בשבע 244: שנת המריבה

מרוץ ההידורים וההקפדות בכשרות בשנת השמיטה יכול לגרום לקיטוב עז בין דתיים לחרדים בני אותה משפחה שלא מסוגלים לאכול משולחן אחד.

רבקה יפה , י"ד בסיון תשס"ז

כבר מעכשיו אופפת אותי תחושת מועקה מפני שנת השמיטה הקרבה.

אני יודעת בלב כבד איך בכל מפגש משפחתי ייפגשו אֶחי, בני ובני-דודי משני צדי השולחן, ויזדעזעו אלו מאלו. אלו יחמירו שלא לקנות אצל ערבים ויקפידו על אוצר בית דין, ואלו יבוזו להיתר מכירה ויטענו לזלזול במצוות התורה.
 

"זה יתחיל כבר בסוכות אצל סבא", אומרת לי גיסתי, זוכרת את האושפיזין ההוא, לפני כשבע שנים, כשהתלהטו הרוחות סביב קערת הסלט בסוכה, ואיך איש לא נתן את דעתו על טרחת בעלת הבית ועל צערו של בעל הבית, ורק דנו זה את זה ברותחין ומאסו איש ברעהו, ובתקרובת לא נגעו. כולם היו כל-כך צדיקים בעיני עצמם, כל-כך מתחסדים ובטוחים בצדקתם
גיסתי עומדת לחגוג לבנה בר מצווה אי"ה בשנה הבאה ובמקום לשמוח, היא דואגת מפני שנת השמיטה הקרבה שעומדת לפלג את המשפחה, ואיך למען השם היא תצליח להושיב את כולם סביב שולחן אחד, חרף חילוקי הדעות הטכניים והעקרוניים – שכולם לשם שמים, כמובן.

"זה יתחיל כבר בסוכות אצל סבא", היא אומרת לי, זוכרת את האושפיזין ההוא, לפני כשבע שנים, כשהתלהטו הרוחות סביב קערת הסלט בסוכה, ואיך איש לא נתן את דעתו על טרחת בעלת הבית ועל צערו של בעל הבית, ורק דנו זה את זה ברותחין ומאסו איש ברעהו, ובתקרובת לא נגעו. כולם היו כל-כך צדיקים בעיני עצמם, כל-כך מתחסדים ובטוחים בצדקתם.

"לגמרי ברור שבשמיטה הקרובה, עם כל המטענים של גירוש קטיף ברקע, הטונים רק יעלו". כי איך אפשר לבלוע מלפפון שערבי גידל על אדמת מגורשי קטיף? ואיך ייתכן לקיים מצווה על-ידי מימון הקסאמים של רוצחי החמאס?

אני שומעת בעיני רוחי את הוויכוח, את האמוציות, את העלבון, אבל איני שותפה לחוסר ההבנה ההדדית. חזקה על גדולי ישראל, הרבנים החרדים, שהנם אוהבי ישראל ומביאים בחשבון "לא תחנם" וסכנת מימון הטרור וקיפוח פרנסת ישראל – ובכל זאת אינם מִתְרָצים להיתר מכירה, אלא מורים לקיים שמיטה כהוראתה.

החרדי הזה שקונה בבני ברק ירקות מעזה אינו אלמוני שחור ואטום, אלא בת דודתי. אני מכירה אותה, ואת גמילות החסד שלה, ואת אהבת ישראל ויראת השמים שלה, והגיוני בעיני שהיא תנהג כמו שמורים לה רבניה – בדיוק כפי שהציבור הדתי-לאומי נוהג לפי הוראת רבותיו. היא אינה קונה ירקות מערבים כי לא אכפת לה מההשלכות של המעשה, אלא מפני שכך לדעתה מצווה התורה בשנת שמיטה, והיא כל חייה מדקדקת מאוד בשמירת מצוות.

אם בכל נושאי הכשרות האחרים יכולים המקלים לוותר על נוהגם הרגיל ולהחמיר למען שבת אחים גם יחד, בנושא שמיטה מי יוותר? דווקא מחמת האידיאולוגיה העקרונית מתבצר כל ציבור בעמדתו, ואינו יכול להתגמש וללכת לקראת זולתו – אפילו לא כדי לחגוג יחד שבת בר מצווה. החרדים שאינם סומכים על היתר מכירה אינם רשאים לאכול מאוצר בית דין, ודתיים-לאומים שרואים בקניית ירקות מאויבי ישראל מצווה הבאה בעברה, חייבים להקפיד דווקא על אוצר בית דין.

וכך, שש שנות הכשרים ובד"צים אינן מעוללות למשפחתי מה שמעוללת שמיטה אחת. שש שנים נפגשים אצלנו במשפחה כיפות סרוגות ומגבעות, חסידי גור ומתנחלים, יראי הרב אלישיב ותלמידי הרב שג"ר, כולם אוהבים ומתגאים באחדות המשפחתית שמחברת את כולם סביב שולחן אחד, באהבה ורעות; עד שבאה שמיטה, וחרדים אינם מבינים איך אפשר לעקוף בעורמה את מצוות התורה, וסרוגים אינם מבינים איך יהודים מפרנסים את צוררי עמנו.

שש שנים אוכלים בצוותא בשר ודגים, מקפידים כולם על גלאט ובד"ץ למען השלום, ובשנה השביעית נשמטת האחווה, ואחים אינם יכולים לאכול סלט מקערה אחת משותפת, ולא עוד אלא שמתמרמרים ומתווכחים ומזדעזעים, נעלבים ועולבים, וגרוע מכל – מחרישים ונפרדים בשתיקה רועמת, שהיא טעונה ומרה מכל המילים.

אין כמו סעודה משפחתית משותפת כדי לאחד ולהרבות שמחה ואהבה בין בני המשפחה המורחבת. וזה בדיוק מה שלא יהיה לנו בשנה הבאה, שנת השמיטה.