בשבע 244: מאמריקה לירושלים

חגית רוטנברג , י"ד בסיון תשס"ז

הנחתי את התיק על המיטה העליונה והכרזתי: "המיטה שלמעלה תפוסה!".

האחים שלי שנכנסו אחרי לחדר באכסניה שבה התארחנו בשבת התמקמו גם הם, כל אחד על המיטה המועדפת עליו.

"וואו! איזה מקלחת יפה יש פה!", הכריז אברי שתמיד אוהב לבדוק מקומות חדשים.

"ואיזה נוף יש מהחלון. רואים מפה כמעט את כל ירושלים!", הודיעה לנו אמונה.

עמיחי ואני כבר התחלנו לקפוץ על המיטות ולגלות אם יש בהן קפיצים, אבל בדיוק אז נכנסה אמא בדלת: "ילדים, אני לא מרשה לקפוץ על המיטות, הן לא שלנו. וחוץ מזה, עוד כמה דקות נכנסת שבת. תסיימו להתלבש ואנחנו הולכים לתפילה".

התלבשנו בזריזות, נרגשים לקראת השבת המעניינת שתהיה לנו בירושלים. אבא הוביל אותנו דרך סמטאות ורחובות ישנים, לכיוון בית הכנסת. "שבת שלום!", בירך אותנו אדם שחלף על פנינו במבטא אמריקני מובהק.

מאחוריו צעדה קבוצת צעירים שנראו משונים מאוד: למרות שהיה זה ליל שבת, הם לבשו מכנסי ג'ינס וחולצות צבעוניות מקושקשות. לחלק היו כובעי קסקט על הראש, ואחרים התהדרו בתסרוקות עומדות או בשיער מבריק משמן. הם דיברו רק באנגלית, ומדי פעם צחקו בקול או שרו שירים שמעולם לא שמענו.

"אבא, מי הבחורים האלה?" התפלאתי. "מה הם עושים פה בשבת?".

אבא צחק ואמר: "הם עושים פה בדיוק מה שאתה עושה פה. זו קבוצת יהודים שהגיעה לביקור מאמריקה ורוצה להכיר קצת את ירושלים ואת השבת כאן".

לא הבנתי: אם הם כאלה יהודים שאכפת להם מירושלים והשבת, זה ממש לא נראה כך: הם מתנהגים כל-כך מוזר, כאילו הם נמצאים בשכונה שלהם באמריקה. במה הם יהודים בכלל?

כשהגענו לבית הכנסת המואר והמרווח, בלב שכונה ירושלמית, חיפשנו מקום ישיבה שקט בצד. כשהתחילו לשיר 'ידיד נפש' נשמעה המולה מכיוון הכניסה. כל המתפללים סובבו את ראשיהם לאחור, לגלות מה מקור הרעש.

"או, הנה ה'חברים' שלנו מאמריקה", רטנתי באוזנו של עמיחי.

"מה כל-כך מפריע לך אצלם?", הוא התפלא.

הם תפסו כמעט עשרה ספסלים, וכמובן שחלקם היו בדיוק מאחורינו. ניסינו לשיר עם שאר המתפללים, אבל התיירים הצעירים לא הפסיקו להחליף חוויות באנגלית ולשחרר קריאות התפעלות שבתרגום לעברית משמעותן: "איזה בית כנסת נפלא!", "איזה יופי של מנורות" ועוד.

גם כשניסו להשתיק אותם, זה לא ממש הלך. "הם כנראה ממש מתרגשים מהביקור כאן", הסביר עמיחי.

"שיתרגשו בשקט", כעסתי. "מי צריך כאן יהודים כאלה?".

הגבאי קם ממקומו, והחל לחפש חזן לקבלת שבת. הוא הסתובב בים המתפללים, ואז, לתדהמתי, פנה לא פחות ולא יותר דווקא אל אחד האמריקנים: "אולי תרצה להיות חזן?", שאל באנגלית רצוצה.

"בטח", השיב הבחור כשהוא מסמיק מהתרגשות.

כשהוא עלה לבימה והתעטף בטלית, כבר הרגשתי לא טוב. "לכו נרננה לה'", הוא החל לסלסל בקולו. הייתה לו מנגינה משונה לתפילה שנשמעה לי כמו זיוף אחד גדול. "לכה דודי לקראת כלה", הוא שר בהתלהבות במבטא כבד. התחשק לי לסיים את התפילה לבד ולחכות בחוץ. החברים שלו לא הפסיקו לדבר, והחזן המהולל הזה עשה לי חור בראש.

נפניתי לכיוון הדלת, כשבדיוק נשמעה צעקה גדולה בלב בית הכנסת: "הצילו! שמישהו יעזור לי!" הגבאי הזקן תפס בחזהו והתמוטט ארצה. לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, קפצו החזן ועוד שניים מחבריו ורכנו מעל הגבאי מחוסר ההכרה. הם החליפו ביניהם הוראות באנגלית, ערכו לו עיסוי והחייאה, ועד שהאמבולנס הגיע הגבאי פקח שוב את עיניו. הרופא שבדק אותו הורה לצוות האמבולנס לקחת את הגבאי מיד לטיפול נמרץ.

"מי טיפל בו לפני שהגענו?", שאל. כולם הצביעו על שלושת האמריקאים שעמדו נבוכים.

"כל הכבוד, חבר'ה", אמר להם באנגלית. "הצלתם את חייו של האיש!".

לא יכולתי לראות כיצד הגיבו, כי עכשיו גם אני עמדתי בראש מושפל.