חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 241ראשיהפצה

התפוח לא נפל רחוק מהעצני - בגליון השבוע

משהו התקלח אצל אליקים העצני אחרי הניצחון בששת הימים, והפך אותו למתנחל החילוני המפורסם ביותר ● ילדיו התמודדו עם קשיי מרחק ומנטאליות של משפחה חילונית בקריית ארבע.
10/05/07, 15:24
עמנואל שילה וחגית רוטנברג

זו הייתה המשפחה החילונית הראשונה שבעקבות מלחמת ששת הימים ארזה את המיטלטלים מהבית המרווח ברמת חן, חצתה את הקו הירוק והפכה למשפחת מתנחלים מקריית ארבע. היום מונה משפחת העצני שלושה דורות בקריה שמדברים ופועלים למען יישוב הארץ באותו להט מלפני 40 שנה.
 

משפחת העצני, על ארבעת ילדיה, הייתה ממשפחות המייסדים של קריית ארבע, שזו החלה להיבנות בתשל"א. "גם אם היו מאה אופציות אחרות להתיישבות, הייתי הולך לחברון", מצהיר אליקים בלהט. "אני תפסתי שזה מרכז הגרביטציה, ועד היום זה כך. חוץ מירושלים, המקום שבו יוכרע אם עם ישראל נשאר בארץ – זה רק חברון"
כינוס משפחתי חלקי במשרדו הירושלמי של הבן, עו"ד נדב העצני, חושף טפח מחייה של משפחה יהודית-ציונית גאה ותוססת. בראשה עומד אליקים, שעל אף 81 שנותיו, שטף הדיבור והחיוניות שבו עדיין כובשים את לב השומעים, ולצדו רעייתו, ציפורה, התומכת בו ללא סייג, ומזכירה לו מדי פעם פרטי סיפור נשכחים. נציגי הדור הבא במפגש הם שני הבנים: בועז (48) המתגורר עם משפחתו בקריה ומנהל בה מוסך, ונדב (46), עו"ד ועיתונאי 'מעריב' המתגורר עם משפחתו בירושלים. מלבדם ישנה האחות תמר, המתגוררת עם משפחתה בירושלים, תכשיטנית בעברה המתמודדת כיום עם מחלה ניוונית קשה. האח הצעיר, ישי, היה עד לאחרונה מנכ"ל 'מרכז שלם' הירושלמי.

קובעים עובדות בשטח

לא תמיד עמדה ארץ ישראל בראש מעייניו של אליקים. אומנם, הוא מספר, כשכולם רקדו ברחובות לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר, הוא חשב בלבו: "אוי ואבוי, הפסדנו את ארץ ישראל". אך בשנים שלאחר מכן הוא היה נתון ראשו ורובו למלחמות נגד השחיתות, כפי שעוד יסופר.

"אחרי הניצחון בששת הימים זה התלקח אצלי בבת אחת", הוא משחזר. שבועיים אחרי המלחמה הוא שמע על תכנית אלון, ורעיון מסירת השטחים חזרה לידי הערבים ממש הבהיל אותו. "דווקא יגאל אלון היה זה שלמדתי ממנו על המחדל של מלחמת השחרור, שלא כבשו את יהודה ושומרון. לא היתה שיחה איתו שלא הזכיר בה איך בן גוריון לא גמר אז את העבודה".

העצני יודע לספר על אנשי שמאל נוספים שנכספו בשעתם לשחרור שטחי יו"ש: "עו"ד שמואל תמיר סיפר לי שעזר ויצמן אמר לו: 'אתם מסתובבים בסמטאות תל אביב וחושבים שיש לכם שטח. אני רואה הכול מלמעלה – אין לכם כלום'. גם כשחנכו את היישוב מי-עמי בוואדי ערה כתב ויצמן שצריך להמשיך ולכבוש הלאה. הוא חלם על זה".

העצני, למוד ניסיון מר מול ממשלות ישראל, הבין ש"אם אנחנו לא ניצור עובדות – לא יישאר לנו כלום", והקים יחד עם אהרן אמיר וישראל הראל את 'המטה להחזקת השטחים'. המטרה הראשונה היתה גוש עציון, והתכניות החלו להתרקם במשרדו של העצני ובבתי קפה. בקרב המתנגדים הפוליטיים לשיבה לגוש עציון היה גם משה חיים שפירא ז"ל, מנהיג המפד"ל דאז, שהחזיק בעמדות יוניות. "אם לא תעלו, לאליקים העצני יש קבוצה, והוא יעלה איתה", הובהר לשפירא – סוג של איום שקידם את שיתוף הפעולה שלו עם הצעד. העלייה לגוש הייתה בלתי חוקית לחלוטין, טוען העצני, ולא כפי שמשכתבי ההיסטוריה פרסמו, שהכול בא מהשלטונות.

אחרי גוש עציון היה ברור לאנשי המטה שהיעד הבא הוא חברון. משפחת העצני, על ארבעת ילדיה, הייתה ממשפחות המייסדים של קריית ארבע, שזו החלה להיבנות בתשל"א. "גם אם היו מאה אופציות אחרות להתיישבות, הייתי הולך לחברון", מצהיר אליקים בלהט. "אני תפסתי שזה מרכז הגרביטציה, ועד היום זה כך. חוץ מירושלים, המקום שבו יוכרע אם עם ישראל נשאר בארץ – זה רק חברון. זה המקום הכי טראומטי, אף אחת מהמשפחות שהיו בו בתרפ"ט לא חזרה. הטראומה נשארה גם לצאצאים.

"היתה לי הרגשה שרק במקום שבו מחקו את נוכחותנו באש ובחרב, דווקא בתוך המרצחים, שם יהיה המבחן אם נוכל באמת להכות שורש בארץ. אני לא שונא ערבים, רבים מהם היו לקוחותיי; אך ידעתי: אם לא נדע לגרש אותם, לשבור את הפחד מהם – אין לנו עתיד".
 
קורבן משפחתי

משפחת העצני נכנסה לדירה הקטנה בקריית ארבע בדיוק ביום רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. "לפני כן גרנו בבית ענק ברמת חן, ושום דבר מכל החפצים שלנו לא נכנס לדירה", משחזרת ציפורה. היא בכלל חשבה שהם עוברים רק לשנה, ואחר-כך חוזרים הביתה. "אבל החיים בקריה נמשכו, וראיתי שלאליקים מאוד אכפת מהעניין. ידעתי שאם אני חוזרת לרמת חן – אני חוזרת לבד".
 

העצני, למוד ניסיון מר מול ממשלות ישראל, הבין ש"אם אנחנו לא ניצור עובדות – לא יישאר לנו כלום", והקים יחד עם אהרן אמיר וישראל הראל את 'המטה להחזקת השטחים'. המטרה הראשונה הייתה גוש עציון. העלייה לגוש הייתה בלתי חוקית לחלוטין, טוען העצני, ולא כפי שמשכתבי ההיסטוריה פרסמו, שהכל בא מהשלטונות
אליקים עצמו אינו חוסך במילות הערכה לאשתו בפרט ("כמו שאמר רבי עקיבא: שלי ושלכם שלה הוא") ולנשות המתנחלים בכלל ("אנחנו הגברים עסוקים בדיבורים הגדולים, הן צריכות לשאת בעול ביום - יום").

גם לילדים המעבר לא היה קל. בועז היה נער בן 15 ונדב בן 12. "אני קיבלתי את זה בהתחלה כאסון", מתוודה בועז, "בפירוש לא רציתי". בתקופה נטולת אוטובוסים, הם היו נוסעים יום - יום ללימודים בירושלים, שם הייתה גם כל החברה שלה היו זקוקים.

הבת, תמר, החלה ללמוד בקריה, ותוך זמן קצר עברה גם היא ללמוד בירושלים. ישי, בן הזקונים, השתלב במוסדות החינוך הדתיים ביישוב. "כאמא, הרגשתי שהם סובלים בקריה", מציינת ציפורה. לימים סיפרה תמר לאליקים: "אבא, בכיתי המון באותם ימים, אבל לא רציתי שתדעו כדי לא להוריד לכם את המוראל".

במבט לאחור מנתח נדב: "אין לי טראומה, אבל זה היה מאוד לא פשוט. ככל שאתה צעיר יותר, אי הגדילה בבית כי אתה רוצה להיות עם החבר'ה זה לא פשוט. אבל", הוא מסייג, "הייתה לכולנו הזדהות עם חשיבות המעשה, ולכן היה קל יותר לסבול". בועז מצדד בדברי אחיו, ומסביר כי הם הסכימו שצריך לגור שם, "אבל שאלנו למה דווקא אנחנו".

הקושי החברתי של בני משפחת העצני לא הסתכם במרחק גיאוגרפי. מאז בואם לקריה ועד היום, הם חיים במגבלות של מיעוט חילוני נטול משקל כמעט, בקרב רוב דתי דומיננטי. אליקים וציפורה עצמם, אגב, הגיעו מבתים אדוקים. ציפורה היא דור עשירי בארץ, בת למשפחה ירושלמית שמוצאה מצאצאי עליית החסידים במאה ה-18. מאורעות השואה יצרו אצלה סימני שאלה ביחס לשמירת המצוות, והיא פרקה עול. "נהייתי אז חילונית לגמרי, משומדת להכעיס", היא מעידה על עצמה. אליקים היה בן למשפחה ליטאית ייקית, ועלה מגרמניה בגיל 12. "דווקא אהבתי ללמוד גמרא", הוא מספר על תקופת לימודיו בסמינר ליפשיץ. "תמיד הוא אומר שכשיצא לפנסיה, ימצא חברותא ויחזור ללמוד גמרא, אבל הוא עוד לא יצא לפנסיה", צוחקת ציפורה בהערת אגב.

את אליקים הכעיסה מאוד הכפייה הדתית, כלשונו. "אהבתי מאוד מוסיקה קלאסית, אבל בבית לא הרשו לשמוע באך, למשל, כי זו מוסיקה נוצרית. איך אפשר לחיות בלי לשמוע באך?" הוא משתפך. "אני לא יכול לסבול שמגבילים אותי במשהו, אני משתגע", הוא מסביר את דרכו החוצה מהעולם הדתי. 

המהומה סביב הבריכה

אולם ביתם המשותף של ציפורה ואליקים לא היה נטול ריח יהדות. דווקא ציפורה הייתה זו שביקשה לשמר מסורות שהושרשו בה מהבית, וכשבאו הילדים, היא עמדה על כך שעליהם לדעת לפחות מהו קידוש בשבת. "אליקים העדיף לישון, אז עשיתי לילדים קידוש לבד כל השנים", היא מספרת. מלחמת ששת הימים הפילה את האסימון אצל אליקים גם במישור הדתי: "כשהתחילו לדבר על 'האבנים האלה של הכותל', אמרתי לעצמי: ככה מדברים? אז אני עושה קידוש. צריך לחזור למסגרת יהודית, כי הכול קשור אחד בשני".

עם זאת, כאמור, הם עדיין היו משפחה חילונית שהתמודדה עם סביבה שומרת מצוות. כדוגמא לאותה התמודדות, מביאים אליקים ורעייתו את הוויכוח שניטש על שעות הרחצה בבריכה: אליקים, שהיה אז חבר המועצה, הבין את רגישות הדתיים לנושא, ותמך בבקשתם שלא לקיים כלל שעות רחצה מעורבות בבריכה. "ראיתי שבשבילם זה עניין של חיים ומוות, ואמרתי שהואיל וזה הציבור הדומיננטי – הוא קובע".

ציפורה, לעומת זאת, טענה שלא בא בחשבון, והיא דורשת גם שעות רחצה מעורבות. "אמרתי לה: את יודעת מה? אם תגישו על זה בג"ץ, אתם מנצחים על בליינד". ציפורה החלה לחפש חילונים נוספים שיגישו את העתירה, אך ברגע שנדרשו לשלם על כך, התפזרו. "אמרתי לה: לדתיים זה חיים ומוות, ולחילונים לא אכפת. מה את אומרת?".

ציפורה ירדה מהעסק, אך שנים ארוכות לא הלכה לבריכה בקריה כמחאה. גם בועז לא הולך עד היום לאותה בריכה: "אני לא יכול לסבול את הרעיון שאין לי אפשרות להיות עם המשפחה שלי בבריכה".

הדיון המשפחתי המתעורר בשאלת ההוויה החילונית בקריה מגלה תחושות שבין חוסר סימפטיות לאפליה, אולם תוך זמן קצר קוטעים בני המשפחה את הדיון: "מבחינת פרופורציות, הנושא הזה הוא כלום. נקודת החיכוך היחידה הייתה הבריכה", מבהיר בועז. בכלל, מדגיש אליקים, בקריית ארבע יש סובלנות נהדרת בין המגזרים השונים, והקרדיט לכך נתון במלואו לרב משה לוינגר.

ציפורה נזכרת בשבת אחת שבה משפחה חילונית הגיעה לקריה ופרקה את הרהיטים מהמשאית. אבי המשפחה סחב את הטלוויזיה בדיוק כשהרב לוינגר חזר מבית הכנסת עטוף בטלית. "הרב בירך אותו בשבת שלום, התעניין בשלומו והזמין את המשפחה לביקור אצלו בבית. אותו אחד עם הטלוויזיה נשבע באותו רגע: יותר אני לא מחלל שבת בפרהסיה".

חינוך לדוגמא

בשיחה עם בני משפחת העצני מרגישים לא רק את ההרמוניה והחום המשפחתי השופע, אלא גם השקפה לאומית מוצקה שהושרשה היטב בלב בני הדור השני, ומתבטאת אצלם עד היום, איש איש בדרכו.

במחנה הלאומי החילוני די נדיר לראות הורים שמצליחים להנחיל את האידיאולוגיה לדור הבא. אצלכם זה עבד. איך אתם מסבירים את זה?

בועז: "קודם כול, בגלל הדוגמא האישית. ההורים שלנו עשו צעד אחד יותר מכל מי שהיה אז באותה דעה, כמו ההורים של ציפי לבני או צחי הנגבי. הם לא עשו את הצעד הזה, לא נתנו דוגמה. אם ההורים שלנו היו נשארים בבועת תל אביב – זה לא היה עובר. ההוויה של תל אביב פשוט טורפת אותך".


את אליקים הכעיסה מאוד הכפייה הדתית, כלשונו. "אהבתי מאוד מוסיקה קלאסית, אבל בבית לא הרשו לשמוע באך, למשל, כי זו מוסיקה נוצרית. איך אפשר לחיות בלי לשמוע באך?" הוא משתפך. "אני לא יכול לסבול שמגבילים אותי במשהו, אני משתגע", הוא מסביר את דרכו החוצה מהעולם הדתי
לעומת בועז שהתרשם מהדוגמה האישית של הוריו ונשאר בעצמו לגור בקריה ולתת דוגמה גם לילדיו, סבור נדב שהצלחת הוריו בהנחלת המסר נובעת ממקום אחר: "יש כאן עניין שנוגע למעגל המשפחתי שלנו, וגם למעגל רחב יותר. אני היום לא גר בקריה, אך אני נוטה לחשוב שבנותיי לא יסטו מהדרך הנכונה, כי הן מקבלות חינוך שלדעתי איננו חלול". נדב עוצר לרגע, ומספר על מסורת קריאת פרשת השבוע מדי שבת, שהקנו לו הוריו כילד, שאותה הוא משמר עד היום עם משפחתו הפרטית. "היה לי חשוב, למשל, שהבנות שלי יעלו לתורה בבת מצווה. אני חושב שהסינתזה שהייתה בבית העצני, ואותה אנו מנחילים הלאה, היא סינתזה של הציונות. בתוך הציונות יש יהדות. טול את היהדות מהציונות – ואין לך ציונות. היא הופכת להיות עניין טריטוריאליסטי גרידא.

"עם זאת", הוא מסייג, "זה לא חייב להיות כרוך בשמירת כל תרי"ג מצוות, כפי שזה מתבטא אצל האורתודוקסים. צריך להכניס בליבת החינוך לאדם שאותו מחנכים שאתה יהודי, וככזה אתה מחובר לארץ. אם אתה בא לכאן ואתה לא יהודי – אין לך זכות להיות כאן".

אליקים וציפורה מאשרים ומחזקים את דבריו של נדב, שממשיך להסביר כי תודעה זו מעניקה את ההכרה בצדקת הישיבה בחברון או תל אביב, או יציאה למלחמה בלבנון. "אצלנו במשפחה נשמרה הסינתזה שמשמרת את רוח הציונות גם ללא כיפה. היא קשורה לנכונות להקריב קרבן למען רעיון, להיות נכונים לוותר למענו. אבל את הרעיון הזה אפשר לדעתי לשמר גם בגלות תל אביב. לא חייבים לשבת לשם כך רק בחברון". 

לעזרת המעברות

דרכו הבלתי מתפשרת בענייני ארץ ישראל, מיקמה את אליקים הרחק מלב הקונצנזוס הישראלי. אך פרק אחר בחייו, ממנו חלף כבר כיובל שנים, יכול היה להעמיד אותו כיום באור הזרקורים. אליקים העצני, כמייסד ומנהיג ארגון 'שורת המתנדבים' בשנות ה-50, היה ממובילי המאבק העיקש בפרשיות השחיתות של הממסד, פרשיות שמזעזעות את השומע גם בנורמות של ישראל תשס"ז.

הכול החל מנאום של הסופר ס' יזהר. העצני היה סטודנט מתחיל למשפטים באוניברסיטה העברית, והשתתף בהרצאה שהעביר הסופר בסניף מפא"י המקומי. "הוא סיפר על המצב הכאוטי במעברות ובמחנות העולים הזרוקים בפרוזדור ירושלים. זה חימם אותי, ואמרתי שצריך לעשות משהו".

הוא ארגן תא סטודנטים, שיצא למעברות במבואות ירושלים, כמו תעוז, תרום ומסילת ציון. הסטודנטים הגיעו מדי יום לסייע לעולים בלימודים, במציאת עבודה ובשמירה בלילות מפני מחבלים ומסתננים שמילאו את האזור. אליקים עצמו עבר להתגורר בקיץ בפחון לוהט במעברת תלפיות, כהזדהות עם מצבם הקשה של העולים ועל מנת ללוות אותם באופן צמוד.
 
"אין אף מחנה פליטים של ערבים עם תנאים קשים כמו שהיו לאותם עולים", הוא ממחיש. התנועה, שקראה לעצמה 'שורת המתנדבים', זכתה לסיוע ממשלתי והחלה להתפשט לסניפים ברחבי הארץ, ולמאות מתנדבים שהצטרפו לשורותיה. אחת מהם, מורה במעברה בקטמון בשם ציפורה, הייתה לימים רעייתו של העצני.

הרגל השנייה של הארגון ההתנדבותי היתה המלחמה בשחיתות של מוסדות השלטון, שזעקה אז לשמים. "אמרנו: אתה נותן – אתה דורש", מסביר העצני את הרציונל. יחד איתו השתתפו בייסוד התנועה, בין השאר, חנן רפפורט ופרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהיה פעיל מרכזי וקיים מערכת יחסים חמה וקרובה עם בני הזוג העצני. בוועד הציבורי של התנועה כיהנו דמויות כמו אפרים קציר, אמנון רובינשטיין ועוד. 

טחנות הצדק עובדות לאט

הנורמות השלטוניות באותם ימים היו בלתי נתפסות. העצני מדבר על שחיתות חמורה פי כמה מזו של היום. "היתה דיקטטורה בארץ. לא הייתה עיתונות חופשית, רק מפלגתית. כולם עשו מה שבן גוריון אמר. זו הייתה דמוקרטיה רק בשם". העצני מספר על משפטים פליליים שנסגרו בתוך המפלגה, או תיקי מעילה בכספים שהתגלו בגופים שלטוניים ונסגרו בהוראת הממשלה.

המאבק התנהל בעיקר באמצעות חוברות שפרסמה התנועה מעת לעת, ובה חשפה פרשיות שחיתות שפרטיהן נמסרו לה על-ידי אזרחים או מלשינים מתוככי המערכת. בחלונות הגבוהים הסתכלו אז בעין צרה על חברי התנועה, אבל רדיפה אישית של ממש החלה בעקבות הפצצה שהטילה 'שורת המתנדבים': פרשת עמוס בן גוריון.

יהודי בשם זיידמן הגיע למשרדו של העצני, וסיפר לו על מנהל מפעל גרמני שעמו שוחח לאחרונה. אותו מנהל העיד כי היו אצלו ארבעה אישים מישראל, שסגרו איתו על עסקה שכתוצאה ממנה ישלשלו לכיסם הפרטי סכום נאה באופן בלתי חוקי, שכן בישראל הוחלט כי מול גרמניה מותר לערוך עסקאות רק באופן שתמורתן תועבר במלואה למשק הישראלי.

"התנורים של אושוויץ עוד לא התקררו, וכבר יהודים גונבים מהמדינה עם הגרמנים?!" מסביר העצני את גודל השערורייה אז. הסתבר כי אחד מאותם אנשים היה שייקה ירקוני, בעלה של הזמרת יפה ירקוני, שהיה גם חברו הטוב ושותפו של עמוס בן גוריון, סמפכ"ל המשטרה דאז ובנו של ראש הממשלה.
 

בפסק הדין "של סדום", מכנה אותו העצני, קבעו השופטים כי עדותו של המפכ"ל סהר היתה טרגדיה, אך למרות הכול קיבלו אותה במלואה. התנועה ערערה לבית המשפט העליון, ושם קיבלו השופטים את הערעור ודחו את פסק הדין הקודם. "זו הייתה מכת ברק למערכת המשפט. הם קטלו את השופטים, לעגו לביטוי 'טרגדיה' וקבעו כי סהר העיד עדות שקר"
"זיידמן אמר שהוא הגיש את כל הסיפור כתלונה במשטרה, אבל אמרו לו שסגרו את התיק. החלטנו להיכנס לעניין, ופרסמנו חוברת בשם 'הסכנה אורבת מבפנים', שכללה חמישים פרשיות שחיתות, וגם את הפרשה הזו. כתבנו שירקוני ובן גוריון הם חברים, ושאנחנו יודעים שקצין גבוה סגר את התיק".

עמוס בן גוריון הגיש תביעת דיבה בסכום אדיר נגד ארבעת חברי 'שורת המתנדבים' שחתמו על החוברת, בשל מה שהשתמע ממנה, כאילו הוא הקצין הגבוה שסגר את התיק נגד ירקוני וחבריו. "הבנתי שאם לא יהיה לי עו"ד לוחם שיהפוך את המשטרה, נסיים בצורה מבישה. פרסמנו מודעה בעיתון מי מוכן לייצג אותנו חינם. פנו אלינו שלושה-עשר עורכי דין, מתוכם בחרנו את עו"ד שמואל תמיר, עו"ד שלמה תוסייה כהן ועו"ד נוסף. ידעתי שלקחת את תמיר זה לשרוף את הגשרים עם מפא"י, שבה הייתי חבר, אבל ידעתי גם שרק תמיר יכול לקחת את המשפט הזה. לפני שהתחלנו, הלכתי לתמיר ואמרתי לו: 'אני לוקח אותך, בתנאי שלא תיגע בבן גוריון האבא'".

הלחצים החלו כבר מהשלב הזה: הארבעה התבקשו על-ידי נציגי הממסד שלא לקחת את תמיר ולסיים את הפרשה בשקט. אם ייקחו אותו, הובהר להם, יפעילו נגדם את השב"כ והם יירמסו. החברים מצדם החליטו שאם הם מקבלים את התכתיב, אין עוד הצדקה לקיומה של 'שורת המתנדבים', והעדיפו להסתכן וללכת עם תמיר. צעד זה היה יריית הפתיחה למלחמת החורמה שהכריז עליהם שלטון בן גוריון: "גנבו לנו מסמכים, הוציאו נגדנו עיתון מלא דברי שטנה בשם 'רימון'. את החומר הסנסציוני קיבלו מהשב"כ, ושמעון פרס הביא אותו לדפוס".

עדות שקר שהיא טרגדיה

הרדיפה נמשכה עוד שנים אחר-כך: העצני מספר על תיקים שהיו בטיפולו כעו"ד, שנגנבו ונמצאו מול משרדי השב"כ, תביעה מופרכת שהוגשה נגדו בדיוק כשעמד להיכנס לכנסת כח"כ מטעם 'התחיה' ועוד. אך לא היה מדובר רק בהצקות: "לתמיר חתכו את צינורות הברקס כשהיה בדרך לכרמל, הוא כמעט נהרג. ידעתי שהשב"כ ירצה למנוע את פרסום החוברת או להרוג מישהו מאיתנו. עד היום יש לי את האקדח שקניתי אז בגללם". גם רעייתו של העצני, ציפורה, ששימשה במשך שנים מזכירתו של השר פנחס ספיר, מצאה את דרכה החוצה באורח מסתורי, בעקבות הפרשה.

המשפט עצמו, כפי שמתאר העצני, היה סוג של קומדיה טרגית. "באופן חריג, נדון התיק בפני הרכב של שלושה שופטים, כאשר מולם יושבים עשרות קציני משטרה ולשופטים ברור שאותנו צריך לרסק". על שולחן העדים הונח התיק בתלונה שהגיש זיידמן.

ראשון העדים היה מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר, שהעיד בשבועה כי עבר בתשומת לב על כל התיק, וכי שייקה ירקוני מעולם לא היה חשוד. כשעו"ד תמיר ביקש לעיין בתיק בעצמו, הודיעו לו כי התיק חסוי. גם בקשתו לראות את עדותו של זיידמן נדחתה מאותה סיבה. "ביטחון המדינה", הובהרה לתמיר סיבת החיסיון. שלושת השופטים קיבלו את טענת החיסיון, "והייתה להם רק העדות של סהר שירקוני לא חשוד. בזה הם יכלו לסיים את המשפט", מסביר העצני.

הנתבעים החליטו לערער לבית המשפט העליון על החלטת החיסיון, שבאופן מפתיע חידש הלכה לטובתם, וקבע כי כשהמדינה דורשת חיסיון על תיק, יוכלו השופטים לעיין בתיק בלשכתם. הדיון חזר לבית המשפט המחוזי, והשופטים, שעיינו בתיק, גילו כצפוי שירקוני חשוד, וחמור מכך – שהמפכ"ל העיד עדות שקר. כשהוזמן סהר שנית לבית המשפט, הסביר שהיה חולה בזמן שהעיד ולכן טעה.

בפסק הדין "של סדום", מכנה אותו העצני, קבעו השופטים כי עדותו של סהר הייתה טרגדיה, אך למרות הכול קיבלו אותה במלואה. חברי 'שורת המתנדבים' נאלצו לשלם את מלוא הסכום שעליו נתבעו. במשך חודשים שילמו מאות חברי התנועה מכיסם את החוב, עד לפירעונו. "בתקופה שאחרי המשפט נחשבנו לגיבורי האומה", משחזר העצני. "אבל אחר-כך רדפו אותנו, פיטרו את אנשינו ממקומות העבודה, עד שחיסלו אותנו לגמרי".

התנועה ערערה לבית המשפט העליון על פסק הדין, ודווקא משם יצאה הבשורה: השופטים קיבלו את הערעור ודחו את פסק הדין של המחוזי מכל וכל. "זו הייתה מכת ברק למערכת המשפט. הם קטלו את השופטים, ביטלו את הממצאים שלהם בשל אמון בעדים. הם לעגו לביטוי 'טרגדיה' וקבעו כי סהר העיד עדות שקר".

עמוס בן גוריון ויחזקאל סהר עזבו את המשטרה לאחר המשפט. כשסהר, שמונה בינתיים לשגריר ישראל בווינה, שמע על החלטת העליון, התמרמר ודרש משפט לטיהור שמו. הוא נשפט, הורשע ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי. אך בסופו של דבר, הצדק לא ניצח לגמרי: "יום אחד קרא לי יגאל אלון, כשהיה מחליף של שר המשפטים. הוא אמר לי שבכוונתו לתת לסהר חנינה ולמחוק לו את העברה לכתחילה. כך נגמר המשפט הגדול של המלחמה בשחיתות".

שנאה אנטישמית לגמרי

מאז אותו משפט נאלצו העצני וחבריו ללוחמה בממסד המסואב, להוריד פרופיל. כיום, כאמור, מתרכזת פעילותו בנושא ארץ ישראל, והוא נחשב לחלק מהפלג הקיצוני יותר באגף הימני.

אם היית ממשיך היום עם 'שורת המתנדבים', ומלבד היותך איש ימין היה לך גם טייטל של לוחם בשחיתות ופעיל חברתי, זה לא היה מסייע לך לצבור הישגים בתחום המאבק על ארץ ישראל?

"כל המחשבה הזו היא שגויה", דוחה אליקים את הרעיון על הסף. "זה ההיפך הגמור מהאמת", מוסיף בועז. "האם מישהו חושב לא לעקור את תושבי צפון תל אביב כי הם פעילים חברתית? בארץ מכבדים רק את מי שמכבד את עצמו. הגישה שאומרת שאם הציבור שלנו היה תורם לחברה בעוד תחומים העם לא היה נותן לעקור אותו, היא גישה של לוזרים עם רגשי נחיתות, שהכשילה את המאבק בגירוש".


אליקים: "יש פה שנאה עם סממנים אנטישמיים, שהתפתחה כשהמתנחלים עברו למושב הנהג במקום להיות טרמפיסט על הגלגל החמישי. אחרי ששת הימים באו תלמידי הרב קוק וגילו לעם שיש למכונית הזו הילוך שישי שלא חלמו עליו. מתוך הקנאה באה שנאה, והתפתחה תסמונת אנטישמית. ולי לא צריך לספר מהי אנטישמיות, אני למדתי בבית ספר נאצי בגרמניה"
לאליקים יש חדשות עבור המתלבטים בשאלה אם הציבור הדתי לאומי היה זוכה ליותר לגיטימציה לו היה משלב יותר עשייה חברתית: "אתם הדתיים פשוט לא תופסים את השנאה נגדכם", הוא מסביר, חד וחלק. "יש פה שנאה עם סממנים אנטישמיים, שהתפתחה כשהמתנחלים עברו למושב הנהג במקום להיות טרמפיסט על הגלגל החמישי. אחרי ששת הימים באו תלמידי הרב קוק וגילו לעם שיש למכונית הזו הילוך שישי שלא חלמו עליו. פתאום קם על רגליו חיל גדול מאוד, חובש כיפה. מתוך הקנאה באה שנאה, והתפתחה תסמונת אנטישמית. ולי לא צריך לספר מהי אנטישמיות, אני למדתי בבית ספר נאצי בגרמניה. צריך להבין שאת האנטישמיות אי אפשר לפייס בשום דרך. מה שהיהודי יעשה – הוא אף פעם לא יתקבל". 

מחפשים הנהגה אלטרנטיבית

על אף שלא יצאו מבית מדרשה של מרכז הרב, בני משפחת העצני ממלאים תפקידים משמעותיים בהנהגת מהלכים בציבור המתנחלים. אליקים היה שנים רבות חבר ההנהלה המורחבת של מועצת יש"ע, ובועז נמנה עם אנשי מטה 'חומש תחילה', הממצב את עצמו כהנהגה חלופית לציבור הכתום. כצפוי, לשניהם יש ביקורת קשה על התנהלות מועצת יש"ע במאבק נגד הגירוש.

"מועצת יש"ע פסולה להנהיג את המאבק", קובע אליקים נחרצות. "לחבורה הזו יש משנה שאומרת: העם. אנחנו לא נלך נגד העם, העם קדוש. זה שאין דבר כזה העם, כי היום הוא אומר דבר אחד ומחר את ההיפך, לא משנה להם. הם תמימים. זו סיסמה פוליטית ודמגוגית כדי לחפות על זה שבעיקרון הם מקבלים את דין השלטון.

"בנצי ליברמן אמר: הגדר של כפר מימון זו גדר הממלכתיות ישראלית, ואותה אנחנו לא חותכים. לו פרצו את הגדר באותו לילה הכול היה נראה אחרת. היינו הולכים בדרך ישרה ויחידה שאומרת: כל איסור של שלטון יהודי על יהודים להיכנס לחלקים מארץ ישראל או לגרש אותם משם, אנחנו לא מתייחסים אליו. אתם, המנהיגים, מקבלים גזרה כזאת? אז כאן דרכינו נפרדות. אני לא מוכן ללכת איתך יותר לשום מקום".

הם טענו שאם המיעוט ינצח את הרוב, אי אפשר לקיים כך מדינה.

הטענה הזו מלהיטה את הרוחות סביב השולחן עוד יותר: "ואיך 'שלום עכשיו' מכופפים את המדינה, בצורה דמוקרטית?! ואיך הקימו את שילה ועפרה, כאילו זה רק מחנה עבודה?" מקשה אליקים. "חצי מהמדינה מתנהלת על-ידי איומים בתיקים, שביתות בנמלים וחסימות של הסטודנטים". בועז מוסיף נופך משלו: "בבית הכנסת 'אברהם אבינו' בחברון זמביש ודומפה זרקו חיילים מלמעלה, הועמדו לדין והורשעו. תמיד השיטות שבהן עבדו כופפו את המדינה והצבא. במדינה הזאת אפשר להשיג כל דבר על-ידי בקשה מסודרת?!".

לאחרונה קיבל אליקים טלפון מצ'יקו בן זמרה, שהציע לו להצטרף לפורום מועצת יש"ע המתחדשת. אליקים סירב ללא היסוס: "הבהרתי לו שאני לא רוצה שם דריסת רגל, כי הם ינצלו את זה. לא אופיע שם אפילו פעם אחת".

הוא מסביר כי אינו מוכן להיות חבר בגוף שבהגדרה הוא גוף-מטעם, שרק יסייע לשלטון לבצע את הגירוש הבא: "מועצת יש"ע של היום היא משותקת, יצאה מכלל שימוש מבחינת ציבור המתנחלים. כשהשלטון ירצה לבצע את הגירוש הבא הוא יזדקק לנציגות מטעם המתנחלים, כדי לקבל מהם אישור לביצוע. זה מה שקרה עכשיו: מועצת יש"ע בעקיפין עבדה בשבילם. היא תיעלה את כל האנרגיות של המאבק לאפס. הרי במקום שראש הממשלה יבוא לאמריקנים ויאמר להם: אני חלש, אני לא יכול לבצע את זה כי תהיה אצלי מלחמת אזרחים, והאמריקנים יודעים בדיוק מה זה ויוותרו לו, בא בנצי ליברמן ונותן לממשלה כיסוי בשם מועצת יש"ע לבצע טיהור אתני של 300 אלף איש. הם בעצם אמרו: אם תהיה פקודה – יבצעו אותה. התפרקנו מכל הנשק. אתה יודע איזה פשע זה?! הם נכנעים לפני המלחמה, לכן הם פסולים לכל מאבק. מילא אם היו מודים שטעו, אבל הם אומרים שזה עיקרון שינחה אותם גם בפעם הבאה, אז די".