בשבע 243: הגוּלה

אסתי רמתי , י"א בסיון תשס"ז

ידעתי שלא הייתי צריך לתת לו את הגולה. על הילדים מ-ד'2 פשוט אי אפשר לסמוך.

עד השנה, היינו שתי כיתות ד' במחזור: ד'1 וד'2. למען האמת, לא היה בינינו הרבה קשר. השנה כמה ילדים עזבו, והמנהל החליט לאחד את הכיתות. אז במקום כיתה קטנה ונחמדה, מצאתי את עצמי בכיתה ענקית, והמריבות התחילו כמעט מיד.

בכדורגל כמעט תמיד התחלקנו לפי הכיתות הקודמות, עשינו שתי מדורות בל"ג בעומר, וכל אחד נדבק לחברים הקודמים.
המורה לא אהבה את המצב הזה. "ילדים, עכשיו אתם כיתה אחת, ואתם צריכים להכיר זה את זה", היא אמרה בנחישות, והושיבה כל ילד ליד ילד שלמד בכיתה השנייה. איזה בלגן נהיה! כולם צעקו, אבל זה לא עזר. המורה התעקשה.

אני נתקעתי ליד אהוד. הוא דווקא נראה די נחמד, אבל כמו שאמרתי, על הילדים מ-ד'2 אני לא סומך. אז הייתי בסדר איתו, אבל לא יותר.

יום אחד, אהוד פנה אלי: "ראיתי שיש לך גולות מדהימות!" הוא אמר, "גם לי יש. רוצה לשחק?" משכתי בכתפי. למה לא? אני האלוף של הכיתה בגולות, אין לו סיכוי מולי.

אז התחלנו לשחק, אבל הסתבר שאהוד הוא כנראה האלוף של כיתה ד' 2... כשהוא הרוויח לי את הבומבילית הכחולה הזוהרת, התחלתי להתחרט שאמרתי שמשחקים על אמת. וכשהוא הרוויח את הקטנית השקופה עם הנצנצים, כבר ממש נבהלתי ואמרתי פוס. רק חסר לי שירוויח את הגולה הכי יקרה שלי – את הזהב עם הפסים הכחולים. זאת גולה שמצאתי ברחוב, ועוד לא ראיתי אחת כמוה בשום מקום.

אבל אז אהוד הפתיע אותי. "קח", הוא אמר, והחזיר לי את הגולות שהרוויח. "אני לא רוצה לקחת לך אותם באמת, אני סתם נהנה לשחק". והוא הלך לפני שהספקתי לפתוח את הפה.

טוב, אחרי הקטע הזה חשבתי שהוא באמת בסדר. אז כשהוא ביקש בהשאלה את הגולה הזהובה הנדירה שלי כדי להראות אותה לאחיו הגדול – חשבתי שאפשר לסמוך עליו, ונתתי לו אותה. "עד מחר", אמרתי, "ותיזהר לא לאבד אותה!".

למחרת ניגשתי לאהוד ישר כשהוא הגיע לבית הספר. "הבאת לי את הגולה?" שאלתי.

אהוד הסמיק. "ווי, שכחתי!" הוא אמר. "אני ממש מצטער. אני אביא לך אותה מחר".

נו,  טוב. גם אני שוכח דברים לפעמים. אבל כשהוא המשיך לומר אותו הדבר במשך ארבעה ימים רצופים, הבנתי שמשהו פה לא בסדר.

"הוא בטח גנב לך אותה, ועכשיו הוא יספר לך שהוא איבד אותה", אמר אלחי, החבר שלי. "אני אומר לך, על הילדים מ-ד'2 אי אפשר לסמוך".

האמת? גם אני חשבתי ככה. אבל לא ידעתי מה לעשות. שאני אצעק עליו שהוא גנב? אין לי שום הוכחות. 

אחר הצהרים נסענו לסבא וסבתא שגרים בשכונה מרוחקת בעיר. כשהגענו, סבתא נזכרה שהיא עוד לא קנתה לי מתנה ליום ההולדת.  "בוא נלך לחנות של פיני ותבחר לך משהו", היא הציעה.

אז סבתא ואני הלכנו לחנות הצעצועים הנהדרת שברחוב המקביל. עמדתי והתלבטתי, כשקול מוכר נשמע מאחורי. הסתובבתי, וראיתי את אהוד מדבר עם המוכר. "רציתי לדעת אם במקרה יש לכם גולות כאלה –" הוא אמר, והראה למוכר משהו. המוכר נענע בראשו.

"איזה באסה", הוא מלמל. "איבדתי גולה יקרה של חבר, ומאז אני מסתובב בכל העיר ומנסה למצוא אחת דומה...", והוא יצא באיטיות מהחנות.

למחרת אמרתי לאהוד שזה בסדר, אני לא צריך את הגולה. הוא שמח, אבל התפלא, כי הוא ידע שהיא ממש שווה. אולי יום אחד אני אסביר לו שגיליתי שחבר טוב שווה יותר.