גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 241ראשיהפצה

שאלת השבוע - דעות

10/05/07, 15:24
אנשים שהמערכת בחרה

הכרה בינלאומית בגבולות החדשים/ ד"ר דורי גולד נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור, לשעבר שגריר ישראל באו"ם

איני רוצה להתיימר לומר מה הייתי עושה לו הייתי ראש הממשלה, אלא להאיר כמה נקודות שאנשים נוטים לשכוח. לצערי, אנשים אינם זוכרים את הדברים החשובים שנעשו בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים.

הדבר החשוב ביותר היה הרחבת הגבולות המוניציפאליים של ירושלים וסיפוח מזרח העיר. כמו כן הדיפלומטיה הישראלית, תחת אבא אבן, עמדה על כך שישראל נכנסה לשטחים בעקבות מלחמת מגן, ומשום כך היו לישראל זכויות לשנות את קווי הפסקת האש מ-1949 לטובת גבולות בטוחים.

משרד החוץ הודיע כי אמנם החלטת האו"ם 242 קראה לנסיגת כוחות צה"ל משטחים, אבל לא מכל השטחים, כפי שדרשו כמה מדינות במועצת הביטחון, כולל ברית המועצות. תשתית דיפלומטית זו אפשרה לישראל לקבוע יעדים טריטוריאליים שיקנו למדינה "גבולות בטוחים", על-פי הנוסח של החלטה 242.

זאת ועוד, השופט מאיר שמגר שהיה הפרקליט הצבאי הראשי קבע שאמנת ז'נבה הרביעית אינה חלה על שטחי יש"ע, כי ישראל לא כבשה שטחים אלו מריבון לגיטימי, אלא ממדינות שפלשו באופן בלתי חוקי לשטחים אלו במלחמת השחרור. קביעה זו קיבלה ביטוי במאמר מאלף שכתב סטיבן שוובל ב-1970. המאמר קבע שלישראל יש צידוק משפטי בתביעות הטריטוריאליות שלה ביש"ע ביחס לתביעות של הממלכה הירדנית. שנים לאחר מכן הפך שוובל ליועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקני, ולאחר מכן הפך לנשיא בית המשפט הבינלאומי בהאג; כך שהעמדות המשפטיות שלו קיבלו גם משמעות מדינית.

לסיכום: מדינת ישראל והידידים שתמכו בה ב-1967 קבעה עובדות חשובות לאחר המלחמה, שלצערנו כבר נשכחו בדיון הציבורי 40 שנה לאחר מכן.

מספח רק את המקומות הקדושים/ ארנון סופרדמוגרף, אוניברסיטת חיפה

היום אני יודע להגן על ההחלטות האסטרטגיות שנתקבלו אז, בשנת 67', אבל מצד שני היום אני בא בראייה מפוקחת, בעקבות מלחמת יום כיפור, כשראינו שהמשימה היא מעבר לכוחותינו.

בכל מקרה, על השאלה שנשאלתי אשיב כי ביום השביעי של המלחמה היינו בהלם הניצחון, וחשנו שהנה אנו חוזרים לארץ האבות ולירושלים, בעוד לפני המלחמה היינו בתחושה של חורבן הבית. בצדק קיווינו שיהדות העולם תראה בניצחון המזהיר את ביאת המשיח ותעלה ארצה במסות אדירות, אבל התבדינו. קיווינו גם שתושבי מישור החוף יבינו שאם הם יקומו ויתחילו להתיישב בשטחים, נצליח ליישב את כל הארץ, וגם כאן התבדינו.

מה הייתי עושה ביום השביעי למלחמה? בראייה של שנת 67' היינו צריכים ליישב את הארץ. הרי הערבים הודיעו לנו מפורשות שאין עם מי לדבר ואין מו"מ. אם אין מו"מ ואנו בשטח – אז קדימה ליישב.

לכן הייתי מתנהג כמו שהממשלה התנהגה, והייתי פועל כפי שפעל שגלילי וכל החבורה. הייתי מרים את תכנית אלון ובקעת הירדן ואת הרחבת ירושלים. מנגד, לא הייתי עושה את השטות של משה דיין, שבחר לספח את ירושלים המזרחית כשבעצם הוא מספח מחנה פליטים.

אני הייתי מספח את רק מה שקדוש לעם ישראל ולא את שועפת, צור באחר, סוחרה וכדומה. מה קדוש שם? הראייה הייתה צריכה להיות מינימום דמוגרפיה, כי בשביל מה אנחנו צריכים עוד 30 אלף ערבים? אני זוכר שישעיהו ליבוביץ' איים שכל הנוער יהיה בשב"כ, ובן גוריון רצה לברוח מהשטחים כי פחד שהדמוגרפיה תהרוג אותנו.

ליישב את הפלשתינים בירדן הכבושה/ ח"כ אריה אלדד האיחוד הלאומי 

לו הייתי ראש הממשלה ביום השביעי למלחמה, הייתי עוסק במדדי העתיד של ההישג. כלומר, ביום זה הייתי מגדיר את ריבונות ישראל בהר הבית ומפרק את ה'וואקף'. הייתי יוצר זיקה ישירה בין משרד הדתות של מדינת ישראל למקומות הקדושים בהר הבית, והייתי מכריז על הקמת בית הכנסת הגדול במתחם שער הרחמים.

ביום הזה הייתי פותח את שער הרחמים ובכך עושה מעשה ריבוני, סמלי ומעשי לקביעת האחיזה הישראלית בהר. ביום הזה הייתי מקים על הר הבית את התורן הגבוה בישראל לדגל המדינה, וכן הייתי קובע משמר כבוד של חיילי צה"ל ואש תמידית, ואלה היו שוכנים למרגלות התורן והדגל.

ביום השביעי למלחמת ששת הימים הייתי גם מבצע את המהלך הצבאי-מדיני המכריע של המלחמה: חציית הירדן, ובהעדר צבא ירדני הלכה למעשה – גם כיבושה של ירדן בלא קרב. הייתי מכריז על ירדן כעל מדינת הלאום הפלשתינית, שבה ייושבו מחדש הפליטים הערביים – תושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה. אלה יהיו אזרחיה, וגבולה של מדינה זו עם מדינת ישראל יהיה נהר הירדן.

ביום השביעי הזה היו נזרעים הזרעים היחידים היכולים היו להבטיח שלום בין יהודים לערבים. ביום השביעי של המלחמה יכול היה להיות מובטח עתידה של מדינת ישראל.

חידוש עבודת המקדש/ משה פייגלין ראש חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד

ביום השביעי למלחמה הייתי מבצע את הפעולות האלה:

ראשית כל, מבסס את ריבונות ישראל בהר הבית. הייתי מסמן את המקומות המותרים לכניסה, וכן מעודד את הציבור לבוא, להתפלל ולקיים את מצוות מורא מקדש ואת הכתוב "לשכנו תדרשו ובאת שמה" – הכול על-פי כללי ההלכה, כמובן. כמו כן הייתי פותח בחפירות מסודרות בהר הבית, כדי לחשוף את שרידיו ואת מיקומו של בית המקדש. הייתי פותח בהר הבית גם בית מדרש לענייני המקדש, ואף הייתי מסדיר את התפילות ואת עבודת הקודש האפשרית במקום. נוסף על אלו הייתי מזמין את אומות העולם לבוא ולהתפלל בהר, באופן המותר ובמקומות המותרים להם.

שנית, הייתי מחוקק חוק שבות לכל שטחי הארץ החוזרים אל חיק העם היהודי, וכן מחיל את ריבונות ישראל בכל השטחים ששוחררו.

שלישית, הייתי פותח במבצע חילופי דירות בין הערבים בישראל לבין יהודי הגולה.

רביעית, הייתי מפנה את עיקר תקציבי הבינוי והפיתוח הממשלתיים אל לב הארץ שחזר אלינו.

חמישית, הייתי דואג לכך שכל תלמיד בישראל יכיר את ארץ התנ"ך ברגליו, יאהב אותה ויבין את משמעותה ואת הקשר ההיסטורי שלו אליה.

לא למסור את המפתחות לוואקף/ ד"ר מיכאל אורן היסטוריון, "מרכז שלם"

הייתי עושה בדיוק מה שלוי אשכול עשה באותו הזמן. אשכול הציע הסכמי שלום כוללים עם מצרים וסוריה תמורת ויתורים טריטוריאליים. הוא גם הציע הסכם שלום עם ירדן וגם תיקון לגבול המזרחי. אשכול חיפש ובדק את האפשרות להקים ישות פלשתינית אוטונומית בגדה בשיתוף פעולה עם ירדן.

כל הצעותיו נדחו על - ידי הערבים, ובוועידת חרטום הערבים החליטו על שלושת הלוואים: לא שלום, לא מו"מ ולא הכרה בישראל. הפלשתינים אף הם דחו את הצעתו של אשכול, בטענה שהם פוחדים לחתום על הסכם כלשהו עם ישראל פן הקיצוניים יפגעו בהם. כדוגמה לאחד הקיצוניים הם הזכירו את יאסר ערפאת.

אשכול גם פעל נכון בעת שהשכיל ליצור, בעקבות המלחמה, ברית אסטרטגית עם ארה"ב, דבר שלא היה לפני המלחמה. הוא אף חיזק את קשרי המדינה עם קהילות התפוצות. בכך אשכול לא נענה לאשליות שרווחו בחברה, כאילו מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה האחרונה, והוא פעל לחזק את צה"ל לקחת אפשרות של מערכות נוספות בעתיד. 
 
בדבר אחד לא הייתי פועל כמו שפעל אשכול. הוא נענה לבקשתו של משה דיין להשאיר את הר הבית בידי הוואקף המוסלמי. הוא עשה זאת מפני שפחד מהתנגדות בינלאומית עיקשת אם יאחדו את העיר תחת ריבונות יהודית-ישראלית. לכן הוחלט להשאיר את השגחת המקומות הקדושים בירושלים בידי המנהיגים הדתיים, ולהשאיר את הסטאטוס קוו הדתי בעיר העתיקה כפי שהוא. זו גם הסיבה שהשאירו את כנסיית הקבר בידי הנוצרים. בדיעבד, ההחלטה להשאיר את הר הבית בידי הוואקף הפכה לרועץ לישראל, ולמקור של הסתה ותסיסה בלתי פוסקת נגד מדינת ישראל.