בשבע 244: בקיבוצים עדיין מרוצים

בקיבוצי עוטף עזה סופגים נפילות קאסמים פי חמישה מאשר בשדרות ומתמודדים עם שגרת מלחמה וחרדה יומיומית לגורל הילדים

חגית ריטרמן , י"ד בסיון תשס"ז

לפני שנתיים וחצי, בשבט התשס"ה, ינואר 2005, יצאנו אל קיבוצי המועצה האזורית שער הנגב כדי לשמוע על תחושותיהם תחת מתקפת טילי קסאם. המצוקה הייתה אמיתית, השיחות עם הקיבוצניקים היו כנות ופתוחות, אבל רובם מצאו איכשהו צידוק למה שנקרא "התנתקות". איכשהו, הם האמינו שהתיאבון הפלשתיני ייגמר. "תצטרכי לראיין אותנו שוב אחרי ההתנתקות", אמר לי אז חבר גבים שדווקא צפה מצב קשה. בכתבה ('קסאם בקיבוץ') הוא סיפר שאצלם "יש אנשים שאומרים 'למה להוציא את המתנחלים? תשאירו אותם שם, שהם יחטפו ולא אנחנו'". אז חזרנו אל קיבוצי שער הנגב לסגור מעגל, ובדרך גם ביקרנו בשדרות, שהמוות פקד אותה שוב בשעות שעשינו שם.      

מתכוננים לקסאם

יום ראשון בשמונה ושלושים בבוקר, שדרות כבר מוכנה ליום חדש. כמעט בכל מקום בעיר אתה יכול לראות כוחות של משטרה ומד"א המחכים לקריאה להצלה. בתחנות האוטובוס שומרים חיילים חמושים. אישה שעושה דרכה מהמכולת אל הבית, שקית עם חלב ואוכל בידיה, מסבירה בזריזות איפה המקום ששאלנו עליו. אחר כך היא מסתלקת הביתה בצעדים מהירים. לא להיות בחוץ, לא להסתכן. אף אחד לא יודע איפה טילי הקסאם ייפלו, אבל לכולם ברור שהם ייפלו. 

אנחנו רואים גג עם רעפים אדומים שהתנפצו וכאילו נשאבו פנימה, לתוכו. "בית של זוג קשישים", אומרים לנו, "הם לא נפגעו". כשנסענו לצלם בית נוסף שספג טיל, זה היה כמו לנסוע בשכונה דתית בשבת (לא שניסינו). הרחובות היו דוממים, אלא שאת השלווה החליף מתח.

המשכנו לקיבוץ ניר-עם, הנושק לשדרות. כמאה מטרים לפני השער, ניצב שלט ישן המזמין את הנכנסים בשערי הקיבוץ לשכור חדרי אירוח ולנפוש במקום. חייל חמוש יושב עם אפוד וחגור מלא. זה לא מנרה כאן, אני מזכירה לעצמי, אנחנו בנגב.

מבין יישובי שער הנגב – עשרה קיבוצים, מושב וחוות-השקמים – ניר-עם הוא הקרוב ביותר לשדרות, וזה שספג הכי הרבה טילים. בשבוע שעבר הירי גרם לשריפת המסעדה של הקיבוץ, 'פאונה', ומאתיים דונם של גידולים חקלאיים.

יואב פלד, קב"ט המועצה האזורית שער הנגב, אומר שעל כל טיל שנופל בשדרות, נופלים חמישה בשטחי הקיבוצים. "אצלנו נפלו כ-2,000 ואצלם כ-500, אבל לא אכפת לנו אם מציגים את זה אחרת בתקשורת – כך ייתנו להם עזרה". 2,500 הטילים שנספרו החלו ליפול בתשס"א (2001), עם פרוץ מה שמכוּנה "האינתיפאדה השנייה" בימי אהוד ברק.

הנגב המערבי כולל כמובן עוד עשרות יישובים, רובם קיבוצים. שער הנגב הוא רק חלק מעוטף עזה, הכולל ארבע מועצות אזוריות, אבל החלק שסובל יותר מכולם. שדרות מונה כ-19.5 אלף תושבים, המועצות האזוריות מונות כ-11.5 אלף תושבים.

בתחום שער הנגב נמצאת מכללת ספיר, שגם ספגה טילים. למרות שאושר לאחרונה ללמד סטודנטים בכיתות הממוגנות, לא כולם מגיעים. מאיר כהן, תושב שדרות ואב לסטודנטית: "בושה שהשרים יילחמו על הכסא שלהם כשאנחנו נלחמים על החיים. מה זאת אומרת שמודיעים שהלימודים חזרו לשִגרה? נגיד הבת שלי תלך למכללה, ותלמד בכיתה ממוגנת. מה עם הדרך עד שם?".

"מאז ההתנתקות, הפכנו להיות קו חיצוני במקום גוש קטיף", אומר פלד, הקב"ט. "אנחנו, קיבוצי שער הנגב, וקיבוצי המועצה האזורית אשכול, מקיפים הכל, ועכשיו חוטפים הכל. הפלשתינים שיפרו את חומר הנפץ, ויכולת הדיוק שלהם השתפרה. כמו בלבנון, הם יכולים לירות מטחים במקום טילים בודדים. אם בעבר הם ירו שלושה-ארבעה טילים ביום, כיום זה 13-14 ואפילו עשרים". 
      
הקיבוצניקים לא מתארחים במאהל של גאידמק בתל-אביב, אבל מצאו פתרונות אחרים: חלק נוסעים לסופי שבוע וחוזרים, אחרים שולחים את הילדים אל סבים שגרים רחוק. יש גם פעילויות המאורגנות לילדים הרחק מהקיבוץ. 

בחלק מהקיבוצים גני הילדים עדיין לא זכו למיגון מתאים, בקיבוצים אחרים יש מיגון רק עד גילאי ארבע-חמש. הילדים, בהתאם להוראות הצבא, לא נכנסים למבנים שלהם הבלתי ממוגנים. בניית מקלטים כמו בצפון, מסביר פלד, מיותרת, כי הקסאם מגיע תוך עשר עד עשרים שניות, "וזה זמן שאולי ספורטאי יכול להגיע בו, אנשים מבוגרים לא יכולים לרדת במהירות כזאת למקלטים. חדרי ביטחון יש רק בקיבוץ נחל-עוז (שקרוב מכולם לרצועה)". 

למה בעצם לא התכוננו למצב כזה?

"בקיבוצים חשבו שלא תהיה מלחמה. אף אחד לא חשב שנצטרך להתמודד עם ירי תלול מסלול. היינו רגילים שמלחמות זה רחוק מאתנו, שמלחמות זה סיני, ירדן, סוריה ולבנון. כיום מי שחוטף זה העורף".

"הפקירו אותנו"

שלוש נשים עושות צעידת בוקר מסביב לניר-עם.

אתן לא פוחדות?

"מה פתאום, מה יש לפחד?", הן עונות ומצחקקות. להתראיין הן כן פוחדות. קיבוץ זה מקום קטן ומי רוצה שהשם שלו יופיע בעיתון. כעבור זמן קצר, פגשנו אותן בנקודה אחרת בקיבוץ, עדיין צועדות.

"צבע אדום!", "צבע אדום!". הכרוז שנשמע באותו רגע היה אמור לגרום לנו, מבקרים מהחוץ, בהלה. תכף ייפול כאן טיל. אולי כאן, ממש כאן. בכל זאת, מצאתי את עצמי חושבת על דברים אחרים. איפה מסתתרים עכשיו הילדים בקיבוץ, מה קורה עם אנשי שדרות שצועדים ברחובות, איפה הטילים ייפלו.

בשנות השבעים היו מקפיצים אותנו, הילדים, למקלטים כל אימת שאיזה חזיר בר בגבול הירדני עלה על מוקש. חששו מחדירת מחבלים. אולי התרגלתי, ושכחתי עכשיו לפחד. אבל זה היה בעמק הירדן, לכל בית היה חדר ביטחון ולכל בית-ילדים בקיבוץ היה מקלט צמוד. למדינת ישראל היה ברור שהיא צריכה לדאוג לילדי הצפון. ועכשיו, מי ידאג לילדי הדרום?

"זה לא רק אולמרט", אומרת אחת משלוש הצועדות שהצטרפו אלינו עכשיו לשיחה על הדשא, "אלה כל ממשלות ישראל. לא דאגו לנו. הפקירו אותנו. אין לנו חדרים ממוגנים, אין שום דבר. אז כשאני שומעת 'צבע אדום', אין לי מה לרוץ. לאן אני ארוץ, לבטון הקטן הזה?", היא מצביעה על בטונאדה נמוכה בת שלושה קירות, "זה יגן עלינו?".

"סידרו פה מרחב מוגן לילדים", מספרת אישה אחרת מהצועדות, "אבל אין סיכוי שהם יספיקו לרוץ לשם. וחוץ מזה, עוד רק נפל על זה טיל ונכנס בין שתי שכבות שהיו אמורות להגן עליהם, אז מזל שהם לא הספיקו להגיע למבנה הזה".

למרות הכל, לדעתן עקירת גוש קטיף הייתה מוצדקת. כן, מבינים כאן שזה קירב את הגבול ועודד את התוקפנות הפלשתינית, אבל "טוב שיצאנו משם", מסבירה חברה בקיבוץ המופגז, "היינו צריכים לצאת כי דקרנו לפלשתינים את העיניים עם הבתים היפים של המתנחלים בדוגית, וכל הפאר שהיה שם. חוץ מזה, אלה שטחים כבושים. אני הייתי בעד ההתנתקות, וגם עכשיו אני בעד. הפלשתינים היו מסכנים, במצב שהם חיו. והמתנחלים לא היו צריכים לחיות בין מיליוני ערבים".

אבל כל מדינת ישראל נמצאת בין מיליוני ערבים.

"אני עדיין בעד ההתנתקות. אריק שרון, שהיה שכננו הטוב מחוות השקמים... טוב שהוא עשה את זה. וזה גם לטובת המתנחלים".

זה יפה שאת דואגת להם, אבל הירי עליכם הוגבר.

"גם קודם נפלו כאן טילים, אבל ברור שמאז ההתנתקות הפלשתינים מדייקים יותר".  

התפלל תפילת הדרך, וניצל

כששמענו את שיגור הטילים, את הכרוז ואת הנפילות לא חשבנו שאחד מהם ייקח חיים. כל כך התרגלנו כבר ל"נפילה בשטח פתוח, אין נפגעים", שגם הפעם נדמה היה שזה בטח ייפול בשדה. חזרנו אל שדרות דקות ספורות אחרי שאושרי עוז הי"ד הובהל אל בית-החולים במצב אנוש. ברחוב היו משטרה, אנשי זק"א ודיירים שראו את אושרי עוז נפגע, מנסה לרוץ ומתמוטט.
 
"לאף אחד לא אכפת מאתנו", אומרת השכנה אביבה וקנין, "הממשלה לא עושה לערבים כלום. למה מזניחים אותנו? אנחנו חיים כמו הומלסים, עסוקים בלברוח".

"זה ממשלה זה?", שואל השכן שלום טוויטו, "חבל על גוש קטיף, זה כמו שברחו מלבנון, בגלל זה ישראל נפלה". טוויטו פוצח בקללות על ראשם של ברק, אולמרט ופרץ, והשכן מאיר כהן מוסיף אחת משלו. "אין לי מיגון", מספר כהן, "אני והאישה ישנים כל יום במקום אחר. אין מושג כזה שאין פתרון. הממשלה לא רוצה לתת פתרון כי זה לא משרת את האינטרס שלה".

ראובן ניב, נהג בחברת 'שאשא', היה אמור להסיע הבוקר ילדי בית-ספר יסודי של חב"ד ללימודים. "שנים אני מסיע את ילדי שדרות, מישהו צריך לעשות את זה". ניב הקדים בכמה דקות, ועצר כדי לנוח. הוא חנה במקום בו עמד ליפול טיל. "אמרתי ברכת המזון ותפילת הדרך, סיימתי, הנחתי את הסידור ונשכבתי לנוח במושב האחורי. ואז שמעתי פיצוץ, ממש פה, מטר לידי. יצאתי מהאוטו, ואז ראיתי. "מתי אומרים ברכת הגומל", הוא שואל ליד חלונות רכבו המנופצים והעיניים שלו מתמלאות פתאום דמעות, "עכשיו או בשבת?". 

ב-1994, עלה מחבל מתאבד לאוטובוס של אלי ברמלי. ברמלי גילה תושייה, דחף אותו החוצה מהדלת, והציל ארבעים חיילים שהסיע מבנייני האומה. ביום ראשון השבוע הוא שוב נקלע לזירת טרור פלשתיני, כשהסיע כאן ברחוב, באוטובוס של 'החברה לפיתוח מטה בנימין', ילדי בית-ספר דתי. "שניות אחרי שעברנו כאן נפל הקסאם. הילדים לא שמעו, זה אוטובוס ממוגן שנתנו בשבילם", הוא מספר בהתרגשות, מבין שגם הפעם ניצל עם עשרות נוסעים צעירים. 

טיל במטע שקדים

הנסיעה בין השדות והמטעים של קיבוץ מְפלסים יכלה להיות משהו די פסטורלי, אלמלא נסענו לראות את מקום נפילת הטיל השני. הקסאם נחת במטע שקדים של הקיבוץ, וחבלנים וכוחות מג"ב הגיעו כדי לשלוף אותו החוצה. "יש הרבה טילים שנופלים בשטח, לא את כולם מוצאים", הסביר מנהל הענף, שכיר משדרות. "גברת, אנחנו נחזור לגבולות 67', תשמעי מה אני אומר לך", אמר איש מג"ב. "הקיבוצניקים מתחרטים מאוד על ההתנתקות, אני מסתובב כאן ושומע את זה. חברי קיבוצים אומרים 'מה עשינו בזה, מה הרווחנו', אבל לך הם לא יגידו. אני פוגש גם את הערבים בגבול. הם אומרים 'איפה אתם' ומקללים את הרגע שערפאת נכנס. לא חשבו שככה יהיה".

בתוך הקיבוץ פגשנו את אלעד ודורון, בני הקיבוץ, בשנות השלושים לחייהם. "כל יום נופלים כאן איזה עשרה טילים", מספר אלעד. "אנשים בחרדה, מפחדים לצאת מהבתים, אלה שיש להם ילדים מפחדים יותר. לפחות בשבוע וחצי האחרונים. התחושות קשות, ביטלו לנו את חג השבועות. הכנו הכל, טקס הבאת ביכורים, ריקודים של גני הילדים, אבל זה סיכון ביטחוני ש-450 איש יתכנסו יחד, אין מיגון". "כולם בלחץ מסביב", מוסיף דורון, "הרבה עסקים באזור נסגרים".

גם אצלכם, כמו בשדרות, רוצים ללכת לנוח במקום רחוק מכאן?

אלעד: "האוכלוסייה פה די מבוגרת, וצעירים כמוני, זה לא מעניין אותם, הפסטיבל גאידמק. יש אנשים שלא היה מזיק להם להתרענן כמה ימים. אבל חלק מוגבלים בניידות, חלקם עובדים".

דורון: "זה לא יעזור שנלך לגאידמקלנד, מה, לא נעבוד? אני רווק, תכתבי שאני מחפש אישה. אז ללכת מכאן זה לא בא בחשבון. יש לי אחלה פתרון, לפחות לגביי: יום של מסוק בשמיים, שעומד מעל הראש ולא נותן לישון, הוא כמאה אלף דולר. אני מוכן לקחת את הכסף, וללכת מפה. אין לי בעיה לקחת כסף מהמדינה ולנסוע לג'מייקה או לקוסטה ריקה. אני לא פטריוט, ולא אכפת לי ללכת".

"אם כבר, אתה פטריוט ארגנטינאי", אומר אלעד (רבים ממייסדי קיבוצי שער הנגב, ובתוכם קיבוץ מפלסים, עלו ארצה ממדינות דרום אמריקה, ח"ר).

"נכון, אני פטריוט ארגנטינאי", דורון צוחק. "אני לא מאשים את אולמרט במצב, אלא בזה שהוא לא פותר אותו. זה לא יכול להימשך. אם אין בנמצא מישהו שיכול לפתור את הבעיה, אז שייתנו לכל אחד לפתור את הבעיה בעצמו. למה מחכים, שייפול טיל על בית-ספר עם ילדים, חס וחלילה? רק אם יזדעזעו יעשו משהו?".

מה לדעתכם צריך לעשות כדי שתוכלו לחיות כאן בשקט?

"כשבן-לאדן תקף את אמריקה, הם לא מיגנו את הבתים, אלא עשו אצלו מה שנראה להם. אי אפשר שלכל העולם יהיה מותר לעשות מה שהוא רוצה, ורק לנו אסור. ככה איבדנו את כושר ההרתעה". 
  
אלעד: "הצבא צריך להיכנס לשם ולעשות לנו לפחות איזה ארבעים קילומטרים של רצועה שקטה. להעיף אותם ימינה, שמאלה, לים. לאן שצריך. שהקסאמים לא יגיעו. אני מצפה שינטרלו מראש את החבר'ה שמשגרים, ואלו שבטעות הצליחו לשגר טיל – לסגור איתם חשבון אחר כך".

"צריך להרוג את הערבים, זה מה שצריך", אומר קיבוצניק שעובר במקום, מניף יד בתנועה של סילוק, ומתרחק מאיתנו.

הוא מתכוון לזה, אני שואלת את דורון, או שזה בשבילנו? "בטח, זה מה שהוא חושב. תראי, לי אין פתרון, אבל מי שזה תפקידו – שיפתור. אני, בתור אזרח משלם מִיסים, רק מבקש שיתנו לי לחיות בשקט. אם זה אומר לייבא ראש ממשלה מחו"ל – בבקשה. אני נגד להרוג ערבים ונגד הפצצת אזורים מיושבים בעזה, אבל אני בעד לפתור את הבעיה, אז אם מי שעובד לא מצליח – שיגידו לנו. זה כמו שאם מישהו יבוא לנגריה, יגיד לי לתקן כיסא ולא אדע איך, הוא יצטרך ללכת למי שכן יודע. מי שלא יכול, שיפנה את מקומו".

אלעד: "צריך לדאוג פה למיגון של התושבים. שום בית בקיבוץ לא ממוגן, יש רק מעט חדרי מיגון שפזורים בקיבוץ – בחדר-האוכל, בתחנות ההסעה של הילדים לבית-הספר, בגנים. לגבי המקלטים, לא נכנסו לשם לפחות חמישים שנה".

"בואו נפציץ את עזה"

במבט לאחור, היה לדעתכם כדאי שיעקרו את גוש קטיף?

"מצד אחד, טוב שיצאנו כי ככה אין נפגעים בנפש כמו שהיו שם, מצד שני תראי מה קרה מאז. הכל נהיה קיצוני, הם התקרבו אלינו, צמצמו טווחים. במקום מרחק של עשרות קילומטרים, עכשיו הם נמצאים מטרים ספורים. הם יכולים לירוק וזה מגיע אלינו. אבל טוב שהתנתקנו, למרות הכל".

יש סתירה בדברים שלך. 

"חבל על אלו שנרצחו בפיגועים ועל הכסף שבוזבז שם סתם. לא סתם, כי התיישבות וזה, ציונות, בלגן, אבל המעמסה הרגשית היתה גדולה לדעתי. אנשים שם חיו בפחד, וסך הכל זה לטובת אלה שהתיישבו שם ולטובת המדינה, אבל לא לטובתנו". 

דורון, שלוש שנות סדיר בעזה, אומר שבטוח שיש קשר בין עקירת גוש קטיף למתקפות על שדרות והקיבוצים. "כשהיה צבא, לפלשתינים היה קשה יותר. ירי הטילים נהיה פתאום מסיבי יותר ומדויק יותר. נכון שירו לכיוון שדרות גם קודם, אבל היתה תקופה שהם היו יורים, ואנחנו היינו יושבים פה וצוחקים על זה שהערבים לא פוגעים. ידענו שהמצב רק יחמיר, זה היה ברור, ולדעתי רק אנחנו אשמים במצב כי הערבים הרי מעולם לא אהבו אותנו".

אתה חושב להקים כאן משפחה, או שבגלל הטילים תחפש מקום אחר?
   
"זה המקום שאני רוצה לגור בו, אבל לא בכוח. מקשים עלינו. אם זה ימשיך, בסופו של דבר אנשים ילכו. אף אחד לא מחפש צרות, וברגע שאנשים יתחילו להיפגע – תהיה בעיה. אם אעזוב מטעמי ביטחון, אז לא למקום אחר בארץ, אלא בחו"ל. כי ענייני ביטחון יש בכל הארץ".  

אז מה הפתרון לדעתך?

"הייתי אומר שהפתרון הוא לחיות בשלום, אבל זה קצת קשה. הדעה שלי במיעוט. עד לא מזמן, רוב האנשים כאן היו בדעה שמאלית, לאט - לאט זה משתנה מחוסר ברירה. עכשיו אומרים כאן 'בואו נפציץ את עזה', 'בואו נהרוג את כל הערבים'".

"מה ההבדל בין 67' ל-2007?"

איריס, חברת קיבוץ מפלסים, מנהלת משרד, אבל לפני זה היא אמא לשלושה ילדים, בני 18, 13 ו-7. "כל פעם שיש 'צבע אדום' זה מקפיץ את הלב מחדש. אני חושבת איפה זה ייפול ואם הילדים שלי, שלומדים בקרית החינוך בשער הנגב, מוגנים עכשיו או לא.

"יש כאלה שיוצאים להתרענן יום-יומיים, אבל יש גם אוכלוסייה מבוגרת שאינה ניידת, וקשה להם, עם תרופות וכסאות גלגלים, ללכת. כלכלית, מישהו יכול לעמוד בזה? איך אשלם למלון? ואם לא אעבוד, איך תהיה לי משכורת?

"אני באמת ובתמים האמנתי שההתנתקות תגיד 'אנחנו פה והם שם', כמו החומה הסינית. והתבדיתי. באמת ובתמים האמנתי. חשבתי 'קחו שטח, תחיו'. לרגע לא חשבתי שכך יהיה. אני רוצה להבין מה ההבדל בין 67' ל-2007. למה אז כן יכולנו להיכנס ועכשיו לא. הצבא היה פחות משוכלל? מה היה אז? היתה אמונה? לא יודעת. היום כל דבר שאנחנו עושים זה לבקש סליחה.

"אני משלמת מִסים כדי שהמסוקים יוכלו לפגוע בהם. פוגעים בפלשתינית, מטפלים בה בבית-החולים 'ברזילי' באשקלון, ובמִסים שאני משלמת מטפלים בה. אז מה עשינו כאן? אני לא אומרת שאני ימנית, אין לי מושג מה הייתי מצביעה היום".

אז, לדעתך זו הייתה טעות לעקור את גוש קטיף?

"הטעות לא היתה בהתנתקות עצמה, אלא בלצאת משם ולתת להם יד חופשית. עובדה שמאז ההתנתקות הם עושים מה שהם רוצים. אני לא איש פוליטיקה, לא איש צבא, אני אמא. כולה דואגת לבני ביתי. יש לי הורים באשקלון – אבל זה לא פתרון, גם לשם מגיעים טילים. אחות במטולה – גם זה לא פתרון ביטחוני, את יודעת. ואחות בגדרה – כבר הודעתי לה שהיא הפתרון במקרה ש... יש אוזלת יד נוראית, כל הזמן מתמגנים. 'ההגנה הכי טובה היא התקפה', ואת זה לא ניסינו".

"האמת שכל מה שאנחנו מתכננים יוצא לנו קצת הפוך", אומר אליהו, מוותיקי הקיבוץ. "יצאנו משם מתוך תקווה שיהיה שלום – ואין שלום. כל אותם 7,500 נפש שהיו שם בהיאחזויות היו צפויים לגיהינום – קשה לחיות כל החיים באי קטן בתוך הרבה ערבים".

אולי יגידו את זה עכשיו עליכם?

"במאה שנות ציונות לא התקבל בתודעתם של הערבים שגם אנחנו רשאים לחיות באזור הזה. למרות שלהם יש אלף אפשרויות להסתדר".

"צריך ליצור איזה צונאמי, ואז זה לא אנחנו", מחייכת איריס מתוך מצוקתה.

"ומה אם הצונאמי ישטוף גם אותנו?", מחדדת מישהי שיושבת איתנו וחושבת כבר על צעדים מעשיים.

"נארגן צונאמי מבוּקר, גם נרוויח רצועת ים וגם הם לא יהיו פה".
 
גוש קטיף 2 

אליסף בר-חיים, תושב שדרות, עומד על המרפסת בקומה השלישית ומסתכל על החדר הסמוך שנהרס מטיל קסאם. בגדים, תנור חימום, צעצועים של ילדים. מהמקום הזה הוא גם יכול לראות את הבית ממול, שנמצא במרחק מגרש ריק אחד מביתו. אתמול הוא ישב שם אצל גיסו, בסעודה שלישית עם המשפחה, ושמע 'צבע אדום'. "נכנסנו לממ"ד עם הילדים (2.5 ותשעה חודשים). הם היו היסטריים. הנפילה היתה חזקה, בחיים לא שמענו רעש כזה. החבלן אמר שזה קסאם משופר. יצאנו לראות מה קרה, וראינו עשן יוצא מהבית שלנו. מה הרגשנו? בלבול, הלם. אתה קולט שזה הבית שלך".
 
השכנים נתנאל ובת-אל סרוסי, מהגרעין התורני, נכנסו אל הממ"ד עם התינוקת שלהם, והתיישבו על הרצפה, כך ההוראות. "ההדף היה כל כך חזק, שהוא פתח את הפלדלת. היה ניצוץ של אש. הבנו שזה פגע בבניין שלנו. הרב של הגרעין, הרב דרור, דוגל בכך שלא מפקירים שום דבר, כל בריחה היא ניצחון לחמאס".

אליסף: "ללא ספק, הפכנו להיות גוש קטיף שתיים, ואנחנו לומדים להעריץ אותם. מה-זה להעריץ! שם היו אנשים פייטרים בדם, מי מהם חשב בכלל ללכת להינפש?".

נתנאל: "נאבקנו למען גוש קטיף, ועכשיו ניאבק כאן. אני פונה למועצת יש"ע – איפה אתם? ואיפה חברי הכנסת של המפד"ל? שיבואו לבקר. מועצת יש"ע באה כדי שנחזק אותם משדרות במאבק על גוש קטיף, ועזרנו. איפה הם היום, כשאנחנו גוש קטיף?"
"תראו איזה נס מהקב"ה", אומר אליסף, "בכל הדירות בבניין היו אנשים, והדירה היחידה שנפגעה היא שלנו, היחידה שהייתה ריקה". 
 
בת-אל: "בדיוק השבת באה לכאן הרבנית נעמה מאור מנצרים, ונתנה שיחת חיזוק. משמיים זה היה לפני הקסאם. אין על מי לסמוך בממשלה, רק על הקב"ה".

"מה שעצוב", אומרת בוגרת שירות לאומי שנשארה בעיר, "זה שאנשים בלי אידיאל חווים את זה. להם אין במה להיאחז, וזה קשה להם יותר".

בדרך החוצה אנחנו רואים את מתנדבי עמותת 'לב אחד' האוספים מחצר הבניין את כל השברים. "הם באים לעזור פה לכל מי שצריך, בכל דבר", מספר אליסף, "צדיקים".

"ככה?", צועקת לנו תושבת מבוגרת שעוברת ליד הבניין המופגז, "צריך שיהיה בית של אולמרט ככה, בית של פרץ ככה".