בשבע 243: אני הולך לבית שאן

מאז שהיה נער בן 14 בבית שאן, חלם הרב מירו (מאיר) דיין להקים בעירו ישיבה תיכונית ● עשר שנים מאורח יותר, חזר לבית שאן כאברך צעיר והודיע לראש העיר שגם אם יתנגד לכך – פה תקום ישיבה.

חגית רוטנברג , י"א בסיון תשס"ז

בסיום הלימוד הקבוע עם הרב יהושע ויצמן במעלות, חיכו לרב מירו דיין 35 הודעות חדשות בטלפון הנייד. אבל לו לא היה זמן אפילו להסתכל עליהן. הוא מיהר לראיון שקבענו לשעה שבע בערב, וסיפר שבעצם מחכות לו עוד ארבע-חמש משימות לאחר מכן, עד שבאמת היום יגיע לסיומו. ככה זה כשאתה האדם שעומד מאחורי כמעט כל דבר שנעשה בציבור הדתי בבית שאן.
הראיון נקבע באולפנת צביה עפולה, לאו דווקא מקומו הטבעי של דיין ביומיום, אך לצופה מן הצד היה קשה לנחש זאת. הוא מכיר תלמידות בשמותיהן, 'מסתחבק' עם ראש האולפנא, וצוות המורות, שכולל גם את אשתו, רונית, מקבל אותו בשמחה כידיד ותיק.


למרות שיצא ללמוד במכינה בכפר סבא, ולאחר מכן במדרשיה ובישיבת ההסדר בחיספין, לא עלה בדעתו של הרב לעזוב את הפריפריה ולהתפתח במקום אחר. "כל אדם נולד בזמן מסוים, במקום מסוים ולתכלית מסוימת. הקב"ה זיכה אותי לגדול בבית שאן. היה הכי טוב לי שגדלתי שם, והשליחות שלי היא שם"
כשאמרתי שאני מחפשת את הרב מירו דיין, אורו פניהן של שתי התלמידות: "אה, הרב מירו?", ומיד הפליגו בשבחו ובעשייה הבלתי פוסקת שלו. אך כששואלים את דיין אם באמת הוא אחראי לתחומי עשייה רבים כל-כך בבית שאן, הוא משיב בשלילה: "זה לא אני, הקב"ה עושה את זה".

מירו (מאיר) דיין (44) נולד בבית שאן, למשפחה בת שמונה ילדים. כששואלים אותו איך זה לגדול כילד דתי בבית שאן, הוא צוחק ובכלל לא מבין את השאלה: "לגדול בבית שאן זה הדבר הכי טבעי וטוב שיש", הוא משיב. החיים בסטנדרטים סוציואקונומיים של עיירת פיתוח אינם מהווים אצלו אפילו פסיק מזיכרונות הילדות. "מה צריך בשביל לגדול טוב? צריך הורים בריאים, חברים טובים וסניף בני עקיבא", הוא פורש את משנתו. "לא הרגשתי שום חסך".

החלום שהתגשם

כבר בגיל 14 התגבש אצלו החלום שליווה אותו בכל התחנות שעבר בחייו, עד שהוגשם: "חלמתי לחזור לבית שאן ולהקים בה ישיבה תיכונית. רציתי להשפיע על כל דבר ציבורי שקורה בבית שאן".

למרות שיצא ללמוד במכינה בכפר סבא, ולאחר מכן במדרשיה ובישיבת ההסדר בחיספין, לא עלה בדעתו של הרב לעזוב את הפריפריה ולהתפתח במקום אחר. "הרב קוק מסביר על התפילה 'אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי', שכל אדם נולד בזמן מסוים, במקום מסוים ולתכלית מסוימת. זה הנס שעשה איתי הקב"ה, שזיכה אותי לגדול בבית שאן, מקום כל-כך טבעי ובריא, עם פתיחות הלב והכנסת האורחים שאין כמותה. היה הכי טוב לי שגדלתי שם, והשליחות שלי היא שם".

איש החינוך שבו יצא לפועל עוד בהיותו מדריך צעיר בסניף בני עקיבא בית שאן, שהיה אז בחיתוליו. "עמדתי מול החניכים שלי בסניף ואמרתי להם: 'נגמר עידן עיירות הפיתוח. אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו, מגבשים מטרה וחזון, ומתוך זה נפעל'". את הגדרת המשימה הזו לחניכיו קיבל דיין על עצמו, ולאורה פעל מאז.

במהלך לימודיו בהסדר בחיספין, נשא את רונית, שהייתה מורה חיילת בבית שאן. רעייתו, אישיות תוססת לא פחות ממנו, שותפה מלאה לעשייה הבלתי פוסקת. "אני עוד צריך לרדוף אחריה, עם המרץ שלה", הוא מחייך. הזוג הצעיר התגורר בחיספין, וכשדיין סיים את לימודיו קיבל מיד שלוש הצעות עבודה: "הרב נריה רצה שאהיה ר"מ בכפר הרוא"ה, פנו אלי גם מהישיבה התיכונית במירון, וראש הישיבה שלי, הרב ויצמן, ביקש שאשאר בישיבה". 

המעגל נסגר

אבל דיין לא הסכים לוותר על החלום: "רציתי לחזור לבית שאן ולהקים ישיבה תיכונית. חלק מהאחים שלי, שלמדו במקיף הדתי בבית שאן, לא נשארו דתיים. רציתי שתהיה ישיבה תיכונית בבית שאן שתיתן מענה. ליצוק את ההווי התרבותי-חברתי של בני עקיבא, אך לא באופי של מועדון אלא כמוסד אידיאליסטי וחלוצי; ואז הבוגרים ימשיכו לגור ולפעול בבית שאן, ולהקים בה מוסדות נוספים".

יחד עם שלושה חברים חזר דיין לעירו, וכל אחד הלך ללמד בבית ספר אחר. דיין החל את דרכו כמחנך ז'-ח' במקיף הדתי. תחושת השליחות שבערה בו הניעה אותו למעשה חריג ואמיץ, בקנה מידה של מורה צעיר הכפוף למערכת. "האמת הייתה ברורה לי, ידעתי מה אני רוצה לעשות. כשנתקלתי בקשיים זה לא גרם לי להיחלש ברצון לעשות, אלא להיפך".


בהסכם הקואליציוני, לאחר שזכו בשלושה מנדטים בבחירות לעירייה בבית שאן, דרשו דיין וחבריו את הקמת מוסדות החינוך לציבור הדתי-לאומי, שהיו יריית הפתיחה לתנופת העשייה והקליטה של אותו ציבור בעיר: הוקמו בית הספר 'נועם', מדרשה ליהדות והישיבה התיכונית. דיין התמסר כל כולו לישיבה התיכונית, שסוף סוף הפכה למציאות ממשית
הדברים מכוונים כלפי החלטתו כמחנך לשכנע את תלמידיו לעזוב את המקיף ולצאת לישיבות תיכוניות. כאמור, מי שסיים את י"ב במקיף על-פי רוב לא נשאר דתי, ודיין סבר שמחויבותו לתלמידים גוברת על המחויבות למערכת. "עברתי אז בית בית, ושכנעתי את ההורים שישלחו את הילדים לישיבה תיכונית. המנהל פנה אלי בכעס ואיים שיפטר אותי: 'אתה הורס לי פה את כל העסק'. אמרתי לו: 'האחריות שלי היא כלפי התלמיד, לא כלפי בית הספר'".

כל התלמידים יצאו לישיבות תיכוניות ברחבי הארץ, והם שומרים על קשר עד היום עם אותו מחנך צעיר שקירב אותם לתורה. דיין מספר בגאווה על בוגרים שהגיעו רחוק: אחד מהם עומד לקבל את הפיקוד על סיירת 'דובדבן', ואחר למד ב'מרכז הרב' ולאחר מכן חבש את ספסלי בית המדרש של ישיבת 'שבי חברון' במשך 14 שנה. עיקר הנחת מבחינתו של דיין היא העובדה שבשנה הבאה יחזור אותו אברך מתמיד לבית שאן ויכהן כאחד מראשי הכולל שנפתח בעיר לאחרונה.

צעדים ראשונים בפוליטיקה

היה זה המחזור הראשון והאחרון שחינך דיין במקיף. לאחר מכן פנה אליו אברהם ליפשיץ וביקש ממנו לכהן כרכז מחוז חיפה והצפון של בני עקיבא. "הלכתי למשימה הזו, אבל התניתי אותה בשנתיים בלבד, כי רציתי להקים את הישיבה התיכונית".

אחרי שנתיים בבני עקיבא חזר דיין לבית שאן, והחל בנקיטת צעדים מעשיים להקמת הישיבה. "הפוליטיקאים סירבו לרעיון. מה פתאום בא לפה ילד קטן ומתחיל לעשות בלגאן? נכנסתי ללשכת ראש העיר ואמרתי לו: 'אני מגיל 14 חלמתי להקים כאן ישיבה תיכונית. עכשיו יש שתי אפשרויות: או שאתה מפנה לי את הכיסא שלך ואז אקים את הישיבה, או שתישאר בכיסא שלך ואני בכל זאת אקים את הישיבה'. הוא זרק אותי ממשרדו, כמו מרוקאי טוב", צוחק דיין.

בינתיים פנה לדיין הרב יעקב מרגלית מהמדרשיה, וביקש ממנו לעבוד כמנהל הפנימייה. דיין הסכים לעבוד במשך שנה בלבד, עד לקיום הפריימריז במפד"ל בבית שאן. בסוף השנה הודיע דיין לרב מרגלית כי הוא עוזב את המדרשיה, כמתוכנן. "אני לא מאמין שאתה עוזב, לאן תלך עכשיו?" תמה הרב מרגלית. "אני לא יודע, אבל אני חוזר לבית שאן", השיב דיין, שעתיד חלומו היה לוט בערפל.

באותו לילה התקשר אליו הרב צבי לב, מנהלה הראשון של אולפנת צבי"ה בעפולה, וביקש ממנו לכהן כמנהל התיכון. דיין נעתר, ושימש כמחנך כיתה י"א במשך שנה. אגב, כיום הוא סבור שלכתחילה אין מקומו של מחנך באולפנה: "בנים צריכים לחנך בנים ובנות צריכות לחנך בנות. זה נכון ערכית, מוסרית ודתית", הוא מסביר.

דיין לא הרפה מהשאיפה לממש את חלומו הישן, ובתום אותה שנה חזר לבית שאן. מתוך הבנה שהדרך להישגים עוברת בפוליטיקה, התארגן יחד עם קבוצת צעירים מקומיים, ויחד התמודדו בפריימריז לרשימה עצמאית במקביל למפד"ל. במפד"ל רצו לאחד את שתי הרשימות, ושלחו את הרב יצחק לוי שישכנע את הצעירים לחבור אליהם. "התניתי את ההצטרפות בכך שאנו נקבל את המקומות הראשונים ברשימה. הם הסכימו, ובבחירות לעירייה חל מהפך: במקום מנדט אחד שהיה עד אז למפד"ל, קיבלנו שלושה".

בהסכם הקואליציוני דרשו דיין וחבריו את הקמת מוסדות החינוך לציבור הדתי-לאומי, שהיו יריית הפתיחה לתנופת העשייה והקליטה של אותו ציבור בעיר: הוקמו בית הספר 'נועם', מדרשה ליהדות והישיבה התיכונית. דיין התמסר כל כולו לישיבה התיכונית, שסוף סוף הפכה למציאות ממשית, ומעיד שהתפתחה היטב: בקדנציה הבאה שלו בעירייה מנתה הישיבה כבר 160 תלמידים. בראש הישיבה עמד הרב חיים דאום מרמת מגשימים.
 
חזרה לחינוך


בעיר קיים היום בית ספר 'נועם' חזק, המונה כ-300 תלמידים, תלמוד תורה בשיטת 'זילברמן', מדרשה להעמקת היהדות בבתי ספר ממלכתיים, שהחלה את דרכה בקיבוץ עין הנצ"יב, ישיבה גבוהה שהוקמה לפני שנתיים, ובקיץ האחרון הביא דיין לעיר למעלה מעשרים משפחות לגרעין התורני
אבל אז החל הכל להתערער: הרב דאום עבר תאונה, דיין בדיוק יצא לשנת שבתון, מספר התלמידים ירד ל-60 ורשת צבי"ה, שנתנה את חסותה לישיבה, הודיעה שהיא עוזבת. כשדיין ראה שמפעל חייו עומד לרדת לטמיון, החליט לפרוש מהפוליטיקה ולהתמסר לחינוך, היעוד העיקרי שראה לנגד עיניו. זאת על אף שעמד להשתדרג באופן משמעותי מבחינה פוליטית: היה זה שבועיים לפני הבחירות לראשות העירייה, ודיין הגיש מועמדות. מולו רץ ז'קי לוי, בנו של דוד לוי וראש העירייה המכהן כיום, שהיה גם הוא מועמד חובש כיפה, שרץ מטעם הליכוד. "ז'קי הוא חבר ילדות שלי", מספר דיין, "והוא בפוליטיקה מתחילת הדרך, אבל הוא גם הקים את בית ספר 'נועם' בבית שאן, אשתו מחנכת ויש לו בן בישיבה התיכונית. קצת לפני הבחירות הישיבה נפלה, ולכן החלטתי לפרוש ולהצטרף לרשימה שלו. הוא הפסיד בהפרש של 24 קולות בלבד, ואז אמרתי: 'הקב"ה כנראה רוצה שאחזור לישיבה ולא אשב בעירייה'".

בבחירות הבאות זכה לוי בתפקיד. מעניין לציין אגב כך, ששלושת הראשונים כיום במועצת העיר בית שאן הם חובשי כיפה, אך למפד"ל אין כלל נציגות במועצה. "אין מפד"ל בבית שאן, ולמרות זאת ההנהגה דתית והעשייה היא של הדתיים", אומר דיין.
כאמור, פרש דיין מהחיים הפוליטיים לטובת שיקום הישיבה, ולשם כך צירף אליו את הרב איתן צוקר מקיבוץ מירב שבגלבוע. לפני שנה עברה הישיבה את הסף הקודם, ומנתה 180 תלמידים. אבל אצל דיין, כל עוד יש כוח, המשימה לעולם לא מסתיימת: בשנה זו הוא עמל על בניית קומה נוספת, כהגדרתו, בישיבה. השבוע התקיים טקס חנוכת בית המדרש החדש בישיבה, ע"ש הרב יאיר אוריאל ז"ל מחברון.

דיין הביא לבית שאן קבוצת אברכים מ'מכון מאיר', שהכולל שלהם ימוקם בתוך בית המדרש של הישיבה התיכונית, במטרה לחזק את לימודי הקודש בישיבה. אותם אברכים יהיו כתובת לתלמידים בכל עת, בין ללימוד משותף ובין להדרכות אישיות. אגב השיחה, מקבל דיין הודעת sms מהרב מרדכי אליהו, ומדליף אותה מיידית לעיתונות: "הוא שולח לנו ברכה שהישיבה תזכה לגדול פי חמישה".

התקדמות נוספת של הישיבה, מבחינתו, היא הבאת ראש ישיבה חדש, הרב בנימין סופר מחיספין, שמוביל את הישיבה יחד עם דיין והרב יוסף בן חמו, איש בית שאן גם הוא. "אחת התובנות שרכשתי במהלך שנות העשייה היא ש'טובים השניים מן האחד, והחוט המשולש לא במהרה יינתק'", הוא מצטט. "פעם החשיבה שלי הייתה שבי תלוי מרכז העשייה. היום אני מבין שכדי שלעשייה תהיה יציבות, לא מספיק לבנות על 'אני', צריך גם 'אתה' ו'הוא'".

במקביל לניהול הישיבה, דיין מקפיד להמשיך בעבודתו כמחנך בפועל. "מה שאני הכי אוהב לעשות זה לחנך", הוא מצהיר. הוא מעיד על עצמו כי מה שמאפיין אותו בהוראה הוא יצירת צד חברתי דומיננטי בכיתה, ויצירת דינאמיקה של כיף להיות ביחד.

"המחזור הראשון שחינכתי", הוא משחזר, וההתלהבות ניכרת בו כשהוא מדבר על התלמידים, "נפגש איתי עדיין כל שבוע. אנחנו הולכים כל יום שישי אחרי הצהרים לסחנה כשהיא מתרוקנת, ועושים חיים. זה אחלה חבר'ה, שבאים מהאוניברסיטה או מהצבא. גם מי שמוריד את הכיפה – ימשיך לבוא לבית הכנסת בליל שבת. הם באים להתייעץ ולדבר איתי, כאילו שאני איזה גורו שלהם". 

הגרעין הפך לעץ

אבל דיין לא עצר בישיבה התיכונית, ובעצם הוא לא מפסיק לקדם ולשכלל את בניית הקהילה הדתית-לאומית בבית שאן גם כיום: "בזכות הקב"ה קרו אצלנו הרבה דברים טובים", הוא מספר. בעיר קיים היום בית ספר 'נועם' חזק, המונה כ-300 תלמידים, תלמוד תורה בשיטת 'זילברמן', מדרשה להעמקת היהדות בבתי ספר ממלכתיים, שהחלה את דרכה בקיבוץ עין הנצ"יב בראשות הרב שי פירון (שהיה אז רב הקיבוץ), ישיבה גבוהה שהוקמה לפני שנתיים, ובקיץ האחרון הביא דיין לעיר למעלה מעשרים משפחות לגרעין התורני. "לכאורה, מה יש למשפחות כאלה לחפש במקום נידח כמו בית שאן? אבל העובדה היא שפונים אלי היום לקראת שנה הבאה כמות כזו של משפחות, שאני פשוט לא יכול לקלוט את כולן. זה מצב שלא חלמתי עליו לפני עשר שנים".

"המחזור הראשון שחינכתי", הוא משחזר בהתלהבות, "נפגש איתי עדיין כל שבוע. אנחנו הולכים כל יום שישי אחרי הצהרים לסחנה כשהיא מתרוקנת, ועושים חיים. זה אחלה חבר'ה, שבאים מהאוניברסיטה או מהצבא. גם מי שמוריד את הכיפה – ימשיך לבוא לבית הכנסת בליל שבת. הם באים להתייעץ ולדבר איתי, כאילו שאני איזה גורו שלהם"
דיין מודה שבין השאר מה שמושך את המשפחות הן המלגות המכובדות ואפשרויות העבודה המגוונות בקריית החינוך בעיר, אבל לדעתו יש גורם ייחודי שמושך דווקא לבית שאן: "האופי של האנשים בבית שאן והחמימות שלהם מאפשרים דיבוק. אם יש כאן אזכרה למישהו, למשל, תראה עשרות אנשים באים. המשפחה הכי בודדה שיש כאן – כולם יבואו לנחם אותה ולהתפלל אצלה ב'שבעה'".

מה לדעתך מייחד את הגרעין התורני של בית שאן?

"קודם כל, זה גרעין שנבנה אחרת. הוא צמח מהתעוררות מקומית, ועל זה נוצרו חיבורים נוספים, שעוררו דינאמיקה חיובית בעיר. זה לא גורם חיצוני או ניסיון השתלטות, אלא מתוך תחושת 'ביחד'. שנית, אנחנו מביאים אנשים שיתאימו לאופי של בית שאן, שלא יתנתקו ויבנו לעצמם מגדל שן. אצלנו המשפחות מפוזרות בשכונות, בכל מקום שיש דירה פנויה. אין בניין אחד של הדתיים". 

חינוך לעומק

אחד המפעלים הדתיים החזקים בעיר, שעליו מדבר דיין מתוך אהבה של ממש, הוא סניף בני עקיבא. דיין, כאמור, ליווה את התפתחות הסניף עוד כנער. כיום גם תשעת ילדיו, ללא יוצא מן הכלל, מהווים חלק נכבד מהרוח החיה בסניף, בקומונה, בהדרכה או כחניכים. הסניף, מספר דיין, מתנהל ברמה רוחנית גבוהה ביותר: שיעור דף יומי מתקיים בו מדי ערב כבר כמה שנים, וכן שיעורים בתחומים נוספים; בכל יום מתקבצים חניכים בסניף על מנת להכין מזון לנזקקים, שמחולק מדי שבוע באמצעות גמ"ח 'דרכי ציון' שהקים.
 
תחומי העשייה של דיין כוללים גם יצירת צביון ואווירה תרבותית אחרת בעיר: ביום העצמאות וביום ירושלים הקים במות של קודש במקביל לבמות שייעדה העירייה לציבור הכללי, למרות שהיה עליו להפעיל את מידת הנחישות שלו בעניין מול הגורמים המחליטים.

הציבור בבית שאן מקבל את התחזקות הזרם הדתי בעיר או מפתח תחושת 'אנטי'?

"זו עיר מאוד מסורתית, והיא מקבלת כל דבר שבקדושה בצורה חיובית. הנוער מחפש איכויות, ערכים".

כמי שפועל לחיזוק אושיות ההכרה התורנית בבית שאן, אני שואלת את דיין מה דעתו על דרך פעולתן של תנועות התשובה הציוניות, שדוכניהן ניצבים גם בבית שאן. דיין נזהר, ומקדים שהוא נמנע מלבקר פעילויות של אחרים. "אני לא מהמקום של לומר משהו נגד, אבל אישית אינני מתחבר לזה. אני חושב שתנועות התשובה באו מבחוץ פנימה, ולשיטתי צריך לייצר מציאות שהציבור הדתי לאומי הוא המיניסטרים של בית שאן. כיום, 80 אחוזים ממוסדות החינוך בבית שאן הם ממ"ד או תורניים. זה זרם בחינוך שצריך לעבות ולהעמיק אותו. אנחנו מאמינים", הוא מסביר, "שתהליך גבוה יותר של תשובה הוא להביא גאולה לעולם, שרשות הרבים שלנו תשנה צורה הן ברמת ההנהגה והן ברמת התכנים ברחוב. האם אנחנו צריכים לעשות זאת על-ידי פלַיירים? יש מי שנועד לעשות זאת, ואני לא חושב שהציבור שלנו צריך לחקות אחרים בעניין הזה", הוא מרמז.

קירוב בזכות הגירוש

ואם בהתנחלות בלבבות עסקינן, אני שואלת את דיין מה דעתו בסוגיית החיבור לעם מול החיבור לארץ, שהתעוררה ביתר שאת בעקבות הגירוש. כשאני מעלה את הנושא, מבקש דיין לספר קודם כל שאחרי הגירוש פנו אליו גורמים רבים בבית שאן, ולחצו עליו: "זו ההזדמנות שלנו", אמרו לו. "נביא את העקורים לבית שאן, שיחזקו את המקום". דיין סירב בתוקף: "לא יקום ולא יהיה", אמר. "אשמח לבקר אצלם ולעזור להם ככל שניתן, אבל אני לא מוכן לנצל את החולשה והמצוקה שלהם עכשיו בשביל האינטרסים שלנו".

לגופו של עניין, אומר דיין כי הוא אכן סבור שהפריחה הגדולה בשנתיים האחרונות של פעולות הקירוב אל העם, היא תוצאה של הגירוש וההבנה שהשתרשה בלב הציבור בעקבותיו. "אני שמח על זרם ההתנחלות בלבבות שמתגבר עכשיו, ושהציבור שלנו מבין שזו הקרקע לעשייה".

דיין מתלבט לרגע עם עצמו, ומחליט לספר בהקשר זה סיפור שאותו הוא מגדיר כ"אישי מאוד": "הייתי תלמיד בשיעור ב' בישיבה בחיספין. בבוקר שלפני יום ירושלים הייתי בבית שאן והיתה שם מסיבת דיסקו לנוער. ראיתי את החבר'ה הולכים למסיבה, ומשם עליתי לישיבה, שם כמובן היו ריקודים אחרים. כשראיתי את הפער הזה בין מה שקורה בבית שאן למגדל השן שלנו בחיספין, היה בי שבר כל-כך גדול שפשוט פרשתי לפינה צדדית בישיבה ובכיתי. הרב ויצמן, ראש הישיבה, ראה אותי בוכה ושאל מה קרה. אמרתי לו: 'איפה אנחנו ואיפה עם ישראל?'".


"הייתי תלמיד בשיעור ב' בישיבה בחיספין. בבוקר שלפני יום ירושלים הייתי בבית שאן והייתה שם מסיבת דיסקו לנוער. ראיתי את החבר'ה הולכים למסיבה, ומשם עליתי לישיבה, שם כמובן היו ריקודים אחרים. כשראיתי את הפער הזה בין מה שקורה בבית שאן למגדל השן שלנו בחיספין, היה בי שבר כל-כך גדול שפשוט פרשתי לפינה צדדית בישיבה ובכיתי"
גם כשהישיבה ירדה להיאבק בפינוי ימית בחר דיין להישאר בישיבה. כשהרב שאל אותו מדוע לא נסע, השיב: "עיקר העשייה היא לא שם, אלא במקומות כמו בית שאן". היום, במבט לאחור, הוא לא מצטער: "המציאות הוכיחה זאת יותר מכל. מה שעשינו בתקופה ההיא ביהודה ושומרון היה הכרחי וחשוב, אבל המשימה האמיתית היא להתנחל בלבבות".

בית של בני עקיבא

במהלך השיחה מצלצל אצלו הטלפון הנייד, והפעם דיין חייב לענות: "זו הבת שלי". היא מספרת לאבא שהיא צריכה להעביר היום שיעור לחניכים, ומבקשת שייתן לה רעיון להעביר להם. במשפחת דיין, כאמור, נדבקו הילדים בצורה גורפת בחיידק העשייה התוססת של ההורים, וכולם מדריכים בסניף בני עקיבא.

"הבית שלנו זה בית של בני עקיבא", מחייך דיין. "אצלנו כל הילדים יצאו מחדר הלידה עם חולצות תנועה קטנות". מרים, הבכורה, נשואה וממשיכה להתגורר בבית שאן; דוד, תלמיד ישיבת ההסדר בעכו, השתחרר לאחרונה מהשירות הצבאי; ינון לומד בישיבת ההסדר בחיספין; יהודה מסיים את לימודיו בישיבה התיכונית בבית שאן ועתיד ללמוד ב'עטרת כהנים'; רות, תלמידת כיתה ט' באולפנת צביה עפולה; אליעזר, תלמיד כיתה ז' בישיבה התיכונית; רחל ונועה לומדות בבית ספר 'נועם' המקומי, ומשה עדיין בגן.

דיין חינך את כיתתו של הבן יהודה בישיבה התיכונית. הוא לא ראה בכך בעיה: "אם החינוך בנוי על אמת, אהבה גדולה וקשב – אין פשלות בתקשורת".

איך משלבים ניהול משפחה גדולה עם שגרת העשייה הצפופה?

"המשפחה פשוט שותפה לעשייה. הם עסוקים כל הזמן בסניף, בגמ"ח, וכך לא צריך להשקיע בזוטות בבית. כשיש עשייה מחוברים לכלל, ואז העניינים הפרטיים הופכים לפחות רלוונטיים. אין זמן לוויכוחים בין הבת לאמא בבית או למריבות אחרות. אין גם בעיות ביראת שמים, כי היא built in בתוך העשייה". 

שער לירושלים

דיין מנסה לסכם ולהסביר לאן מתועלות 13 שנות העשייה השוטפת שלו, והרבות שכנראה עוד יבואו בעקבותיהן: "יש הרבה בריאות בחברה הזו, ודווקא משום כך הכרחי לבנות על גביה קומות נוספות", הוא אומר ושולף מכיס חולצתו ספרון מהוה מרוב שימוש ועיון. "זה 'אורות התשובה', הוא הולך איתי לכל מקום", מסביר דיין, ופותח בפרק הראשון.

"הרב קוק מסביר שיש תשובה טבעית, אמונית ושכלית. אני חושב שהתשובה הטבעית והאמונית הן חלק ממהותה של בית שאן. עכשיו צריך לבנות בה את הצד ההכרתי ולחזק את לימוד התורה". כשאני שואלת מה החזון שלו לגבי בית שאן, וכיצד הוא רואה אותה כשכל תכניותיו יתממשו, הוא מסרב לענות, בזהירות האופיינית של הפוליטיקאי שבו. עם זאת, הוא מצטט את המימרה: "עתידה ירושלים שתגיע עד שערי דמשק", ומסביר: "במציאות הזו, בית שאן תתקרב ותהפוך לשער המרכזי לירושלים. צריך להכין אותה לקראת זה".