גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 242ראשיהפצה

יש אמונה – אין אמון - שופטים ושוטרים

מרגלית הר- שפי מוותרת על משפט חוזר, ולא מעוניינת בחותמת הכשרות של בית המשפט ● חוסר האמון במערכת משותף לה, לציבור החרדי וכנראה גם לעוז קדמון , איש כפר דרום.
17/05/07, 18:19
יאיר שפירא

בעקבות הצהרתו של ח"כ עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, בדבר חפותה של מרגלית הר-שפי, פרסמנו כאן לפני שבועיים כתבה ארוכה, שממנה עלה כי הן משפחתה של הר-שפי והן פרקליטה לשעבר, עו"ד יעקב וינרוט, נערכים לקרב משפטי נוסף, בניסיון לטהר את שמה.

בשבוע שעבר התקשרה מרגלית וסיפרה שבעקבות הכתבה רבים קראו לה שלא להתמהמה, לשוב אל בתי המשפט ולהוציא את צדקתה לאור. "אני לא יודעת איך לומר זאת מבלי לעורר מהומות", אומרת הר-שפי, "אבל אני די בטוחה שאני מוותרת על התענוג לחזור לבית המשפט. ראשית מפני שזה היה סיוט אמיתי. את תקופת המאסר דווקא עברתי די בקלות, אבל את ההליך המשפטי היה קשה לי הרבה יותר, בעיקר בגלל שהלכתי ואיבדתי את האמון במערכת".

הר-שפי טוענת כי כבר כאשר ועדת השחרורים נמנעה מלשחרר אותה, לאחר שני שליש מתקופת המעצר, היא סירבה – בצעד של הבעת אי אמון במערכת – לערער על ההחלטה. התגייסות הממסד לשחרורה על-ידי חנינה הייתה פועל יוצא של ניסיון להשתיק את אי שיתוף הפעולה שלה.

"אחרי התנהגות מערכת המשפט בעת הגירוש מגוש קטיף, האמון שלי במערכת והערכה אליה קטנו עוד יותר, ואני לא מרגישה כרגע שום צורך לקבל את חותמת הכשרות שלה", אומרת הר-שפי.

היא כן מבקשת, ואפילו מאוד מבקשת, לקבל את חותמת הכשרות שלנו. כן, את חומת הכשרות של הציבור הלאומי שומר המצוות, זה שלכאורה עומד לצדה עוד מראשית הפרשה שהתרגשה עליה לפני כתריסר שנים. "אני יודעת שבעיקרון מאמינים בחפותי", משיבה הר-שפי לתמיהתי, "אבל בזמני מבחן אמתיים אני מרגישה שהציבור שלנו עדיין לא מקבל אותי לחלוטין". 

לא בבית משפטנו

אם חושבים שאת הרטוריקה של אי שיתוף הפעולה עם בתי המשפט המציאו בנות כתומות ודתיות בנות ארבע עשרה וחצי, השבוע התקבלה בבית משפט השלום בבית שמש תזכורת למקורותיה של אותה אידיאולוגיה. אברהם פישר ומשה פרידמן, שניים מאנשי העדה החרדית תושבי העיר, הפגינו את יחסם כלפי השופט שמעון שטיין. האחד הפנה את גבו לשופט, השני לא קם לכבודו, ושניהם שלא ענו לשאלותיו ולבקשותיו.

פרידמן ופישר נעצרו לפני כמה חודשים, במהומות שפרצו בבית שמש בעקבות גילויה של גופת אישה חרדית בשדה פתוח. עבר של אלימות נגד האישה ונסיבות המוות המסתוריות הביאו את חוקרי המשטרה להחלטה על ניתוח הגופה. אנשי העדה החרדית התנגדו, הכו את השוטרים במקום, חטפו את הגופה ונעלמו.

הפרשה הגיע לסיומה והגופה הוחזרה רק לאחר שהמשטרה הבטיחה כי הגופה תיבדק בדיקה חיצונית בלבד. מכל מקום, שלושת העצורים שוחררו לביתם, והשבוע הובאו שניים מהם לפני השופט שטיין. כל שפרידמן הסכים לומר בבית המשפט הוא כי הוא מכיר רק את חוקי התורה, ולא שום חוקים אחרים. פישר, שהבחין כי השופט חובש כיפה, נידב נאום ארוך יותר בטרם נשלח לשלושה ימי מעצר על ביזיון בית המשפט.

"אני יהודי, השופט יהודי, התובעת יהודייה. כולנו כאן יהודים", הסביר פישר. "אנחנו שומרי חוק, קיבלנו תורה לפני למעלה מ-3000 שנה, התורה לא השתנתה, נשארה כמו שהיא. כאן הקימו מדינה 'יהודית' והביאו חוקים של גויים, שבמשך 60 שנות קיומה של המדינה הזאת כבר הספיקו כל שני וחמישי לשנות את החוקים. זה ברור שאין שום בסיס לכל החוק הזה, ורואים שזה שטויות והכול מעשה ידי אדם. כל יהודי שאינו מציית לחוקי התורה, דינו כעבריין לכל דבר", אמר פישר, וסיכם כי "אנו יכולים להישפט רק בבית דין שהולך לפי חוקי התורה. יש לנו בית דין צדק בירושלים ובתי דין אחרים, ורק להם ישנה הזכות לשפוט אותנו". דברים כדרבנות, המעלים הרהורים נוגים על שורשיה האידיאולוגים של הציונות הדתית המתחדשת.

החטא הקדמון

כאמור, מרגלית הר-שפי מנסה למר בעדינות כי איבדה את אמונה במערכת המשפט הישראלית. אברהם פישר מצהיר בקולי קולות כי אמון שכזה לא היה לא מעולם. ומה בדבר אמונו של עוז קדמון?

ובכן, עד למועד סגירת הגיליון לא הספקתי לשאול אך ייתכן כי גם הוא יתערער במקצת השבוע. קדמון הורשע בשורה של עברות כנגד נציגי המדינה במהלך ההתנתקות. הוא עקף מחסומים, גירש פקיד ממזכירות כפר דרום והנהיג חסימת כביש בבאר שבע.
אלא שאפילו התובעים בפרקליטות מחוז דרום לא יכלו שלא להתרשם מאישיותו של קדמון ומפועלו הציבורי בעת ההתנתקות.

קדמון הוא קצין בצבא, אב לשבעה ואיש ציבור. הוא פעל רבות בתקופת ההתנתקות, גם כדי להרגיע את השטח ולמנוע שפיחות דמים. הוא סייע לצבא באיסוף כלי הנשק מתושבי הגוש בטרם ההתנתקות, מהלך שנועד לנטרל מראש אפשרות כי הגירוש יסתיים במרחץ דמים. הוא גם טרם את חלקו בהרגעת אנשים מתוך הגוש, שלגביהם עלה חשש כי יאבדו שליטה על מעשיהם בצער הגירוש. אשר על כן, סיכמו עורך דינו של קדמון והפרקליטות על הסכם טיעון שבו יודה קדמון בכל המיוחס לו, והפרקליטות מצדה לא תבקש להרשיעו, אלא לגזור עליו שעות לתועלת הציבור כפי שיחליט שירות המבחן.

המלצת שירות המבחן לא הייתה שונה מזו של התביעה. קצינת המבחן קבעה כי קדמון הוא דמות חיובית, שאמנם עברה על החוק בסערת רגשות במהלך ההתנתקות, אך גם סייעה לגורמי החוק לצלוח אותה ללא שפיכות דמים. השירות שמע על תרומתו לקהילה בעבר ובהווה, שקלל אותה עם החרטה הכנה שהביע, וקבע שאין להרשיעו. לבית המשפט הוגשו גם מכתבים של קצינים ששירתו באזור, וביקשו שלא להחמיר עם קדמון.

כל אלו לא הצליחו לרכך את לבו של שופט בית משפט השלום בבאר שבע, ישראל אקסלרד, שהחליט, אף-על-פי-כן ולמרות הכול, להרשיע את קדמון. השופט אקסלרד טען, ובצדק, כי הליך פלילי כנגד מי שנמצא אשם מסתיים באי הרשעה בנסיבות מיוחדות בלבד. אך גם אי-כיבוד של עסקת טיעון על-ידי בית משפט נהוג רק במקרים יוצאי דופן, וכל השאר מסור לרצונו של השופט.