנועה, ובמשך כשנה וחצי ערך את ביטאון התנועה 'זו ארצנו'. הראל הפנה אותנו למקור מוסמך: שמואל כץ, כיום כבן 90, המתגורר בבית אבות בתל אביב ושומר על צלילות ועל זיכרון מופלאים.

כץ, מו"ל וסופר, מחבר 'אדמת מריבה' שעד היום מפרסם מאמרים בג'רוזלם פוסט, הוא יליד דרום אפריקה, שהגיע לארץ אחרי שהייה באנגליה, וישב בהנהגה הפוליטית של האצ"ל.

לכנס היסוד של התנועה הוא דווקא זוכר שלא הגיע, למרות שהיה מהראשונים שהוזמנו: "ההזמנה, שהגיעה לא בדפוס אלא בהעתק של מכונות השכפול דאז, הייתה כה מטושטשת שלא הצלחתי לקרוא על מה זה, לא שמתי לב אליה ולא הגעתי. רק אחרי חודש הצטרפתי".

על התנועה, שהוא היה בין מוביליה ודובריה, הוא אומר: "חשיבותה היה בכך שמייסדיה לא היו אנשי ימין. לו היו אנשים כמוני, לא היו שמים לב אלינו, כי ידעו מה דעותינו. אבל אלו היו אלתרמן, המשורר בהא הידיעה, יחיל, שניהל את משרד ראש הממשלה אצל גולדה, לבנה, שהיה האידיאולוג החשוב ביותר במפלגת הפועלים ועוד אחרים מהשמאל".

איך אתה מסביר את זה שאנשי שמאל הצטרפו לתנועה כזאת, ואפילו היו בין יוזמיה?

כץ: "למרות שהיו אנשי שמאל, הם השכילו לראות את הדרך הנכונה. הם לא היו אינטלקטואלים מהשורה האחרונה, אלא אינטלקטואלים אמיתיים, שבלי ספק האמינו שזו האמת. מה שעשה להם את זה היה הזעזוע של המלחמה, כי עד אז – החינוך שרוב העם קיבל כאן לא כלל את מפת כל הארץ עד הירדן. אנשים התרגלו לחשוב שהרצועה הצרה שנשארה לנו עד הים היא כל הארץ. אחרי שקמה התנועה, למדו מפינו פעם ראשונה שמה שהאמינו עד כאן אינו נכון. זה החליש אז את כוח המתנגדים אלינו".

בכל זאת הגעתם משני מחנות מנוגדים. אתה זוכר ויכוחים אידיאולוגיים בתוך התנועה?

"אלתרמן ואני היינו חברים בוועד המנהל של התנועה, ועם לבנה היו לי עוד לפני כן קשרים. אינני זוכר ויכוחים. איש לא הזכיר לאלתרמן את השירים נגד המחתרת שכתב נגדנו, ושמאוד לא אהבנו, והוא לא הזכיר את פעולותינו, שהוא לא צידד בהן. הבנתי את מתנגדינו, אבל המציאות לימדה אותם שטעו. במפגשים שלנו זה לא עלה, להיפך. היה די מפתיע כשאלתרמן דיבר ונשמע כמו רביזיוניסט ותיק... ואותו לא היו מעיזים להחרים כמו שעשו אחר-כך לנעמי שמר. היינו שותפים לתחושה ולאמונה".

הסטטיסטיקה הפסידה במלחמה

כאן מתחייך כץ כשנזכר באירוע מאותה תקופה מרגשת: "התחלנו אז לקבל הזמנות להרצות בכל הארץ, כדי להסביר מהי ארץ ישראל השלמה. באחד הימים הוזמנתי להרצות בחצרו של איכר כלשהו בחדרה. החצר הייתה מלאה עד אפס מקום. כשהיסו את הקהל, אחרי ההרצאה הארוכה, ואפשרו שאלות, קמה אישה צעירה מהשורה האחרונה, אני זוכר את פניה, ואמרה בקול עז במיוחד שעשה עלי רושם רב: 'אני מתביישת! למדתי כאן בבית ספר יסודי ותיכון, ובאוניברסיטה העברית בירושלים, ורק כאן אני שומעת בפעם הראשונה את הדברים הללו'.

"וזו האמת. עד המלחמה אנשים חשבו שהאדמות הללו, שכבשנו אחר-כך, היו של ערבים. הם הופתעו לשמוע שיש לנו היסטוריה עליהם. ואת חושבת שהאמת חדרה לכולם? הרי עד היום כותבים אנשים כיוסי שריד ותום שגב שהכול התחיל ב-67', כשיצאנו כביכול לכבוש את האדמות של הערבים. התנועה נוסדה למעשה כדי לגמור עם המושג הזה, להוציאו מהלבבות".

והיא הצליחה?

"הצליחה במידה רבה, אבל העניין נשאר תקוע, לדעתי כהכרח, למען התעמולה השמאלנית. אבל שריד ושגב יודעים את האמת, שאנו בעלי הארץ. צריך תבונה פוליטית. כשצ'רצ'יל נשאל בפרלמנט, אחרי הניצחון על הגרמנים, מה יהיה עם השטחים שנכבשו, הוא אמר שכבר פעמיים גרמו בעליהם לחורבן, ולכן יאלצו לוותר עליהם. אצלנו – קרה להיפך. כנראה אין אצלנו שכל פוליטי מפותח".

איך עניתם לטענה כמו זו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שכינה בפסקנות את דרככם 'מפלצת ושמה ארץ ישראל השלמה', בטענה שאין בכוח עמנו וצבאנו הקטן להכיל את המרחב הזה, על אוכלוסייתו הגדולה, וכי הדבר יקום לנו לרועץ?

"ומה היתה המסקנה החלופית שלו? שניכנע? כך היה בימי המחתרת נגד האנגלים. הסוכנות היהודית לא האמינה שנוכל להכניע את הבריטים. וזה היה קייס חזק מאוד, אם לדבר במספרים של לוחמי אצ"ל, שהיו בסך הכול 3000 איש, לעומת 84 אלף לוחמים של הבריטים במספר הרשמי, בלי להוסיף לכך את אנשי ההגנה שלחמו נגדנו. המטרה הייתה צודקת, ולכן היינו חייבים להצליח.
"מעבר לכך, אמרנו שאם צריך להיהרג – לפחות לא ניהרג סתם, גם אם זה נשמע קצת מפומפם. אחרי השואה היתה תחושה חזקה שלא נשב ונחכה שיהרגו אותנו. אבל גם למדנו מהמצב באנגליה שהאנגלים לא יוכלו לעמוד נגדנו לעולם, אם נאמין ברעיון ונדבק באסטרטגיה.

"בסופו של דבר זה הוכיח את עצמו. ראי את הכרזת ממשלת אנגליה ביום תום המנדט: היא אמרה שלא יכלה לעמוד נגד התקפות החיילים החמושים בנשק מודרני. הכוונה, כמה מגוחך, היתה אלינו, קומץ חיילים עם רובים ישנים, שבכל מקרה לא חשבו לוותר. כלומר – לא רק הנתונים הסטטיסטיים קובעים. לכן לא יכולתי להתרשם מדברים כמו של לייבוביץ".

למען הארץ ובתוכה

המעשה הראשון הפומבי של התנועה, נזכר אהרון אמיר, היה הפגנה של 300 פעילים שהתקיימה בארמון הנציב, כשראש הממשלה לוי אשכול נעתר לפניית האו"ם לקבל לידיו חזרה את המטה שלהם במקום.

בהפגנה נאמו אמיר, עוזי אורנן ושמואל כץ, כשבמקום נצפה גם שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי, שבעבר שפט את קסטנר. ההפגנה עשתה רושם, ומשכה חברים נוספים כמו צבי שילוח ממפא"י, ראש עיריית הרצלייה, שלאחר מכן יערוך את כתב העת של התנועה.


שמואל כץ: "התחלנו לקבל הזמנות להרצות בכל הארץ, כדי להסביר מהי ארץ ישראל השלמה. באחת ההרצאות קמה אישה צעירה, ואמרה בקול עז במיוחד, שעשה עלי רושם רב: 'אני מתביישת! למדתי כאן בבית ספר יסודי ותיכון, ובאוניברסיטה העברית בירושלים, ורק כאן אני שומעת בפעם הראשונה את הדברים הללו'"
הכינוס השני שהתקיים בבית סוקולוב זמן קצר אחר-כך, היה מפגש של הגרעין הקשה של התנועה בהקמה, שבו השתתף גם אצ"ג, שמאוחר יותר נהג לפרסם בקביעות שירים ארוכים שלו בנושא בעיתון 'הארץ', אך היה פעיל פחות. מאז החלו להתקיים פגישות כמעט יומיומיות בהשתתפות אלתרמן, אמיר, משה שמיר, לבנה, שפט מהקיבוץ הדתי ועוד כמה פעילים מובילים.

אמיר: "לבנה הציע שניקרא לעצמנו 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. לא אהבתי את ה'למען'. אין למען. הרי ארץ ישראל השלמה כבר קיימת. מה שחסר אינו השם, אלא הפעילות. קבענו יעדים: לחדש את היישוב בגוש עציון. פרסמנו מודעות, גייסנו אנשים המעוניינים להקים שותפויות עסקיות עם הערבים. הייתה תחושה של שלמות. במשטרה חשדו שמבשלים משהו עם הערבים, ואפילו זומנתי לחקירה...".

המושכים בעט והעולים ברגל

כץ אמנם לא זוכר ויכוחים בתוך התנועה, אבל זו כנראה הייתה רק שאלה של זמן עד שיבצבץ הניגוד שבתוך השותפות, בין האנשים שהגיעו מתוך אמונה שהיה בה יסוד לאומי מוצק, לבין אלה שהונעו מאמונה 'כנענית' המנוגדת להגדרה הלאומית-דתית. ה'למען' שאליו התנגד אמיר היה רק סמן ראשון של החיכוך שבצבץ פה ושם, עד שיצר את הקרע הסופי ביניהם:

לקראת ראש השנה הראשון שאחרי המלחמה החליטה התנועה לפרסם מניפסט. כל מי שפנו אליו חתם. לאמיר היתה היכרות מוקדמת עם הרב צבי יהודה קוק, שחיבב את פעילות 'העברים הצעירים' שאליהם השתייך אמיר בשנות החמישים, ואפילו "תמך בהצעתי להקים ליגה לכפייה דתית".

הפעם עלה לרגל לרב צבי יהודה בישיבת מרכז הרב בירושלים, כדי לשוחח איתו על נוסח המסמך המכונן: "הרב סירב לחתום על נייר שבו נאמר 'במלחמת ששת הימים קמה ארץ ישראל כולה נחלה לעם היהודי'. הוא התנגד ל'כולה', כי לגביו ארץ ישראל השלמה כוללת גם אדמות מהגלעד והבשן, שלא שוחררו בששת הימים. גם אני התנגדתי לנוסח, אבל מכיוון הפוך: בגלל אזכור העם היהודי בלבד, בלי התייחסות לתושבי הארץ הערביים. אמרתי לחברים: 'נוותר על גילוי הדעת ונצא לעשות מעשים'.

"אז יצאנו לחדש את גוש עציון, בניגוד לתכנית יגאל אלון, שביקש שנרד מזה. החלטנו עם הקיבוץ הדתי לעלות בהיחבא. כששמע זאת לוי אשכול, הוא אמר: 'קינדערלך, רוצים לעלות? עלו בשם ובמלכות'. יומיים אחר-כך הייתה העלייה המחודשת לגוש עציון, על דעת המקום והקהל".

אמיר זכה בסיבוב ראשון לבטל את המניפסט, אבל בסופו של דבר לא ויתרו חברי התנועה על פרסום המסמך המכונן. "משה שמיר הגיע לפגישה של התנועה באומרו שלא עצם עין הלילה, במחשבה שמכרו את התנועה לאמיר במחיר נזיד עדשים".

העניין הוחזר להצבעה, והחברים הצביעו בעד פרסום המניפסט. החתימה על המסמך, זוכר אמיר, התפרסמה בראש השנה שאחרי המלחמה. זה היה ראשית הקרע. קבוצתו של אמיר פרשה סופית, לאחר התנגדות 'אחדות העבודה' למועמדותו של אמיר, בטענה שהוא רוצה להחזיר את העבודה לפועלים ערבים זולים.

במועמדותו, הוא זוכר, תמכו אנשי הקיבוץ הדתי. אמיר המשיך בפעילות עם אליקים העצני עוד שנתיים, ולאחר מכן, מתוך קשריו עם הרב לוינגר, הוא טוען שהיה זה שהציע לראשוני חברון לעשות את הסדר הראשון שלהם במלון פארק, לאחר שהצבא לא אישר שהות בממשל הצבאי.

אמיר: "ב-1969 הרגשנו שמיצינו את העניין. עוד ב-68' הבהרתי שהעניין אבוד, כי הוא נעשה נחלת המיסטיקנים הדתיים, וזה הרתיע את החילונים".

האם היום, מול השינויים בעולם הערבי, והאסלאמיזציה הקיצונית והאנטישמית, אתה עדיין סבור שיש סיכוי לדרך הכנענית שהאמנת בה: ארץ משותפת לעם שיהיה מיוסד על תושביו?

"בוודאי. אין דרך אחרת. הרי אין שום דרך אחרת שלא מובילה לקטסטרופה".

בגלל המלחמה ההיא

אחרי שלוש-ארבע שנות פעילות של התנועה, התחילה הפעילות להיחלש. כץ עצמו פעל בשירות התנועה ביצירת קשרים בחו"ל וגייס לתנועה ידידים, רבים מהם נוצרים מאמינים. מחלק מהם צמחה בתחילת שנת השבעים לדבריו השגרירות הנוצרית הבינלאומית, שנמנית עם אוהדי ישראל הגדולים. בין היתר הקים תנועה קטנה של 'אמריקנים למען ביטחון ישראל' – ארגון יהודי-נוצרי, שעד היום מקיים קשרים עם כל מיני ארגונים נוצריים פוליטיים גדולים, ויש לו ביטאון משלו.

מה קרה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה?

כץ: "בתקופת מלחמת יום הכיפורים היא התמוססה".

מדוע?

"לא הייתה לה בשורה חדשה. אני מניח שההתרגשות וההתעוררות שיצרה קצת נחלשו, מפני שהמלחמה הזאת היתה כידוע אחרת... היו ויכוחים והאשמות שיצרו מתח קשה בציבור. אני הייתי באותו זמן בחו"ל. הפעילות היתה בעיקר לעורר דעת קהל נגד החזרת שטחים שרכשנו בדם בנינו, במיוחד כשזה רק ילמד את הערבים שכדאי ללחוץ, כי נוסיף לוותר. סיני היתה סימן ראשון בשבילם שאנו יכולים להיכנע".


הסופר אהרן אמיר עלה לרגל לרב צבי יהודה, כדי לשוחח איתו על נוסח המסמך המכונן: "הרב סירב לחתום על נייר שבו נאמר 'במלחמת ששת הימים קמה ארץ ישראל כולה נחלה לעם היהודי'. הוא התנגד ל'כולה', כי לגביו ארץ ישראל השלמה כוללת גם את הגלעד והבשן. גם אני התנגדתי לנוסח, אבל בגלל אזכור העם היהודי בלבד, בלי התייחסות לתושבי הארץ הערביים"
האם לדעתך הייתה לתנועה, שלא האריכה ימים, השפעה מעבר לזמנה?


"אני חושב שהשפעה זו עברה לעתיד. יש שהתחילו להבין רק אז, ובזכות הפעילות של התנועה, מה זכויותינו על הארץ, וזה לא הלך לאיבוד. הבעיה היא המנהיגים שלנו, שמשתכנעים שכדאי לוותר על שטחים למען שלום לא ריאלי".

הרגע ההיסטורי הגדול של הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה נגוז. אך לפני שנה, כאמור, היה ניסיון ליצור כינוס מחודש של התנועה, בחסות כנס נהלל המסורתי.

לכינוס הגיעו בנים של כמה וכמה מהחותמים על המניפסט של התנועה, כמו ח"כ אריה אלדד – בנו של ישראל אלדד, רבקה רביב – בתו של אצ"ג, רותי נוסבאום מכינרת – אחותה של נעמי שמר, פרופ' עזרא זוהר, ולא מעטים מוותיקי ההתיישבות העובדת. אבל העובדה המעציבה את אלה שהגיעו, כפי שכתב אחד ממארגני התנועה, היא ש"רוב חניכיו של יצחק טבנקין, אנשי הקיבוצים, לא רק שעזבו את עמדותיהם, אלא גם הפכו למתנגדים".

עיקר הנותרים, כידוע, הם אנשי המחנה הדתי-לאומי, שפועלים להנציח את שלמות הארץ תוך התיישבות בשטחים שנוספו אחרי מלחמת ששת הימים. אלה נהפכו ל'אחר' בתודעת הציבוריות הישראלית, כפי שהיא משתקפת בתקשורת שלה (או לחלופין, מושפעת ממנה).

שאלה שקשה לענות עליה היא האם מול המציאות הזאת מתהפכים אלתרמן, הזז, טבנקין וחבריהם בקבריהם, או שמא לו חיו היום, גם הם היו נסחפים ברוח הזמן, וקוראים בשם פיכחון נואש להחזרת שטחים, בתקווה שהדבר יעצור את מעגל הדמים בארץ.