גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 241ראשיהפצה

סיפור ליום ירושלים - שולחן עורך

מדוע הוריתי להשליך לפח אלפי עותקים של מוסף 'מקור ראשון', ולמה חשוב להשגיח על העובדים שלך.
10/05/07, 15:24
עמנואל שילה

1.  יום ירושלים מזכיר לי את אחת ההחלטות הקשות והכואבות שקיבלתי בתולדות חיי המקצועיים. זה קרה לפני תשע שנים, פחות משנה מיום שהעבודה העיתונאית הפכה לעיסוקי המרכזי. הייתי אז עורכו הלא-מנוסה של השבועון 'מקור ראשון' כאשר החלטתי, בלב כבד, לשלוח אל המגרסות את מוסף הצבע החגיגי שהוכן במערכת לכבוד יום ירושלים.

הצעד מרחיק הלכת התקבל בביקורת ובתרעומת אצל חלק מצוות המערכת. הסיפור הודלף באותם ימים לעיתונאי המנוח אריה כספי מ'הארץ', ולאחר שנים סופר שוב בתקשורת בידי אחד מנפגעי הפרשה כדוגמה למה שלא צריך עורך 'מקור ראשון' לעשות. אבל למרות ההפסד הכספי לעיתון ועל אף עוגמת הנפש שנגרמה לאחרים וגם לי, אני שלם לחלוטין עם ההחלטה הזו ואפילו קצת גאה בה.

לאחר שהביקורת על החלטתי כבר יצאה לתקשורת פעם ופעמיים, נדמה לי שכדאי לספר גם מנקודת מבטי את הסיפור הזה, שיש לו חשיבות עקרונית לעניין הקו המערכתי של עיתון יהודי גאה. מלבד העובדה שמדובר בסיפור מעניין ליום ירושלים, הדברים מתפרסמים כאן גם בתקווה שיהיה בהם פיוס מסוים לחלק מהנפגעים, בעיקר לאחד מהם, וגם משום שאני מאמין בשיתוף ציבור הקוראים במידע על תהליכי קבלת ההחלטות במערכות התקשורת.

2.  הייתי אז בעיצומם של ימי ה'שבעה' אחרי פטירתה של אימי כאשר חבריי למערכת הגיעו לניחום אבלים. את המוסף המיוחד ליום ירושלים, שירד ממכבש הדפוס והמתין להפצתו בסוף השבוע, הם הביאו מן הסתם כדי לשמח אותי. אבל כשפתחתי ודפדפתי חשכו עיניי ונקלעתי לטלטלה עזה של רגשות ומחשבות.

המוסף הזה היה בסך הכול פרויקט תמים, נחמד וחגיגי, שנועד להיות גם מעניין וגם מאחד, כמו ירושלים שעושה את כל ישראל חברים. הקונספט, כפי שהוצג בפניי מספר שבועות קודם לכן, דיבר על שיתוף מגוון רחב ביותר של אישים בחברה הישראלית, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שכל אחד מהם יספר לאחד הכתבים את סיפורו של מקום בירושלים שאליו הוא חש קשר. מאיר פעיל לקח אותנו אל סיפורו של קרב שניהל מול פורעים ערבים בממילא, וגאולה כהן סיפרה על בריחתה משבי הבריטים במגרש הרוסים. שולי נתן, מבצעת השיר האלמותי 'ירושלים של זהב', בחרה בבית ערבי באבו-טור שבו גרה בעבר, והרב אבי שוורץ בחר את ביתו המפורסם של הרב צבי-יהודה קוק ברחוב עובדיה. היו שם ארנן יקותיאלי איש מרצ ומנחם פרוש מאגודת ישראל. כתבו למוסף הזה גם ראש העיר המכהן אהוד אולמרט וראש העיר לשעבר טדי קולק, ואפילו ראש הממשלה - בנימין נתניהו, שסיפר על ביקוריו כילד בבית הפרופסור יוסף קלאוזנר.

3.  הפרויקט נשמע לי מעניין וצבעוני ולחלוטין לא בעייתי - לא כזה שמצריך פיקוח הדוק על עבודתו של עורך המוסף. גם שיקולים של יחסי עבודה גרמו לי לתת חבל ארוך לעוסקים במלאכה הזאת. ובאמת הכול יצא טוב ויפה. הכול מלבד אותה כפולת עמודים פרו-נוצרית אי-שם בחצי השני של המוסף, שכאשר הגעתי אליה הבנתי כמה שגיתי כשלא פקחתי עין על העבודה.

בצד ימין היה שם פרופסור מרסל דיבואה, נזיר קתולי ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. דיבואה בחר את אזור גת שמנים, אשר נחשב במסורת הנוצרית למקום שבו התפלל ישו בימיו האחרונים. אבל מה שראיתי בצד שמאל הכה בי עוד יותר: תצלום גדול של הסופר הישראלי איל מגד על רקע כנסיית הקבר - האתר שעל הקשר שהוא חש אליו בחר לספר לקוראי 'מקור ראשון' במוסף החגיגי של יום ירושלים. בכותרת המשנה נכתב: "הסופר אייל מגד מוצא היום שלווה ומעין בית רוחני בירושלים, ליתר דיוק בעיר העתיקה, שנקודת הכובד שלה מבחינתו היא כנסיית הקבר".

בגוף הטקסט היתה השוואה בין שני מקומות טעוני אנרגיה דתית בירושלים - הכותל וכנסיית הקבר. היה שם תיאור מבפנים של הכנסייה העתיקה שהכתב, אמנון לורד, הובל אליה לראשונה בחייו על ידי הסופר שתואר על ידו כמי ש"מסתובב בהיכלות הקודש הנוצריים כבן בית". בתיאור הטיול אל הכנסייה היה שזור פרסום לא סמוי לספר 'חסד נעורייך' של מגד, שהיה אז עדיין סופר בתחילת דרכו. במרכז עלילת הספר הזה עומדת דמות של מורה בן 49 אשר, כפי שכתב לורד, "משום מה עושה את הדרך באופן קבוע, לפחות אחת לשבוע, אל העיר העתיקה, אל הקבר הקדוש".

קראתי בצער גובר והולך, וחשבתי לעצמי שאין מצב שאקח אחריות על הפצת החומר הפרו-נצרותי הזה לקוראי 'מקור ראשון'. נזירים קתוליים אדוקים, ובמיוחד יהודים שלכנסיית הקבר שמור מקום מרכזי בעולמם הרוחני, לא נראו לי חומר לגיטימי למוסף חגיגי לרגל יום ירושלים. די מהר הבנתי שעם כל הצער והכאב, אין ברירה אלא לעצור את הפצת המוסף.

4.  בניגוד לרוב הכתבים והעורכים ב'מקור ראשון' של אותם ימים, אמנון לורד היה עיתונאי ותיק, בוגר 'חדשות' ורשת 'ידיעות תקשורת', שבאותם ימים היה בעיצומו של מסע אידיאולוגי מן השמאל אל הימין המתון. קלטנו אותו לעבודה ב'מקור ראשון' מספר חודשים קודם לכן, לאחר שברשת המקומונים של נוני מוזס כבר לא יכלו לשאת את דעותיו החדשות. גם העיתונאי והסופר איל מגד עבר אז, כמדומני, לתמוך בבנימין נתניהו. שניהם עזבו לא מכבר את תל-אביב ועברו לירושלים בעקבות בנות זוגם, הסופרות הירושלמיות גיל הראבן וצרויה שליו, ושררה ביניהם ידידות אישית.

אני מעריך שללורד היה עניין להביא אל דפי עיתונו החדש אנשים כמו מגד, אשר יגוונו את נוף האישים והנושאים שהעיתון עוסק בהם. אולי גם ביקש באמצעות הכתבה להעניק למגד סוג של חיבוק שיחזק את הקשר שלו עם הימין. למגד, מלבד הידידות עם לורד, היתה מן הסתם מטרה לקדם באמצעות הכתבה את מכירות ספרו. אני משער שגניזת הכתבה גרמה למרואיין כעס ואכזבה על הזמן שבזבז, על תקוותיו שנכזבו, ועל העורך בעל הדעות מימי הביניים שמוצא דופי בהשקפותיו ובספרו. אני מניח שגרמתי אי-נעימות רבה לכתב, שבגלל החלטתי יצא כמי שהטריח את חברו לשווא. מן הסתם גם גרמתי לו להתבייש במקום עבודתו החדש אצל הדתיים החשוכים הללו, שלא מסוגלים להכיל סימפטיה נאורה לדתות אחרות. על עורך המוסף ריחמתי קצת פחות.

כאדם דתי, הוא היה אמור להבין את הבעייתיות. ידעתי שכמה מעמיתיי למערכת לא יצדיקו את ההחלטה. אולי ייחסו את שיקול דעתי המשובש לאבלות שבה הייתי שרוי. אבל היה ברור לי שאני לא הולך להפיץ את המוסף הזה לקוראים. לאחר התייעצות והדיפת לחצים, נשארתי בדעתי. המוסף לא הופץ.

שבוע לאחר מכן, בדיוק ביום ירושלים שחל אז ביום שישי, לקחנו את החומרים היפים שלו והדפסנו אותם במוסף 'דיוקן'. הרשימות על מרסל דיבואה ואיל מגד נשארו בחוץ.

5.  לורד יכול אולי להתנחם בכך שהיום הוא זה שיושב בכיסא שבו מחליטים על הקו המערכתי של 'מקור ראשון'. בערך שנה לאחר מינויו הוא דיבר עם 'הארץ' על הקו החדש של העיתון, שאותו הגדיר כידידותי ליהדות ולמסורת אבל ליברלי ופתוח. למרות שחלפו כבר שנים מאז שנפרדתי מכס העורך, הוזכר שם אותו סיפור על אלפי העיתונים שהושלכו לפח לאחר שלורד פרסם כתבה על איל מגד, וזה בחר בכנסיית הקבר כמקום החביב עליו. הוזכרה גם העובדה שכעורך סירבתי לפרסם ביקורת שלורד כתב על הסרט 'עיניים עצומות לרווחה'. "לא נתעלם ממשהו כי מישהו טוען שזו פורנוגרפיה, לא נעיף ביקורת על סרט חשוב משום ש'אסור' להתייחס אליו", ציטט הכתב מפיו של העורך.

בעקבות העורך החדש הגיע לעיתון גם ידידו הסופר, אשר כותב בו טור קבוע בשם 'למרחב'. כאשר פורסמה בעיתונות לפני כשנה טענת החוקרים שיהודה איש קריות בעצם לא בגד בישו, כתב איל מגד שלידיעה הזאת עשויה להיות חשיבות רק אם היא תעורר דיון מחודש על הכרעת היהדות לדחות את ישו ומאמיניו. "איזו בכייה לדורות זו היתה", כתב מגד, "לנדות מהיהדות את הנוהים אחרי ישו, במקום להתייחס אליהם כאל חסידות במסגרת אותה אמונה. איזו טעות איומה, הגובלת בהתאבדות, לוותר כך על הבשורה שנועדה לנו, ולהגישה על טס של כסף לעולם האלילי. איזה שוגים סדרתיים אנחנו!".

צר לי על עוגמת הנפש שנגרמה אז למגד שלא באשמתו, אך מסתבר שאהבת הנצרות לא פגה מליבו עד היום. לפחות היום אני פטור מהצורך להיות שותף באחריות על הדברים שהוא כותב.