בשבע 244: התמודדות שמולידה קרירות

איננו חוששים מהפרשנות הלא מסורתית של התנ"ך שמציע ספרו של דויד גרוסמן, אך אין סיבה להיחשף לדעות הפוגעות בקודשי ישראל, שאינן אפילו מלומדות, רק כדי שנוכל להצהיר ש'התמודדנו'.

עמיחי ברוך אליאש , י"ד בסיון תשס"ז

בראיון עם דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת 'ידיעות אחרונות', בשבוע שעבר הוא מספר שנתן לבתו לקרוא ספר שכתב דויד גרוסמן על שמשון, "ובו פרשנות חדשה ולא ממש מסורתית" על פרקי התנ"ך העוסקים בשמשון. לנוכח אי שביעות רצונה של המחנכת באולפנא, אמרה לה בתו: "את לא חושבת שזה סיפור שמשון – אז אל תחשבי, אבל לא לקרוא זה הכי גרוע" .

למרות שאיכנולד אינו מביא שום נימוק מוסרי או דתי לטענותיו, יש להן כוח משיכה רב, כי הן משדרות תדמית של אמונה אמיצה וחסונה, שאינה מפחדת להתמודד עם דברים אחרים. אך באמת ההיפך הוא הנכון.

א. אדם בריא ונורמאלי לא ירצה לקרוא, ולא ייתן לילדיו לקרוא, ספר שמתאר בצורה ספרותית איך היהודים מכניסים דם במצות, או ספר שמספר בצורה סימפטית ואוהדת על חיו של מפקד מחנה ריכוז, מתוך סלידה עמוקה מתוכנו של הספר. בדומה לכך אדם שתודעתו היהודית בריאה ושלמה והתנ"ך עם פרשנותו המקובלת בישראל אינם רק חלק מסוים מתרבותו, אלא עצם החיים, קודש הקודשים – אינו רוצה לקרוא וגם חש סלידה עמוקה כלפי ספר שנותן לתנ"ך "פרשנות חילונית" ומחלל את קדושתו. כי התנ"ך אינו פלסטלינה שכל אחד יכול לעצבה כטוב בעיניו, אלא דבר ה' העליון והנורא בפי נביאי האמת והצדק.

ב. איננו מפחדים גם להודות בפחד מפני השפעה קלוקלת. לא על היהדות אנו מפחדים. היהדות בילתה ותבלה המון דעות ומחשבות שעמדו כנגדה בכל הדורות.

כנראה גם אין מה לפחד שהנער או הנערה שיקראו את הספר יהפכו לחילונים. ספר של דויד גרוסמן אין כוחו גדול כל כך.
אך מטרתנו אינה רק שהנער ימשיך להיות דתי. מטרתנו לבנות אנשים שהתורה ממלאת את כל חייהם, דעותיהם ורגשותיהם. ולכן גם השפעה של קרירות מסוימת ביחס לתנ"ך ולקדושת מסורת ישראל נחשבת לנו פגיעה חמורה, וכמו שלא נחשוף את עצמנו ואת ילדינו לחיידקים מסוכנים רק בשביל "להתמודד", כך לא נחשוף את עצמנו ואת ילדינו לתכנים מקולקלים שעלולים לקרר, אפילו במקצת את חום הלב ויחס הקודש כלפי דבר ה' אשר עמנו.

דוגמא מכאיבה לקרירות כזאת היא מציאות זאת עצמה שאדם קורא ספר כזה בלי להרגיש שום זעזוע וסלידה מחילול קדשי ישראל.

ג. יתר על כן, אם היה מדובר כאן באיזו פילוסופית או מדעית (כמו למשל שאלת גיל העולם) עוד היה ניתן להבין את טענתו של איכנולד על הצורך להתמודד עמה (במסגרת המתאימה), מתוך בקשת האמת. אך מדובר כאן בסתם פרשנות ודמיונות של דויד גרוסמן, ללא כל ערך מדעי – מה לנו ולזה? מדוע יש צורך להתמודד עם הבלים שמדמה אדם בליבו?