בשבע 244: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ד בסיון תשס"ז

בחירות דאשתקד

זה עדיין לא בטוח, אבל הולכת ומסתמנת אפשרות כמעט בלתי נתפשת לפיה שלושת המועמדים לראשות הממשלה בבחירות הבאות יהיו שלושה ראשי ממשלה כושלים בעבר ובהווה: נתניהו, ברק ואולמרט. הנה הסיבה שראשי ממשלות בישראל לעולם אינם מודחים מתפקידם בבושת פנים - גם משום שבושת פנים לא נמצאת בלקסיקון שלהם, וגם כי אין כאן הדחה אלא מקסימום חופשה קצרה לטעינת המצברים בבנק.

אם אכן אלה יהיו שלושת המועמדים במערכת הבחירות הקרובה, נדמה לי - אף שחנן קריסטל אינני - כי אוכל לנחש בקלות את שמות המועמדים במערכות הבחירות שיבואו לאחר מכן: במאי 2009 יתמודדו אולמרט, נתניהו וברק; באוגוסט 2011 יהיו המועמדים ברק, נתניהו ואולמרט; בפברואר 2012 יתמודדו ביניהם נתניהו ואולמרט, ואילו ברק ילך לעשות לביתו; באוגוסט 2013 יתמודדו ברק ונתניהו, והפעם אולמרט ילך לעשות לבתיו; ביוני 2015 יתמודדו ביניהם נתניהו, אולמרט וברק; וב-2017 תהיה מערכת בחירות סוערת, ואל קו הגמר יגיעו שלושה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אמרתי (לשעבר אולמרט).   

נשמע טיפה משעמם? אל דאגה, בעוד 20-30 שנה יקום לנו סוף סוף מנהיג חדש, בעל חזון ונאמן לבוחריו, מנהיג משכמו ומעלה. נגיד, שמעון פרס.

סיבוב ראשון על העבודה

כמה הערות לא מחכימות על הבחירות לראשות העבודה:

* צריך לשבח את מצביעי המפלגה על שסירבו לבחור יו"ר בסיבוב אחד. מישהו מהמועמדים עוד היה עלול לחשוב בטעות שהוא ראוי לכך.

* על חטאיי אני מודה היום: לפני מספר חודשים, מעל דפי עיתון זה, הטלתי ספק באפשרות שאהוד ברק יעבור את אופיר פינס. המסקנות המתבקשות: אסור לסמוך על זכרונו של הציבור, אסור לסמוך על האינטליגנציה של מצביעי השמאל, אסור לסמוך על ההיגיון, ואסור להאמין לעיתונים.

* על כולנו לשלוח פרחים לאנשי ערוץ 10 על סירובם לפרסם סקרים ערב הבחירות בעבודה. לא משנה דעתנו על הערוץ - חובה עלינו לעודד את ההרס הטוטאלי של מכוני הסקרים השקריים, שהם אחד האויבים העיקריים של הדמוקרטיה הישראלית.

* בין מועמדי מפלגת העבודה: ראש השב"כ לשעבר, ראש המוסד לשעבר והרמטכ"ל לשעבר. אף מועמד בליכוד או בקדימה אינו אוחז ברזומה דומה. בהתחשב בבעיות הביטחון הקשות שגרם שלטון מפלגת העבודה, מבלי שאנשיה יצליחו לקרב אותנו לשלום ולו במעט – האם לא הגיע הזמן לשאול מדוע מוסדות הביטחון נשלטות כמעט תמיד על ידי אנשי שמאל?  

זיופי קולות

העונה החמישית של 'כוכב נולד' נפתחה לא מכבר עם תוכניות האודישנים, וכמו בעונות הקודמות – גם הפעם לא נפקד מקומה של ההסתלבטות על חשבון הנבחנים האקסצנטריים. לא משנה אם מדובר בפסיכופטים או בסתם זייפנים חסרי מודעות עצמית, או אפילו באנשים מוכשרים ומוזיקליים שהגיעו עם הסופרן שלהם לאודישן הלא נכון. יהיה מי שיהיה האומלל התורן, קולות הלעג והגיחוך של השופטים בזמן האודישן ייראו ויישמעו תמיד אותו הדבר – רע.

בעונות הקודמות זה לפחות היה מצחיק, אבל השנה נלעסת הבדיחה המצולמת כאילו לא ראינו ושמענו אותה עשרות פעמים. הטכניקה כמעט לא משתנה: בחור צעיר עומד ומזייף במלוא גרון, הבמאי חותך לגיחוך של צביקה הדר, למבט מזרה אימים של צדי צרפתי, לפה פעור של מרגול, שוב קלוז אפ על הנבחן, וכשהסיוט המוזיקלי מסתיים – גל אוחובסקי שולח את הערותיו הקורעות ("תגיד, מי אמר לך שאתה יודע לשיר?"), הנבחן מגיב בפליאה ("מה, לא עברתי?), השופטים מגיבים בצחוק רועם, ואפשר לעבור לקורבן הבא.

יכול להיות שחלק מהנבחנים ראוי ליחס הזה. ישנם כאלה, לא נכחיש זאת, שהגיעו לאודישן במטרה מוצהרת להיות בטלוויזיה, והם היו מנסים להתקבל גם אם התוכנית היתה 'גמגמן נולד' או 'תפוח אדמה נולד'. אבל לא כבודם עומד כאן על הפרק, אלא כבודו של הצופה. התוכנית מעליבה לא רק את הצעירים שהגיעו להתבזות, אלא גם את הצופים שהגיעו להזדהות. עם ישראל רצה למצוא את הכוכב הבא, אבל מצא עצמו כמעט בעל כורחו שותף לדאחקות של צוות השופטים על חשבון צעירים תמימים.

ממש באותו עניין: חדי העין הבחינו בוודאי כי באחד מקטעי האודישנים הכושלים נראתה פתאום מרגלית צנעני מליטה פניה בידיה, כביכול בגלל השירה המזעזעת, בעוד גל אוחובסקי מנסה לתמוך בה מאחור. אם הצילום נראה מוכר לצופים, הרי זה משום שהוא היה לקוח בכלל מאודישן אחר. היתה זאת דווקא שירתה היפה של זמרת לקויית ראייה, שעוררה במרגול את התגובה האמוציונלית. הניסיון לערבב יחד סצינות כמעט הפוכות למען הדאחקה - רק מדגים את ההנחה המוסווית של המפיקים: הצופים הם מכונות. לחיצה על כמה כפתורי הצחקה מגושמים, כמעט בלי מאמץ עריכתי, וכולנו נצחק יחד איתם. אז לא, זה כבר לא מצחיק – זה סתם נמוך ובעיקר יצא מהאף, בדיוק כמו הקול של אחד הנבחנים המוזרים שהופיעו בתוכנית.

תקלה קטנה ומטריפה

רכשתי לאחרונה די-וי-די של הסרט 'חנות קטנה ומטריפה', מיוזיקל שבו צפיתי בעבר בקולנוע לפחות חמש פעמים, בימים שבהם לא הייתי זקוק למצוא לשם כך בייביסיטר. על קופסת הדי-וי-די רשום כי הסרט מתורגם לעברית, ואכן לכל אורכו מופיעות כתוביות בשפת הקודש... חוץ מאשר בשירים. אין דבר, באמת אין דבר, בהתחשב בכך שהשירים הם רק מחצית מהסרט! הלו, אנשי וורנר הום וידאו בישראל, מה קורה?! ידעתי שהייתי צריך להקשיב לסבתי המנוחה, שתמיד אמרה לי להוריד סרטים באמיול. או אולי היא אמרה לי לקחת סוודר לטיול? מי זוכר.

פינת הליברליות

"שי גבסו התראיין בעיתונים על זה שהוא עושה שבתות בהתנחלויות, ולא אמרנו כלום" (מפיקת 'כוכב נולד' טמירה ירדני, אפרופו פרשת ההתבטאויות האנטי-צבאיות של ג'קו אייזנברג, ידיעות אחרונות).

יודע את מקומי

קורת רוח לא מבוטלת גרמה לי השבוע שיחת טלפון מתוקשרת בין אהוד ברק לבין אחד מחברי מפלגת העבודה. ברק, בניסיון להטביע את אחד הקולות הצפים במפלגה, התקשר לאחד מהמצביעים הפוטנציאליים, וכרגיל במקרים כאלה, ניסה תחילה לשכנע את בן שיחו כי הוא באמת אהוד ברק ולא מתחזה. "אתה לא מזהה את ה'סה-סה'?" תהה ראש הממשלה לשעבר ברוב חן. אותו "סה-סה", כלומר הסמ"ך השורקת בנוסח עדות אהוד ברק ועוזי ברעם, שולט גם בדיבור שלי, ויפה שלפחות מישהו עושה ממנו קריירה.

כבר בשנותיי הראשונות ניתן היה לצפות את התסביך של חיי, כאשר בין שיניי החותכות העליונות התגלה מרחב בגודל של קרווילה בינונית. איכשהו, במהלך שנות ילדותי, הצלחתי להסתיר את הרווח ההיסטרי במגוון של טכניקות מתוחכמות: חייכתי בפה סגור, הצטלמתי בפה סגור, צחצחתי שיניים בפה סגור, ועוד ועוד.

אלא שמדי פעם הייתי צריך גם לדבר, וכאן לא היה עוזר לי אפילו דיבור מהבטן. למרבה הצער, מגיל צעיר התרגלתי להתיז את האותיות השורקות דרך אותו רווח מפואר, הרגל שהביא עלי כשל דיבורי בלתי נסבל. את שנות חיי עברתי תחת לעגם של חברים לכיתה, פגישות עקרות עם תראפיסטית בדיבור, ניסיונות בלתי יעילים לחזור להיגוי נכון – והתפכחות מחלומות ישנים שלי להיות קריין, או זמר, או שחקן. מקסימום יכולתי לגלם את אהוד ברק, אבל אני אישית מעדיף תפקידי אופי.

משהגעתי לגיל שבו ה"סה-סה" מפסיק להיות חינני (אגב, הוא שב להיות חינני בגיל 65), בדקתי אפשרויות לסגור את הרווח בין שיניי. הייתי מוכן אפילו לקחת את הסיכון שלעולם לא אצליח לדבר שוב. אבל לאחר שהוברר לי כי שיניי גדולות מדי וכי קיים חשש שסגירת הרווח תהפוך אותי סופית לשפן – ויתרתי על הרעיון. בינתיים, אני נאלץ לנתב את שאיפותיי האמנותיות לכתיבה בלבד. במקצוע זה, לפחות, אף אחד לא ית'ים לב שמשהו את'לי לא בת'דר.