בשבע 243: להחזיק ידיים ולהרים ראש

כינוס מועצת יש"ע המתחדשת נועד להפסיק את היריבות המזיקה במחנה הכתום ● לפורשים מהכינוס אין מונופול על כשרות אידיאולוגית.

שרה אליאש , י"א בסיון תשס"ז

בנערותי קראתי את ספרה של רות בלוי על חטיפת יוסלה שומאכר. מכל הספר אני זוכרת את התובנה שהציפה אותי: בעקבות תיאורי היריבות המרה, השנאה והתיעוב שבין שני פלגים בתוך נטורי קרתא, אמרתי בליבי – סימן שלא זו הדרך.

נזכרתי באנקדוטה זו למקרא הכותרת המככבת זה שבוע ימים במדור הדעות של בשבע – כותרת המוטחת ישר בפני כל מי שפותח את עמוד הבית של האתר: "ההונאה הגדולה של יש"ע המתחדשת". לאחר מאמרם של בועז העצני ורונן צפריר חשבתי לא להגיב, כדי לא להיכנס למחלוקת קנטרנית על פלפולי ניסוחים, אבל הכותרת המתמשכת – המטילה דופי ברב לבנון, ברב אייזנטל, ברב חנן פורת, ובאנשים נוספים, כולל אותי ואת ראשי המועצות, המצטיירים כזקני ציון מהפרוטוקולים – מוציאה ממני תגובה. גם הטלת הדופי בכשרותנו האידיאולוגית מופיעה בה היא סממן חרדי, מהמקולקלים שבסממנים אלה.


במרחק של 20 ק"מ מאריאל, מקום הכינוס, איש אינו מבחין בין נדיה מטר לבין זמביש, בדיוק כשם שאנו איננו מבדילים בין פלגי הנטורי קרתא. הכינוס באריאל הוא תחילתו של תהליך שכבר יש בו התרעננות ודיאלוג, ונכונות אמיתית מצד ראשי יש"ע הישנה להרחיב את מעגל המשפיעים ומקבלי ההחלטות
לאחר הגירוש התכנסו אינספור אנשים באינספור ישיבות, וחשבו כיצד להיערך וכיצד להשפיע על התודעה הציונית-יהודית במדינת ישראל, ועל מקום יש"ע (כולל חבל עזה) בתודעה זו. אני אישית ניסיתי ליצור כינוס של כל הזרמים החפצים בהמשך ההתיישבות ביו"ש, ומבינים כי התיישבותנו בארץ ישראל כרוכה באמונתנו בקב"ה ובתורה. כינוס שבו נחשוב יחד לעומק, ונפרוץ בכוחות מאוחדים למשימה של שינוי התודעה.

לא הסתייע בידי. הכינוסים כבר קמו, וכל אחד בשטיבל שלו העמיק והתבצר. לא התקיים דיאלוג אמיתי ומפרה בין גישות שונות.
כינוס מליאה חדשה למועצת יש"ע הוא תוצר של רעיון זה, גם אם הוא עדיין רחוק ממנו. כמה אנשים, ביניהם עדי מינץ, הרב עזריאל אריאל, ד"ר אמנון שפירא, ואנכי עמם – החלטנו להביא לאיזושהי תנועה מעשית, מעבר לישיבות.

ראינו חשיבות עליונה באיחוד הכוחות הפועלים, כדי לא לבזבז אנרגיות, ומתוך אמונה שיש לשלב ידיים מול המאבק הענק על דמותה של מדינת ישראל. הגענו למסקנה המובנת מאליה כי המושג 'מועצת יש"ע' הוא סמל בעיני מרבית הציבור בארץ למאבק על ההתיישבות.

במרחק של 20 ק"מ מאריאל, מקום הכינוס, איש אינו מבחין בין נדיה מטר לבין זמביש, בדיוק כשם שאנו איננו מבדילים בין פלגי הנטורי קרתא. התוצאה של הכינוס באריאל – הנהלה זמנית – היא שלב בניסיון לדמוקרטיזציה של הנהגת ה'כתומים'. זו תחילתו של תהליך שכבר יש בו התרעננות ודיאלוג, ונכונות אמיתית מצד ראשי יש"ע הישנה להרחיב את מעגל המשפיעים ומקבלי ההחלטות.

בסופו של דבר, אם תהיה התרעננות, אם תהיה הרחבה והעמקה בעבודת ההנהגה – הדבר תלוי הרבה במסירות של הנבחרים, בנכונות ההשקעה וההקרבה שלהם – שאגב, אין עוררין לגביה בקרב המנהיגות הקודמת, שממשיכה להשקיע בלי גבולות.

יש בקרבנו גישות שונות לגבי מי צריך לנהל את החלק האקטיביסטי יותר במהלך. אני סבורה כי יש אמת בטענה כי גוף ממסדי כבול יותר ואינו חופשי לגמרי בפעולותיו, אבל מכאן ועד שליחתם של ראשי המועצות לטפל בזבל – המרחק רב. לבועז, צפריר, נדיה ואחרים אין מונופול על המאבק ועל הכשרות האידיאולוגית. הם מוזמנים לחבור לתהליך ולהיכנס לבחירות – ולהיאבק על דרכם. פסילת התהליך, לאחר הצצה ולאחר ניסיון להכתיב מסמך עקרונות, אינה רצינית (אגב, המאמר של בועז וצפריר סילף את מה שהיה בכינוס. לא נפסלה הצעתם ולא נתקבלה הצעה שונה. הייתה התייחסות רצינית, שביקשה לבחון את המסמכים במסגרת מצומצמת. הצבעה על מסמך אחרי דיון של חצי שעה בפורום של 60 איש אינה רצינית. הדרישה לעשות כן היא אולטימאטום).

אני תפילה כי הנכונות והמסירות והרצון הכן לאחדות יביאו לידי מהלך שיש בו משום פריצת דרך.