חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 244ראשיהפצה

מתבצר בעמדתו - בגליון השבוע

"בופור", עוד אחד מסרטיו של יוסף סידר זכה בפרס בגרמניה , ולא בכדי. הוא ממשיך את מגמתו של סידר: לירוק לבאר שממנה שתה ● הנאשם הפעם הוא צה"ל, השולח "ילדים" להיהרג לשווא.
31/05/07, 14:05
מנורה חזני

הסרט בופור מתחיל במסך חשוך, שנפער בו חור. החור מואר והופך למעין מנהרה. בהמשך מתברר שכך נראית מחילה בתוך מוצב בלבנון. מאי שם, ובעצם משום מקום, מופיע חייל הצועד לאט ובכבדות, על ראשו קסדה עם רשת הסוואה, בידיו הנשק ועל גבו אפוד כבד. לאחר כמה צעדים הוא נעצר ונשען על הקיר, עייף וחסר אונים. ממה הוא עייף כל-כך? מלהילחם? לא. הוא עייף מללכת לאיבוד.


הסרט 'בופור' משרת היטב את האי-אידיאולוגיה הרווחת כיום: איננו יודעים מי אנחנו, אין לנו עבר, אין לנו היסטוריה, אין לנו מולדת. המלחמה חסרת סיבה ותוחלת, וגם העתיד הוא מעורפל, ומופיע בסיפור רק כדי לקשור את לבנו לחלומות החיילים העומדים להיהרג בעוד דקה או שתיים. האויב אינו נראה, כמעט אינו קיים, ואין כל טעם להילחם בו
החייל ההולך לאיבוד הוא זיו פארן, לוחם ביחידה לפירוק פצצות שנשלח לחקור מטען שהוצב על הציר המוביל למוצב הבופור בלבנון. זיו נרתע מלהתקרב למטען, ואומר שזה מסוכן. הרי קיימת האופציה לשלוח דחפור ש'יחרוש' את הציר. אולם לירז, המפקד המורעל המתעקש להמשיך כרגיל למרות שידוע כבר שבחודשים הקרובים ייסוג צה"ל מלבנון, מתווכח איתו. זיו לוקח על עצמו את המשימה, ונהרג.

הסרט 'בופור' מתרחש במוצב התת-קרקעי, סמוך מאוד למבצר הצלבני בופור. המוצב מתואר בסרט כמובלעת השוכנת עמוק בשטח האויב, ומשרטט את שגרת יומם של קבוצת חיילים השוהים במוצב המנותק בשלושת החודשים שקדמו למנוסה המבוהלת של צה"ל בלבנון. הם חיים, אוכלים ובורחים מפני פצמ"רים במעין מבוך תת קרקעי העשוי שכבות של בטון שנוספו במשך השנים.

לירוק בבאר ולזכות בקרן

במבט ראשון מביא הסרט את עולמם של הלוחמים, החיים מתחת לאדמה, ישנים בבגדיהם במחילה ארוכה וצרה, על דרגשים הקשורים בשלשלאות לתקרה, אוכלים מקופסאות ושומרים בעמדות. הוא מתאר את שפתם (הקשה לאוזנו של צופה דתי), את חלומותיהם ואת אהבותיהם.

ובכן, אחרי ששמעתי אינספור סיפורים על הלחימה בלבנון, הסתקרנתי מאוד לראות מקרוב איך זה נראה ומרגיש. מעולם לא תיארתי לי שכך היא המציאות שם. בדקות הראשונות של הסרט אפשר לחוש את הקלסטרופוביה, את הזיעה ואת פחד המוות. אלא שבאין קונפליקט מרכזי, באין אויב או איום ממשי, הופך גם העניין הזה בסרט לשעמום, ולניסיון נואש לעקוב אחרי הדמויות הדומות כל-כך – מה לעשות – בתוך מדי החאקי, הקסדות וצבעי ההסוואה.

האם זהו רק סרט תמים על הווי המוצב? לא, זוהי רק אשליה. השמיכה קטנה מכדי לכסות על האידיאולוגיה של הסרט – או חמור ממנה, על האי-אידיאולוגיה.

למען הגילוי הנאות אומר כי יוסי סידר היה מורה שלי לתסריטאות בבית הספר לקולנוע 'מעלה' בירושלים. זכור לי היטב השיעור שבו הפסקתי להקשיב לו. אנחנו התלמידים היינו צעירים, וחלמנו על קולנוע יהודי ועל שינוי פני התרבות בישראל. ברוח זו הבאנו רעיונות לתסריטים. סידר, שהיה אחד המורים היחידים בבית הספר שכיפה על ראשו, אמר לנו: "עזבו אתכם מאידיאולוגיה, תעשו אקשן".

כאשר מתבוננים בסרטיו של סידר: 'ההסדר', 'מדורת השבט' ו'בופור', קל מאוד לראות כי הוא אכן אוהב סרטי אקשן, ולכאורה סרטיו אכן נטולי אידיאולוגיה. אך גם חוסר אידיאולוגיה הוא עמדה נחרצת, בחירה מודעת ובעלת משמעות – גם אם לעתים משמעות זו היא חיצונית ליצירה.

סידר למד בחו"ל, וכשהגיע לארץ כתסריטאי ובמאי מתחיל הצליח כבר בראשית הדרך לפצח את הקוד המוביל להצלחה. במאי דתי היורק לבור שממנו שתה ובועט בציבור שלו – לאמן ייחשב מיד בעיני יושבי קרנות הקולנוע, גופי השידור הישראליים ומחלקי הפרסים בארץ ובעולם. אידיאולוגיה שמאלנית חובה.

כך נולד הסרט 'ההסדר', על המתנחל החולני הזומם לפוצץ את הר הבית בגלל אהבה נכזבת. כמה אירוני שלצורך התחקיר על סרט זה התגורר סידר תקופה מסוימת בדולב, ואף כתב להם מכתב תודה על האירוח החם והיחס הטוב לו זכה במקום. המכתב אף פורסם ב'נקודה'. לא נורא אם אחר-כך ירק להם בפרצוף בפני העולם כולו. העיקר שהמתנחלים הם אנשים נחמדים.

סידר ראה כי טוב ועבר הלאה ל'מדורת השבט', שבו הוא מכפיש לא רק את המתנחלים, המסרבים לקבל ליישוב המוקם זה עתה משפחה חד-הורית של אם ובתה, אלא את החברה הדתית כולה, הדוחה את המשפחה ומאשימה את הבת כשזו עוברת התעללות. בדרך זו הצליח לגרוף סידר מספר נאה של פרסי אוסקר בישראל. אולם לידידינו אין זה מספיק. כדי להצליח בעולם, כך הבין, יש ללכת עם הזרם ולהכפיש את הצבא הישראלי.

כך נולד הסרט 'בופור', המשרת טוב כל-כך את האי-אידיאולוגיה הרווחת כיום: איננו יודעים מי אנחנו, אין לנו עבר, אין לנו היסטוריה, אין לנו מולדת. המלחמה חסרת סיבה ותוחלת, וגם העתיד הוא מעורפל, ומופיע בסיפור רק כדי לקשור את לבנו לחלומות החיילים העומדים להיהרג בעוד דקה או שתיים. האויב אינו נראה, כמעט אינו קיים, ואין כל טעם להילחם בו. החיילים הם ילדים (כך קוראים להם פעמים רבות בסרט) שהמפקד מכסה אותם בלילה, אין להם כוח ויכולת להלחם, ואם רק יצאו לשמור בעמדה קרוב לוודאי שיהרגו – לשווא, כמובן.

וכמו שהם הולכים לאיבוד במוצב, אנו הולכים לאיבוד במלחמה. איזו מלחמה, על מה ולמה? איש אינו יודע. האמירה הזו, שנעמה כנראה מאוד לשופטים בפסטיבל ברלין, הביאה אותו הישר אל הזכייה בפרס הנחשב 'דב הכסף' בפסטיבל שם.

הגיבור הספקן, האנטי-גיבור ה'מורעל'

בסרט ישנם שני גיבורים בולטים: הראשון הוא לירז המ"פ. ללירז פני ילד, הוא רגיש ונסער מאוד ויותר מכל אוהב את המוצב, אפילו יותר מאת החברה שלו. המוצב הוא חייו. כאשר שולח אותו המפקד לחופשה הוא מסרב לצאת. כשכולם מדמיינים את החזרה הביתה בשמחה, לירז פשוט לא מצליח לדמיין את חייו מחוץ למוצב. לירז אמור לייצג את המפקד האולטימטיבי.

אך כבר בהתחלה נבעים סדקים בדמותו. בהמשך נודע לנו כי הוא נאבק כדי להיות קצין, ולמרות שעף מהקורס עשה מאמצים גדולים לשוב וקיבל בסוף את התפקיד הנכסף. כשכולם ישנים, לירז עורך סיורים ומכין את היום שלמחרת. כשנהרג חייל בעמדת 'הירוק' מפגיעה ישירה, והאחראי על השמירות מסרב להציב שם חייל אחר במקומו, הוא מגלה מנהיגות ומתנדב לשמור שם במקומו. אחריו מתנדבים החיילים האחרים לשמור גם הם, ולאחר כמה שעות נהרג שם חייל נוסף. מנהיגות, אם כן, או טיפשות?

בסרט איננו מצליחים לאהוב את לירז (המגולם על-ידי השחקן אושרי כהן). ובעצם, אי אפשר שלא לחשוב שלירז הוא דמות הימני הסטריאוטיפי. לירז בא ממשפחת מצוקה בעפולה, אוהב מלחמות גם כשאין להן תכלית, ומובל על-ידי רגשותיו. אך כאשר מגיע לרגע המבחן, שבו צועק לו חברו הפצוע שיבוא לעזרתו – הוא קופא על שמריו ואינו יכול לעשות דבר.

ומיהו כמובן הגיבור המושיע? קוריס החובש, הלא הוא השמאלני הבלונדיני התורן. קוריס הוא זה ששואל את השאלות. למה הם נמצאים שם ולשם מה הם מתים, אם עוד רגע צה"ל מפוצץ את המוצב. הוא היחיד שכועס על כך ששלחו את זיו אל מותו, רק כדי לפתוח את הציר ולפנק אותם בשניצלים.

בלילה מרשה לעצמו החובש הקשוח לבכות, ובכך הוא אמור לשבור את ליבנו. כאשר הם יוצאים סוף סוף מלבנון, לאחר לילה ארוך וסיוטי של שהייה במוצב הממוקש, הוא יורד מהרכב הצבאי, מתקשר לאמו ואומר באושר: "הגעתי הביתה".

ברגע המבחן, קוריס הוא הגיבור האמיתי המציל את הפצוע, והוא עושה זאת ללא ניד עפעף. הוא השכלתן, המבין שאין טעם בשהייה במוצב הרבה לפני שמבין זאת לירז המ"פ, ומבקש לברוח משם, ואף תובע זאת מלירז. אך כאשר הוא מבין שיאלצו להישאר שם לילה נוסף, הוא אינו נוטש את הספינה הטובעת ונשאר עד הסוף.

הלוחמים נשארו מאחור


העובדה שצה"ל הגיש סיוע רב להפקת הסרט, ואף לקח את השחקנים לשהייה בת שבוע במוצב צבאי, לא עוררה כל תהיות. מה שכן עורר ויכוח היה העובדה ששלושה משחקניו, ביניהם גם איתי טיראן, גיבור הסרט המגלם את דמותו של קוריס החובש, התחמקו משירות בצה"ל
התסריט לסרט נכתב על-ידי יוסי סידר ורון לשם, על-פי ספרו של רון לשם 'אם יש גן עדן'. לשם, שלא לחם בלבנון, שוחח עם לוחמים וצפה בעשרות שעות וידאו שבהן צילמו את עצמם. ספרו מתעד את השנתיים האחרונות של המוצב בופור. את הספר, הידוע בשפתו וולגארית, לא קראתי, אך על-פי עדויותיהם של לוחמים רבים הוא מצליח לשקף בעוצמה רבה את תחושתם מימי הלחימה בלבנון.

בראיון לאריאל שנבל במקור ראשון (נובמבר 2005), סיפר לשם כי את הספר כתב בזמן שהיה עורך חדשות בעיתון מעריב. הוא שאל את חבריו לעבודה מדוע אינם יוצרים ספרים וסרטים העוסקים בלבנון ובאינתיפאדה; חבריו התחמקו, והוא החליט לעשות מעשה. הספר הפך לרב מכר, ואף זכה בפרס ספיר. כנראה לא בזכות היותו יצירת מופת, אלא בגלל שהוא נוגע באחד העצבים החשופים של החברה הישראלית.

הסרט לעומתו מתאר רק את שלושת החודשים האחרונים, ומשמיט פרטים רבים וחשובים מעולמם של הלוחמים. נדמה שהעיסוק במנוסה מלבנון וברגעי השקיעה בלבד מותיר תמונה חלקית וטעם מר בפה. לשם אף מספר כי כבר אז ראה שיש ללוחמים כעס רב על התקשורת המסלפת את האמת על הלחימה בלבנון, ועל הבועה התל אביבית, האטומה למתרחש בצפון. את הכעס הזה הוא מבטא בספר. בסרט אמנם נשאר משהו מהכעס הזה, אך כיוון שאיננו מזדהים עם הדמויות, כעסן על התקשורת הופך נלעג. בכך שהוא מרוקן את המלחמה מכל יעוד או מטרה, ובעיקר בהיותו מנוכר כל-כך לכל מה שמניע חייל לסכן את חייו ולהילחם, הוא משרת בעצם את עמדת האליטות בישראל, ואת עמדת הבועה האדישה וחסרת המטרה – אמירה שלמעשה הפוכה בדיוק לביקורת הלוחמים.

העובדה שצה"ל הגיש סיוע רב להפקת הסרט, ואף לקח את השחקנים לשהייה בת שבוע במוצב צבאי, לא עוררה כל תהיות. מה שכן עורר ויכוח היה העובדה ששלושה משחקניו, ביניהם גם איתי טיראן, המגלם את דמותו של קוריס החובש, התחמקו משירות בצה"ל.

במציאות, כמו בסרט

בעיתוי מושלם מבחינת היוצרים הסתיימה העבודה על הסרט חמישה שבועות בלבד לפני פרוץ המלחמה בלבנון. הם חשבו שהם עוסקים בעבר, ופתאום פרצה המלחמה. המלחמה שבה נתפסנו כל-כך חסרי אונים, מובלים בידי הנהגה מושחתת ומבולבלת, צבא בלתי מוכן ובעיקר חברה שסועה, המאזינה יותר מדי לנשים בשחור המבקשות מאיתנו שלא לנשום על חשבון אחרים. בחברה הזו נשמע יותר מדי קולן של האליטות, הבוקע בשקט מבין קרעי הסרט 'בופור': קול משתק, המוליך אותנו לאיבוד.
"הסרט יכול היה להתרחש בכל מקום. הוא מתייחס למלחמה כאל אסון טבע, שנוחת פתאום", כך אמר סידר במסיבת עיתונאים שקדמה להקרנת הבכורה. "החיילים אינם רואים את האויב שנגדו הם נלחמים. הפצמ"רים והטילים שנוחתים על המוצב כמו גשם, פוגעים בהם באופן מיקרי".

לכאורה מסופר כאן סיפור אוניברסאלי, תמים, ללא מגמה. אך האם אין זו מגמת האליטות, למחוק את הזהות הייחודית לנו, הלא היא הזהות היהודית, להפוך את המדינה למדינת כל האזרחים, להפוך הכול לנרטיב, לסיפור תלוש, אישי, ללא עבר, ללא עתיד, ללא צדק מוחלט וכתוצאה מכך, ללא משמעות? זה מזכיר לי כל-כך את הבלבול שהיה נחלת הציבור הישראלי במלחמה האחרונה. עם נטול זהות כמעט, שאינו רואה בארצו ערך מקודש, מתקשה להגן על צדקת מלחמתו בפני המגנים מבית ומחוץ.

עיתונאים רבים שאלו על הקשר בין הסרט לבין מלחמת לבנון השנייה, אך סידר הכחיש: "סיימנו את הצילומים בתחילת יוני 2006, והיינו בטוחים שיש סוף לסיפור", סיפר סידר. "חמישה שבועות לאחר מכן פרצה המלחמה, והוכיחה שטעינו".

סידר לא עמד על טעותו. הוא לא הבין כי המגמה שהסרט מבטא, מגמת מחיקת הזהות, היא נקודת התורפה. נכון, המלחמה הפתיעה לא רק את סידר, אך כמוהו גם הציבור הישראלי עדיין אינו מביט לאחור, עדיין מאזין לאותה תקשורת שקרנית ומגמתית שהביאה אותנו עד הלום, עדיין נוהר אל הסרט 'בופור' כעיוור באפילה.

האם סידר הוא שליח האליטות? האם עשה זאת במכוון? אינני יודעת, נדמה לי שלא. אך אין ספק שהוא מצא נתיב רחב המוביל אל התקציבים הרבים, אל הקשרים בעמדות הכוח ואל היוקרה. 

איפה אנחנו בסיפור?

לאחר המלחמה נשמע סוף - סוף בציבור קול אחר: מחאת חיילי המילואים. קול שרידי הציונות שעוד נותרה פה. קול המלחמה על ערכים, על היסטוריה, על זהות יהודית, קול האמונה בעתיד. קול המרד בשלטון האטום והמנוכר, המרד בתקשורת, בבועה האטומה, באליטות. קול שסוף סוף אינו נחלת הציבור הדתי-לאומי בלבד. האם אנחנו מספיק קשובים למהפכה הזו? האם אנו עוזרים לה לקרות? האם אנו מבינים עד כמה המשך קיומה של המדינה תלוי בה? אם לשפוט על פי אחוז הכיפות בקהל הצופים בסרט, אנחנו עדיין רחוקים מהמהפכה.