בשבע 243: כבר ניסינו הכל

אין דבר שלא ניסינו ב-14 שנות משא ומתן לשלום עם הפלשתינים. הכול נכשל, ורק מבצע 'חומת מגן' הוריד את רמת הטרור ● צוואת הרב שלמה מן-ההר לבנותיו.

עמנואל שילה , י"א בסיון תשס"ז

כבר ניסינו הכול בחזית השלום. שלום לא קיבלנו, וגם לא הפסקת הטרור.

ניסינו נסיגה במסגרת הסכם עם אש"ף, וקיבלנו פיגועי ירי ומחבלי תופת בקניונים ובאוטובוסים. אחר כך ניסינו נסיגה חד-צדדית ללא הסכם, וקיבלנו בצפון את חטיפת חיילינו ואת מלחמת הקטיושות ובעזה את הקסאמים על שדרות ואת חטיפת גלעד שליט.
ניסינו לכרות ברית עם ערפאת, רב-מחבלים, הסמל הלאומי של העם הפלשתיני, כי שלום כידוע עושים עם אויב, וככל שיש לו יותר דם על הידיים כך השלום הוא פריצת דרך מרהיבה יותר. אחר כך ניסינו לסלק את ערפאת ולעשות שלום עם אבו-מאזן, מנהיג פלשתיני מתון ואלגנטי, גם אם מכחיש-שואה. ערפאת לא רצה, אבו-מאזן לא יכול, שקט לא קיבלנו.

ניסינו באוסלו פתרון מדורג בשלבים - עזה ויריחו תחילה, אחר כך שכם וג'נין, רמאללה ובית לחם. אחר כך ניסינו, עם אהוד ברק בקמפ דיוויד, להגיע בבת-אחת אל הסדר הקבע, וקיבלנו את 'אינתיפאדת אל-אקצה'.

ניסינו לתת רובים לאש"ף כדי שיילחם בחמאס, ואחר כך ניסינו לשלוח את אש"ף שידבר עם חמאס וירגיע אותו.

ניסינו לשחרר מחבלים במסגרת הסדר מקיף וניסינו גם לשחרר אותם כג'סטה ללא תמורה. מאלה ומאלה חזרו לרצוח בנו. ניסינו להסיר מחסומים ולאשר כניסת עובדים, ובכל פעם זה התפוצץ לנו בפנים.

ניסינו תיווך אמריקני, תיווך מצרי, תיווך אירופאי, תיווך הקווארטט. הפכנו את השכנת השלום בינינו לבין הפלשתינים למקצוע משתלם שמפרנס מכוני מחקר, מעמיד קרש קפיצה לדיפלומטים בתחילת דרכם, ומעניק תוכן לחיים למדינאים קשישים חסרי תעסוקה.

ומה עוד ניסינו? ניסינו את מבצע חומת מגן. הלך מצוין, המחיר היה נמוך מכל ההפחדות, והטרור מיהודה ושומרון חזר לממדיו לפני פרוץ אוסלו. לא שהם לא מנסים, אלא שצה"ל והשב"כ פרושים בשטח ומצליחים בסייעתא דשמיא לסכל כמעט הכול. ביהודה ושומרון אין תעשיית קסאם, וגם אין אפשרות להחביא חטופים במשך חודשים ארוכים.

ומה עדיין לא ניסינו? לא ניסינו מבצע חומת מגן בעזה. כל ילד מבין שזה הכרחי, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר, לאחר ששדרות כולה תהיה פוסט-טראומתית ונטושה. אבל אולמרט פרץ ולבני מפחדים לצאת לעוד מבצע צבאי. הם עצמם הרי לא יודעים איך לנהל אותו, ועל צה"ל הם חוששים לסמוך אחרי הכישלון של דן חלוץ בלבנון. ומה שגרוע הרבה יותר, אם עכשיו ניכנס לעזה, איך נסביר למה יצאנו משם? איך נתרץ את השגיאה הנוראה של ההתנתקות?

אולמרט ופרץ צודקים מבחינתם. האתגר הזה באמת גדול עליהם. אבל את תושבי שדרות ואת עם ישראל זה לא אמור לעניין. אזרחי ישראל זקוקים למנהיגות שמסוגלת להבטיח להם הגנה. אולמרט פרץ ולבני לא יכולים, ולכן הם צריכים ללכת.

עצמים מעופפים

אחת הרעות החולות במערכת הציבורית בישראל היא שמי שעושים על גבינו את כל הניסיונות האלה לא משלמים שום מחיר. הרי בימים אלה ממש המועמד המוביל במפלגת העבודה הוא אהוד ברק, אבי הנסיגות החד-צדדיות.

עו"ד דב וייסגלס, מי שהיה יד ימינו של אריאל שרון בהובלת ההתנתקות, הספיק לפרוש מהפוליטיקה לפני שכולם הבינו לאיזה אסון הוא ופטרונו הכניסו אותנו. וייסגלס האמין שההתנתקות היא ניסוי מבוקר שלא יקרה אסון אם ייכשל. קשריו במערכת הפוליטית הועילו לו מן הסתם לקבל את התפקיד המכובד והמשתלם של יו"ר דירקטוריון 'בזק'. מי זוכר היום את התבטאותו המזלזלת בעניין רקטות הקסאם, אותן הגדיר "חפצים מעופפים שאינם מהווים איום לאומי"? תושבי שדרות לא מוצאים מנוח בגלל יישום התוכנית שהוא כה עמל לקדם, אבל הוא כבר עבר לתפקיד הבא והיום שדרות זו לא בעיה שלו.

שמעון פרס, אדריכל רשות הטרור הפלשתינית, קרא לפני שנה לתושבי שדרות לגלות כושר עמידה: "צריך להפסיק להיות היסטריים", אמר פרס, "צריך להגיד: 'אנחנו נחזיק מעמד, לא נזוז מפה'. מה קרה? קסאמים שמסאמים! הרי גם את קרית שמונה הפגיזו במשך שנים".  אכן, בגוש קטיף התושבים גילו כושר עמידה למופת מול קסאמים ופצמ"רים, אך פרס וחבריו תגמלו אותם בגירוש שהפך אותם לפליטים. אז מה הפלא שבשדרות אנשים דואגים קודם כל לעצמם ולמשפחתם? אם כאלה הם מנהיגנו, מה הפלא שהמשענת האחרונה שנותרה זה ארקאדי גאידמאק? וייסגלס ודומיו עשו שימוש במעמדם הפוליטי כדי לקבל כסף מהציבור. אז למה לא גאידמאק, שנותן כסף לציבור כדי לבנות לעצמו מעמד פוליטי?

הדבר החשוב בחיים

בספרה 'מתוך ההפכה' מספרת הרבנית פועה שטיינר, בתו של הרב שלמה מן-ההר זצ"ל, על ימי ילדותה בעיר העתיקה שלפני קום המדינה, על מלחמתו ונפילתו של הרובע היהודי במלחמת העצמאות, ועל השיבה אל הרובע אחרי שחרור העיר במלחמת ששת הימים. זהו ספר ילדים ונוער שמתאים מאוד למועדי חודש אייר - יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים. אבל אחד הפרקים המרגשים והמזעזעים בספר ראוי להיזכר דווקא בקשר לחג השבועות ומתן תורה.

הדברים התרחשו כמה ימים לפני נפילת הרובע, בתאריך י"ט אייר תש"ח. ידיעות על פריצה של לוחמים ערבים אל רחוב היהודים חוללו מנוסת בהלה לכיוון 'בתי מחסה', בקצה הרובע. אנשים נשים וילדים היו בטוחים שזו שעתם האחרונה ועוד מעט עומד להתבצע בהם טבח המוני. ובעוד הציבור עסוק בתפילות ובכיות קורעות לב ובאמירת וידוי, לקח הרב שלמה מן-ההר את בנותיו לשיחה אחרונה. וכך מתארת פועה שטיינר, שהייתה אז ילדה כבת שבע:

אבא רמז לנעמי ולי לגשת אליו. הוא לקחנו לאחת הפינות שבחצר. הבטתי בו. פניו היו רציניות וקודרות.

"אני רוצה לשוחח אתכן, בנות" - אמר בפנותו אלינו. "יש דברים שאדם חייב לצוות לילדיו. אתן בנותיי הגדולות, ואני חייב לומר לכן את אשר על ליבי. עוד מעט יגיעו הנה הפורעים. זו איננה הפעם הראשונה שהם טובחים יהודים, ואין לדעת מה יהיה גורלנו… אולי יקרה נס, והם יחוסו על נשים וילדים… אבל את הגברים בוודאי יהרגו".

"אבא, אבא!" קראנו ולא יכולנו לעצור בעד בכיינו המתייפח, "אל תדבר אלינו ככה".

אמא, שיצאה אחרינו לחצר ושמעה את המילים האחרונות של אבא, גערה בו: "שלמה, אל תדבר כך! הפסק! אני מבקשת..."
אבא לא שעה אליה. הוא נטל את ידי בידו האחת ואת ידה של נעמי בשנייה. הבטתי ישר לתוך עיניו הכחולות-ירקרקות. הן היו צלולות כים, ומבטן הפליג הלאה למרחקים, מעבר לגבולות המקום והזמן.

"אין לדעת מה יהיה", המשיך אבא, "לא ידוע מי יינצל ומי לא... אני רוצה שתדענה, עכשיו ותמיד, שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא תורה. מלבד תורה, אין בעולם שום דבר בר-ערך. כשתגדלנה ותרצינה להינשא לאנשים, זכורנה את דבריי אלה. אם יעמדו על כף המאזניים תורה מזה - ועושר, השכלה, כבוד ומעמד בחיים מזה, במה תבחרנה?".

"בתורה, בתורה, בתורה!", הבטחנו בקול רועד מבכי.

"שמורנה על אחיותיכן הקטנות, וכשהן תגדלנה תפקידכן יהיה למסור להן את דבריי אלה ולדאוג שהן תינשאנה אך ורק לתלמיד חכמים, שכל מעייניהם בתורה. ואחרון אחרון: אחיכן הקטן, אם רצון האלוקים הוא שלא אהיה עמכם, זכרו שכל חפצי היה לגדלו לתורה, ועליכן יהיה למלא את מקומי...".

בכינו ובכינו עד אשר לא נותר בנו כוח לבכות.

עד כאן מתוך הספר. סוף הסיפור היה לא קל, אבל פחות קודר מהמצופה. ההתקפה הערבית באותו היום נהדפה. למחרת ל"ג בעומר נכנעו מגיני הרובע היהודי ללגיון הירדני. הגברים לא נטבחו אלא נלקחו בשבי. משפחת מן-ההר ציפתה תשעה חודשים עד לשובו של האב ממחנה השבויים. פועה קיימה את צוואתו של אביה ונישאה לתלמיד חכם, הרב חיים שטיינר, מבחירי גידוליה של ישיבת 'מרכז הרב'. תשע עשרה שנה מאוחר יותר הם זכו לחזור ולגור ברובע היהודי המשוחרר.

הספר 'מתוך ההפיכה' זכה למהדורות רבות, ואם עדיין לא קניתם אותו לילדיכם - הרי לכם המלצה לשבוע הספר המתחיל בשבוע הבא.