גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 242ראשיהפצה

ביכורים - סיפור לילדים

17/05/07, 18:19
חגית רוטנברג

"ברוכים הבאים!" קידמה אותנו סבתא במאור פנים.

"שלום סבתא, איזה כיף לבוא לכאן שוב!", אמרנו ונופפנו לשלום לסבא שחייך אלינו מהמרפסת.

מדי שנה אנחנו נוסעים לחג השבועות אל הבית של סבא וסבתא במושב שבעמק. לפני החג לקח אותנו סבא לסיבוב על הטרקטור בשדה החיטה הזהוב שהוא מגדל, ואחר-כך הראה לנו את האפרסקים שהתחילו לגדול על העצים בגינה שלו.

סבא קטף אפרסק ורוד ובשרני, מישש אותו בעדינות ופניו זרחו ממש: "הנה, ילדים, הפירות הראשונים שגדלו השנה!". אנחנו ביקשנו כמובן לטעום והמיץ נזל לנו עד השרוול.

בזמן הסעודה הגישה לנו סבתא עוגת גבינה נהדרת, וגבינה עם זיתים – הכול עשוי מהחלב של הפרות ברפת של המושב. בחג אחרי הצהרים התכנסו כל בני המושב על הדשא הגדול, והילדים הביאו סלסילות עטופות בבד לבן, ובתוכן הפירות והירקות שגדלו אצלם במשק השנה.

כשהסתכלתי על סבא באותו רגע, ראיתי אותו מחייך חיוך גדול ודמעה קטנה זלגה מקצה העין שלו על הלחי. "סבא, למה אתה בוכה?", שאלתי.

סבא ליטף לי את הראש וענה בשקט: "אתה חושב שזה כל-כך קל, ילד? זה בכלל לא פשוט...", אמר ונאנח.

לא ממש הבנתי למה הוא התכוון: "מה לא קל, סבא? לסחוב סלסלה עם פירות? אפילו יעלי הקטנה שלנו מסוגלת לעשות את זה!".

סבא צחק: "לא, חמוד, לא הבנת. בוא נשב על הדשא ואני אסביר לך הכול".

התיישבנו מתחת לעץ הצפצפה, וסבא סיפר את סיפורו: "כשבאנו למושב, לפני חמישים שנה, היה פה מדבר ממש. לא היו עצים ולא בתים, לא דשא ולא פרחים. ידעתי שהעיקר זה להתחיל לחרוש את השדה, ושיצמח לנו אוכל. חורף שלם חרשתי וזרעתי את השדה בעזרת החמור הזקן שהיה לנו. בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שהוא שוכב מת באורווה. לא הייתה לי ברירה: לקחתי את המחרשה והמעדר, ועבדתי לגמרי לבד. הגב כאב לי, הידיים התנפחו, אבל אני דמיינתי את החיטה שלנו צומחת, ואת הלחם שסבתא תכין לנו.

"לילה אחד התעוררתי אחרי חצות. שמעתי מבחוץ צעקות ודהרה של סוסים. לקחתי את הרובה ורצתי החוצה לראות מה קרה", סבא הפסיק לרגע, כאילו ראה זאת עכשיו: "השדה כולו בער באש. החיטה, שרק התחילה לצמוח, נשרפה לגמרי. בבוקר נשאר שדה חרוך וריח עשן עולה ממנו. השכנים הערבים לא רצו שנישאר כאן", נאנח סבא.

"אבל אני לא התייאשתי. ידעתי שהשנה כבר לא יצמח לי כלום, אז נסעתי לעיר לחפש חמור חדש, ומיד עם בוא הסתיו התחלתי לחרוש איתו את האדמה השחורה, ולזרוע שוב את גרעיני החיטה. סבתא ואני התפללנו כל יום שה' יעזור לנו השנה לקצור את החיטה. גם נטעתי בחצר עץ אפרסק, וסבתא דאגה להשקות אותו.

"כשהגיע פסח, הכול פרח במשק שלנו, וכבר אמרתי לסבתא: 'שרה'לה, השנה בעזרת ה' נזכה לאכול ממה שזרענו'. אבל אז הגיע שבוע של חמסין נורא. רוחות חמות וחזקות נשבו בעמק, ובוקר אחד הביאו איתן מכה אחת ממכות מצרים".

סבא הפסיק, ואני חשבתי לרגע וניחשתי: "מכת ארבה?".

סבא הנהן: "כן, הם הגיעו בהמונים והתפרשו על כל השדה. תוך יומיים לא נשאר אפילו גבעול אחד". רק בשנה שלאחר מכן, סיים סבא, סוף - סוף צמחה החיטה והוא קצר אותה ללא תקלות.

"אתה יודע איזו הרגשה זאת הייתה להחזיק את החיטה הראשונה שצמחה לך אחרי כל-כך הרבה עבודה?", שאל סבא בהתרגשות.

"באותו רגע הייתה לי רק משאלה אחת: הלוואי שאזכה להעלות את הביכורים שלי לבית המקדש".