בשבע 243: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"א בסיון תשס"ז

חג מתן ראיון (1)

"אנשים אמרו שהוא (עמיר פרץ) אינו יכול להיות שר ביטחון... אני לחלוטין נינוח עם הבחירה הזאת, ואני יודע שגם בצבא נינוחים".

"בנושא ההתכנסות, שום דבר לא יעצור אותי. בשביל זה אני פה".

"אני מרגיש שעכשיו זה רגע האמת, שבו אני חייב לגייס את כל כוחות הנפש, את כל האנרגיות, את כל כושר היצירה, את כל מה שלמדתי ואני יודע ומבין, ולעשות צעד שיוביל את עם ישראל למקום אחר. אני מקווה שבתום הקדנציה שלי המציאות כאן תהיה שונה לחלוטין".

(ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בראיון חג ל"ידיעות אחרונות". השבוע לפני שנה).

מכתבים למנהיגים

לכבוד ראש ממשלת ישראל: תתפלא, אבל אני דווקא תומך בתביעתך לחקור את ההדלפות ממשרד מבקר המדינה. לא סביר בעיניי שאנשי המשרד ידליפו חומרים מסווגים כאוות נפשם ויהיו חסינים מחקירה פלילית. עכשיו, לאחר שסגרנו על העניין הזה, האם תואיל בטובך להגיב לממצאי מבקר המדינה בעניינך באופן ענייני ומפורט?

לכבוד יו"ר האופוזיציה, מר בנימין נתניהו: שמעתי אותך אומר בתוכנית רדיו, כי אינך מתחרט על מדיניות הממשלה שבראשה עמדת בעשור הקודם. האם תוכל לומר לי, אדוני, לאיזו מדיניות אתה מתכוון – הפגישות ולחיצות היד עם ערפאת, התמיכה באוסלו, פינוי חברון, הבנייה הקמצנית בהתנחלויות או ההתנכרות למנהיגי יש"ע? איזו מדיניות מכל אלו הביאה שגשוג, פריחה, אהדה בינלאומית והתקדמות כלשהי לקראת שלום עם שכנינו ובתוכנו?

לכבוד השר אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): יפה שנזכרת השבוע לאיים בפירוק הקואליציה. בהנחה שאכן תפרשו – האם תוכל לסכם ולומר לעם ישראל במה הועילה ישיבתכם בממשלת ישראל עד כה? כלומר, אני יודע שהצלתם את המדינה בעניינים שעדיין אסור לגלות, ושרק בעוד שנים נבין כולנו עד כמה חשוב היה המינוי שלך כשר לעניינים אסטרטגיים. אבל בינתיים, אולי אפשר רמז? משהו קטן? קטנטן? לא? אפילו לא פיצי?

לאמנון ליפקין-שחק: קראתי שהודעת לאהוד ברק על תמיכתך בו לקראת הבחירות בעבודה. זוהי תמיכה חשובה ביותר, אם נזכור שכל דבר בפוליטיקה שבו נגעת אי פעם – הפך לזהב. בהזדמנות זו, רציתי לשבח אותך על שקיימת – אמנם באיחור – את הבטחתך מן העבר הרחוק; סוף סוף החזרת לי את החיוך.
 
חציית קו אדום

לקבוצת הכדורגל הפועל תל אביב, יודעים לספר כמה עיתונאים מוכרים, יש את קהל האוהדים הכי טוב בארץ - קהל מסור, מעודד, אינטליגנטי. נכון, מדי פעם הם זורקים בובה בדמות בנו התינוק של שוער היריבה, ומפעם לפעם הם מזכירים למנהל קבוצתם את בתו שנהרגה בפיגוע, ורק פעם בכמה זמן הם זורקים רימוני הלם למגרשים, ורק קומץ מתוכם משחית מכוניות, מאחל לשחקנים יריבים מיתה משונה ומשתמש בכינויים כמו "נאצים" ו"משרפות". אבל חוץ מזה מדובר בקהל העשוי זהב טהור.

גם שחקנים נהדרים יש בהפועל. למשל, ברוך דגו, שחגג בצניעות אופיינית את זכיית הקבוצה בגביע המדינה. "אני יודע שיש הרבה אנשים שלא אוהבים את הפועל - חמסה על כולם, שיישרפו", אמר הילד-טוב-אשדוד, שרק אתמול היה מכביסט, וכבר למד להתחנף לאוהדי קבוצתו העדכנית. או חברו לקבוצה יוסי אבוקסיס – איזה איש חממממוד. "אני שונא את מכבי", קרא אבוקסיס רגע לפני הנפת הגביע, ומאוחר יותר הסביר לתקשורת כי מדובר בסך הכול בשנאה ספורטיבית. אנא, אל תנסו להסביר לו ש"שנאה ספורטיבית" זה אוקסימורון, כי אני לא בטוח שהוא מכיר את המילה.

נכון שבכדורגל הישראלי קל למצוא אשפה אנושית בכל קהל אוהדים ובכל מועדון. ובכל זאת, אני שוקל להוסיף לנוסח תפילת השחר את הברכה "שלא עשני אדום", או ליתר דיוק - "שלא עשני עיתונאי אדום המגן בצביעותו על חבורת אוהדים דוחה". אוהדים כמו עמנואל רוזן ובן כספית יכולים לברך "שעשני כרצונו".

סיפור אנושי נוגע ללב

משרד הבריאות קבע כי מנתח לב נשא איידס מאיכילוב יוכל להמשיך לבצע ניתוחים בחולים בלי ליידע אותם על מצבו. גם אם מדובר בהחלטה מוסרית, ואין לי די כלים מקצועיים כדי לקבוע אם כך הדבר, למציאות יש חוקים משלה; יש להניח כי בזמן הקרוב, בגלל הידיעה העיתונאית, מספר ניתוחי הלב שיבוצעו באיכילוב יקטן משמעותית. אומר זאת כך, יונית: ספק אם ניתוח אצל נשא איידס הוא הצעד הנכון בשביל אדם עם בעיות לב.

ומצד שני, יכול המנתח לשאוב עידוד מזכרונו הקצר-תמיד של הציבור. אם הפוליטיקאי שהביא לנו אינתיפאדה וחיזק את נסראללה יכול להיות היום מועמד לראשות הממשלה, אז לא סביר שהציבור יהיה זהיר יותר דווקא אצל מנתח לב שפעם כתבו עליו בעיתון.

חג מתן ראיון (2)

"ב-2004 ביקש ממני ראש השב"כ לגבש את עמדת השירות לגבי ההתנתקות... לבסוף התגבש קונסנזוס שההתנתקות טובה ליהודים".

"אם יירה טיל אחרי ההתנתקות, לצה"ל תהיה יותר לגיטימציה להיכנס לשטח מאשר יש לו היום. ולגיטימציה היא מרכיב חשוב בביטחון".

"לבוא ולהגיד שההתנתקות תייצר מצב גרוע יותר מזה של היום? זו כפירה בעיקר".

(עופר דקל, שבועיים לאחר שסיים את תפקידו כמספר 2 בשב"כ, בראיון חג ל"ידיעות אחרונות". השבוע לפני שנתיים).

יודע את מקומי

חדרו של הבן (מחזה בשלושה פרקים):

1. "אבא! אבא! אני רוצה...".
"סליחה, למה אתה צועק?".
"כי אני רוצה שתביא לי...".
"אני לא מביא כלום למי שצועק. אם אתה רוצה משהו, תדבר בשקט".
"אבל אבא! (בשקט) אבא, עכשיו תביא לי את הס…".
"סליחה, מה זה 'עכשיו תביא'? ככה מבקשים?"
"לא".
"אז איך מבקשים? תבקש יפה, ואני אתן לך מה שתרצה".
"אבא… (אנחה עמוקה) אבא, אתה יכול להביא לי ספינת חלל, בבקשה?"

2. "חמוד שלי, כבר מאוחר. בבקשה תחזיר את המשחק לקופסה ותיכנס למיטה... שמעת אותי? תסדר את המשחק, כי אנחנו הולכים לישון! יקירתי, הוא שוב מתעלם ממני".
"תן לי לנסות.... מתוקי, אתה יכול לסדר את המשחק או ללכת לשטוף את הפנים – מה אתה בוחר? לסדר את המשחק, יופי. כל הכבוד".
"וואו, איך את מצליחה לעשות את זה?".
"פשוט מאוד: אתה צריך לתת לו בחירה בין שתי אפשרויות, ואז הוא יבחר באחת מהן. הנה, נסה בעצמך!"
"בסדר, אנסה.... חמוד שלי, אתה רוצה להיכנס למיטה, או מעדיף להיות מחובר לאלקטרודות חשמליות וקשור למעקה עם הראש למטה? את צודקת, יקירתי, זה ממש עובד".

3. "בוקר טוב, חמוד, צריך ללכת לגן. אם תתלבש היום מהר, בערב אביא לך סיפור חדש מהספרייה".
"איזה סיפור זה?".
"אני לא יודע. אלך היום לספרייה ואחפש".
"איזה סיפור זה?".
"אני עדיין לא יודע".
"איזה סיפור זה?".
"זהבה ושלושת הדובים".
"איזה סיפור זה?".
"טוב, די, לא יודע. איזה סיפור אתה רוצה?".
"אני רוצה סיפור חדש מהספרייה".
"בסדר, אביא לך סיפור חדש מהספרייה".
"איזה סיפור זה?".
"זה סיפור שקוראים לו 'הילד שניג'ס לאבא שלו', בסדר? עכשיו תתלבש. ככה, יופי, עכשיו הרגל השנייה".
"אבא?".
"כן, מתוק?".
"תספר את הסיפור".