בשבע 244: הוי ארצי

חגי סגל , י"ד בסיון תשס"ז

יש תקדים

יצחק לבני ורחל בן ארי, נציגי הציבור בדירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, התנגדו למינויו של רפי גינת לעורך החדשות בערוץ, ולכן הודחו השבוע מהדירקטוריון. נורא פשוט, מאוד יעיל. זה קצת מזכיר את גורלם של שני שרים בממשלת שרון שהתנגדו להתנתקות. שרון כבר פרש מזמן מהחיים הציבוריים, אבל רוחו עדיין מרחפת כאן.  

זאב, זאב 

בניגוד לטענת הימין, לשמאלנים אין מניעה עקרונית להודות בטעויות. הצרה האמיתית איתם היא התעקשותם הכרונית למחזר את הטעויות. זאב שיף הדגים היטב את התופעה הנפשית הזאת במאמרו ב'הארץ' מיום ו' האחרון, שבו ביכה קשות את ערכם של הסכמי הפסקת אש עם הפלשתינים. ציטוט: "הארגונים הפלשתיניים החמושים ברצועת עזה מפגינים שוב את מה שהפך לנוהג אצל הפלשתינאים – התופעה שלפיה אין ערך להסכמים שמנהיגיהם מתחייבים אליהם. די להקשיב לאזרחים פלשתינאים הקובלים על כך שאין כל משמעות להסכמי הפסקת האש אצלם. מסכימים, חותמים ומיד מפירים".

ציטוט נוסף  מתוך המאמר של שיף: "בסיבוב האחרון של מעשי האלימות החליטו הצדדים חמש פעמים לפחות על הפסקת אש. לא חלפו שעות ספורות והם שבו להרוג אלה באלה ולפגוע בעוברי אורח. אם כך הם נוהגים בינם לבין עצמם מדוע שיקפידו יותר על הסכמים עם גורמים חיצוניים? זהו לקח חשוב שעל ישראל להפיק מאירועי עזה האחרונים".

ועוד ציטוט: "התופעה לא נולדה בעזה. בעת מלחמת האזרחים בלבנון, בשנות ה-70 וה-80, הסכימו הפלשתינאים ואף חתמו על יותר מ-90 הפסקות אש. את רובן הפרו תוך שפיכות דמים נוראה. ברור איפוא שהפלשתינאים אינם רוצים, או אינם מסוגלים, לקיים הסכמים".

ולסיום, מסקנת המחץ של שיף מכל האמור לעיל: "לישראל אין ברירה אלא לחזור ולהגיע עמם להסכמים".

טעות בתכנון  
 
לפני כמה ימים פגשתי בכנסת את רענן גיסין, יד ימינו של אריאל שרון לענייני תקשורת. שאלתי אותו אם לאור הכתישה המתמשכת של שדרות הוא מתחרט היום על ההתנתקות. הזכרתי לו את ההתבטאות המזלזלת של דב ויסגלס על הקסאמים בכנס הרצליה ערב ההתנתקות ("לגבי האמצעים המעופפים תינתן הדעת"). פניו של גיסין התעוו בתיעוב למשמע שמו של וייסגלס, אבל על שרון הוא ניסה איכשהו להגן. אם שרון היה נשאר ליד ההגה, כך טען, הכל היה נראה עכשיו אחרת. הוא היה יודע מה צריך לעשות ואיך להגיב. לדבריו, ראש הממשלה לשעבר האמין שיישאר תמיד ליד ההגה ויכבה בקלות כל דליקה שתתלקח. לא עלה בדעתו שאת הבעיות הביטחוניות שיתעוררו בעקבות ההתנתקות יצטרכו לפתור מנהיגים אחרים, פחות מוכשרים ממנו. עד כאן דברי גיסין בציטוט חופשי.

בכלל לא בטוח ששרון היה באמת יודע מה לעשות עכשיו, אבל מותר לקבל את הניתוח של גיסין. שרון אכן האמין שהוא הולך לשלוט שנים רבות. למרות מחלותיו, למרות המרידה נגדו בליכוד, הוא לא העלה בדעתו שמישהו או משהו יצליח לסלק אותו מחדר הפיקוד של מדינת ישראל. עיתונאים גיחכו כשהוא דיבר על כוונתו להתמודד לפחות בשתי מערכות בחירות נוספות, אבל שרון התכוון ברצינות. המחמאות האדירות שקיבל על ההתנתקות סיממו אותו. בשלב מסוים הוא התחיל להשתכנע שיש לו כישורים אלוקיים. אילו היה צנוע יותר, אולי היה לוקח קצת מנוחה אחרי האירוע המוחי הראשון, כאחד האדם  במצבים כאלה, אבל שרון היה בעיני עצמו גבוה מעל גבוה. ההתנתקות עלתה לו לראש. לך תסביר את זה עכשיו לתושבי שדרות.

ניסים ונפלאות

את שגרת הדיווחים העיתונאיים מחזית הנגב המערבי משבשים שני זאבי תקשורת ותיקים: נסים קינן מקול ישראל ורוני דניאל מערוץ 2. שניהם מתעקשים לחרוג מהניסוחים השגורים של עמיתיהם, לעתים עד כדי מרד של ממש בשידור חי. קינן ודניאל מתבלים את רוב דיווחיהם בהתרסה נוקבת ומתבקשת נגד המצב. הם לא זורמים אתו, כפי שהשלטונות היו רוצים, אלא עותרים נגדו. 

גם בתקופות של "רגיעה יחסית" הקפיד קינן לא ליישר קו עם תפאורת הרגיעה. תרעומת צלולה חלחלה לדיווחיו על טפטוף הקסאמים. בלי להתבכיין יותר מדי, אבל גם בלי לטייח, הוא טרח לציין מעת לעת שמה שקורה באזור שדרות זה לא הפסקת אש אלא פרודיה של הפסקת אש. מי שהקשיב לו הבין שמדיניות ההבלגה של הממשלה מתירה את דמם של המקומיים. בקול ישראל צריך הרבה אומץ כדי לדבר ככה. הפריבילגיה של תיבול דיווחים בהשקפת עולם שמורה שם בדרך כלל לכתבים ולפרשנים מאזור החיוג של כרמלה מנשה וחנן קריסטל.

השבוע, אחרי שטיל קסאם הרג בשדרות את אושרי עוז, דיווח קינן על  "אווירת נכאים" בעיר. בדרך כלל רצוי להימנע מתיאורים כאלה במצבי מלחמה, כדי לא לשמח את האויב, אבל כאשר הממשלה מתעקשת לא להילחם ולנהל מדיניות ישועית, אין מנוס מהדגשת המחיר של המדיניות הזאת. חובתו של כל כתב היא ליידע את הציבור כמה עולה ההבלגה. אסור לו ליצור רושם כאילו שדרות מצליחה לעבור לסדר היום חרף כתישתה. רק ניסוח מדויק של חומרת פציעתה עשוי לגרום לראש הממשלה להתעשת.
וכאמור, קינן לא לבד.

רוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2, לא התרגש מהביקורת השמאלנית שנמתחה על סגנון דיווחיו במלחמת לבנון האחרונה, והוא מדווח משדרות כפי שצריך לדווח כתב  צבאי במדינה מותקפת. כששומעים אותו מבינים שמערכת הביטחון מורחת אותנו כשהיא יוצרת רושם שצה"ל מחזיר מלחמה שערה. דניאל שופך אור מדויק על הממדים העלובים של התגובה הישראלית. הוא לא מפחד להגיד במלים פשוטות שבלי מכה אחת אפיים זה לא ילך. לפני כמה ערבים הוא אפילו תיקן את גדי סוקניק, והבהיר שבינתיים חמאס מנצח. כתבים מסוגו הם הסיוט של ממשלות שוחרות הבלגה.

לא דובים ולא יער

"ההתנתקות מעזה לא הפגינה שום חולשה" (דובי וייסגלס, גל"ץ, יום ב')

למען הדיוק
  
לפני שבועיים מניתי כאן את הרולד ווילסון ברשימת ראשי הממשלה הבריטיים שכיהנו רק תקופת כהונה אחת. קורא ידען תיקן אותי: ווילסון זכה לכהן פעמיים כראש ממשלה. אגב, בתקופת הכהונה השנייה הוא התפטר מרצונו כשהגיע לגיל 60, בטענה שהוא כבר זקן מדי בשביל לכהן במשרה כה חשובה.