גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 242ראשיהפצה

הוי ארצי - הוי ארצי:

17/05/07, 18:19
חגי סגל

תרומה לשלום

בדיעבד חייבים להודות שההתנתקות תרמה לשלום: בשנה האחרונה בלבד הושגו בעזה 87 הפסקות אש.

שווארמה תמורת שלום

לקראת יום ירושלים נערמו על שולחני, כמו על שולחנם של עובדי תקשורת רבים, שלל פרסומים חדשניים בענייני הבירה: ספרים מושקעים על האיוולת האיומה שבאיחוד העיר, מחקרים מקיפים על התבונה העצומה שבחלוקתה לאלתר, ושאר ניירות עמדה שאיימו להשבית לי את שמחת היום. מכל ערוץ טלוויזיה ניבטה אלי דמותו של איש הגות קודר המתרפק על זכר ירושלים האינטימית והאידילית של טרום 67'. כולם כאחד הזהירו בטון נבואי נחרץ שאם לא נתפטר מיד מ"שכונות הקצה" של העיר, לא ירחק היום שבו תהפוך האוכלוסייה היהודית בעיר לאי עברי קטנטן בלב אוקיינוס פלשתיני.

לא אגיד שהקשבתי לכל מלה וממצא, אבל הרושם הכללי היה שהאוכלוסייה באותן שכונות קצה מכפילה את עצמה מדי שבועיים: על כל חילוני שעוזב את רחביה לתל-אביב נולדים בבית חנינא  9.63 פלשתינים שלא עוזבים לשום מקום; על כל חרדי שנולד בשערי צדק נולדים 3.7 תינוקות באל מוקאסד. לפיכך קבעו אנשי ההגות הקודרים שאין מנוס מהתכנסות יהודית למערב העיר.

לדעתם, חובה עלינו להסתלק מיד מבית חנינא, מעיסוויא ומאחיותיהן, כפי שכורתים איבר נגוע העלול להרעיל את הגוף כולו.     
אפילו במדור הגסטרונומיה של שרי אנסקי ב'מעריב' אי אפשר היה למצוא מפלט מהקריאות התובעניות לחלוקת ירושלים. אנסקי כתבה בשברון לב על געגועיה לשווארמה פלשתינית נפלאה בין החומות, שווארמה שהיא לא תזכה  לנגוס שוב בטרם תחולק העיר מחדש כמו שני חצאי מנת פלאפל בשכונת הבוכרים. רק אחרי החלוקה תוכל שרי לסעוד שווארמה פלשתינית כאוות נפשה, ובלבד שתצטייד מראש בדרכון בר תוקף ובאשרת כניסה משגרירות פלשתין בתל-אביב. בית חנינא תמורת שווארמה מזרח ירושלמית, רמת הגולן תמורת חומוס בדמשק, יפו ועכו למען מטבוחה בטהראן –  זה התעריף, פחות או יותר, זה התפריט.
   
מכל מקום, חלילה לנו מלהקל ראש בטענות המומחים שחלוקת ירושלים היא תנאי הכרחי להבטחת עתידה היהודי של בירת ישראל ואושרה של מדינת ישראל. שוחחתי השבוע פנים אל פנים עם אחד המומחים, והשתכנעתי מכנות דאגתם. יש רק שלוש שאלות שצריך לברר איתם לפני שחותמים על עצומות למען החזרת הסטטוס קוו בעיר עד 67': 1. האם אחרי הנסיגה יגדל המרחק בין בית חנינא לבין מערב העיר או שמא יעמוד בעינו? 2. האם שיעור הילודה הפלשתיני בעיר יצטמצם לאחר החלוקה או יישאר על כנו?  3. האם לירושלים המחולקת יהיה פתרון קסם לקסאמים?

עד כמה שאפשר לנחש, התשובה לכל השאלות הללו היא שלילית:  בית חנינא לא תתרחק מאיתנו אפילו בסנטימטר אחרי הנסיגה, שיעור הילודה באל-מוקאסד לא יקטן באופן מובהק, ומצב הקסאמים בירושלים יהיה בדיוק כמו מצב הקסאמים בנגב המערבי אחרי היציאה מעזה. אז בשביל מה לחלק? על אותה משבצת שטח יחיו באותה צפיפות בדיוק יהודים וערבים. לכל צד אמנם תהיה מדינה משלו, כמה נחמד, אבל הקמת מדינות לא פותרת בעיות דמוגרפיות. אגב, גם ויתור על הר הבית לא פותר בעיות דמוגרפיות. לכן, בשלב זה, אולי עדיף לחשוב על פתרונות אחרים.  למשל, לספח מיד לירושלים את מעלה אדומים ואת גבעת זאב. אם זה לא ישנה את המצב הדמוגראפי המהותי, זה לפחות ישפר את המצב הפסיכולוגי. במקרה הכי גרוע תמיד נוכל לכונן  שרות טייק-אוואי של שווארמות ממזרח ירושלים לשרי אנסקי.   

מדינה בלי קאמבק

טוני בלייר בסך הכל בן 54. צעיר בארבע שנים מבנימין נתניהו, ב-11 שנים מאהוד ברק וב-20 שנה משמעון פרס. אבל בניגוד לחבורה הישראלית הקשישה הזאת, לבלייר אין  תוכניות לחזור יום אחד לכס ההנהגה, לעשות קאמבק כמו שאומרים בעברית. בישראל, קאמבק-לנד, קשה לתפוס דבר כזה:  בלייר פורש על מנת לפרוש, מתפטר על מנת להתפטר. אולי יכתוב זכרונות, אולי יעשה לביתו, ואולי יעשה דברים אחרים, אך לעולם לא ינסה עוד לשוב לדאונינג 10. הוא גומר לעבוד שם בחודש הבא, וזה סופי.

אין סיכוי שיום אחד יחליט פתאום לחזור ויסביר ש"למדתי מטעויות", או ש"אני בשל יותר עכשיו", או ש"בריטניה זקוקה למנהיגים עם ניסיון". הסיפור נגמר, ודי. ווינסטון צ'רצ'יל היה ראש הממשלה הבריטי האחרון שזכה לחזור לדאונינג 10 אחרי שעזב שם, והוא בכל זאת היה צ'רצ'יל.  כל יורשיו מאז הסתפקו בעידן כהונה בודד: אידן, מקמילן, ווילסון, קלהאן, הית', תאצ'ר, מייג'ור. 
 
למרות הסיום העגום של הקריירה שלו, בסך הכל בלייר יכול להיחשב לראש ממשלה די מוצלח, ודאי מוצלח יותר מכל חמשת ראשי הממשלות שכיהנו אצלנו בתקופה המקבילה. שלוש פעמים ברציפות ניצח בבחירות. אין באמתחתו איזושהי קטסטרופה גדולה שהמיט על עמו. מספר החיילים הבריטיים שנהרגו בעיראק עדיין קטן בהרבה ממספר החללים שנהרגו אצלנו בתקופת ממשלת שרון או ממספר האזרחים שנהרגו כאן בפיגועים בגלל ההרפתקאות המדיניות של שמעון פרס ואהוד ברק. אבל לבריטים נמאס ממנו, אולי מפני שזה קצת משעמם להיתקע עשר שנים עם אותו מנהיג, ובלייר החליט להיעתר להם. הוא יוצא ממעגל החיים הפוליטיים.

מהיום והלאה ייראו אזרחי בריטניה רק את גבו, ההולך ומתרחק לעבר האופק. סיוט שובו לא ירחף מעל ראשם כאיום מתמיד או כתרחיש חביב על התקשורת. אף פרשן לא ינדנד לו לחזור. בלייר, כמו ג'ון מייג'ור ומרגרט תאצ'ר, יזכה בחודש הבא בתואר "לשעבר", ובבריטניה זה תואר אצולה לצמיתות. כשאומרים שם "ביי" זה "ביי". גם בצרפת, אגב. ז'אק שיראק, צרפתי די צעיר בהשוואה לשמעון פרס שלנו, לא ינסה עוד לעולם להתמודד על איזשהו תואר ממלכתי בארצו. הוא יוצא החודש לתמיד מארמון האליזה. איזה כיף לצרפתים. כמה טוב לבריטים.