בשבע 244: תם הטקס

הם שוטפים ידיים מאות פעמים ביום, מסדרים את הבית באופן אובססיבי , בודקים פעם אחר פעם שהדלת נעולה, חלקם גם מניחים תפילין שוב ושוב ● אחד מכל ארבעים איש סובל מתופעת ה"טורדנות הכפייתית".

עפרה לקס , י"ד בסיון תשס"ז

כשחיים היה בן 17, היו לו בראש כמה פחדים שהטרידו את מנוחתו, אבל לא שיבשו את שיגרת חייו. עדיין. בשנים הבאות החרדות שלו הלכו והתפתחו. הוא מצא את עצמו חוזר ואומר טקסטים שחיבר, מאות ואלפי פעמים, משום שהאמין שאם לא יאמר אותם, אנשים שהוא מכיר עלולים להיפגע.


"ה'טקסים' האלה היו מתישים", מסביר חיים, "אבל זה לא רק זה. המחשבה שגורמת לך לערוך את ה'טקסים' מלכתחילה, היא זו שמתישה את האדם ומוציאה לו את כל האנרגיה". כשחיים נוכח לדעת שהוא כבר לא יכול להסתיר את ההתנהגות הזאת מחבריו בישיבה, הוא חזר הביתה
זה המשיך בנטילת ידיים של בוקר שהתארכה לכדי כמה שעות, משום שיש לבדוק שהכלי ראוי לנטילה, שהידיים מספיק נקיות, ושהמים מגיעים לכל מקום. זה המשיך לתחום הניקיון: לשטוף ידיים עשרות פעמים, לעשות מקלחות של שעות, גם בחורף, גם בקור של צפון הארץ. אם לא יעשה זאת, כך האמין, אנשים ייפגעו.

כשהמצב הגיע לידי כך, חיים כבר היה בישיבת הסדר. בימים נוראים הוא היה עוזב את אולם בית המדרש והולך למקום אחר, מבודד, שם קרא שוב ושוב את מילות התפילה, במשך מאות פעמים, מטיח את עצמו בקירות כדי לנקות את עצמו מהאפשרות שמא נכנסה מחשבה זרה לתפילתו. את ידיות הדלתות של הפנימייה הוא לא היה מסוגל לפתוח, אלא כששקיות על ידיו, שמא ייגע בו איזה לכלוך או טומאה.

"ה'טקסים' האלה היו מתישים", הוא מסביר, "אבל זה לא רק זה. המחשבה שגורמת לך לערוך את ה'טקסים' מלכתחילה, היא זו שמתישה את האדם ומוציאה לו את כל האנרגיה". כשחיים נוכח לדעת שהוא כבר לא יכול להסתיר את ההתנהגות הזאת מחבריו בישיבה, הוא חזר הביתה. שם המצב לא היה יותר טוב, להיפך. "הייתי יוצא מהמיטה בחמש אחרי הצהרים", הוא משחזר. "בעצם, לא היה לי בשביל מה לקום. המחשבות וה'טקסים' כל-כך מתישים, ואתה יודע שברגע שתתעורר תהיה מוקף מחשבות ומשימות שאתה צריך לעשות, כדי שדברים רעים לא יקרו, ואתה לא מסוגל להפסיק".

ההורים של חיים החליטו לשלוח אותו לטיפול אצל פסיכולוגים. הוא הלך ממטפל אחד לשני, אך לא מצא מענה. כעבור כמה שנים הוא אובחן כלוקה בהפרעת הטורדנות הכפייתית.

כל אחד והטקס שלו

ההשערה היא שטורדנות כפייתית, או בשמה המקצועי Obsessive-Compulsive Disorder, היא נחלתם של שני אחוזים וחצי מן האוכלוסייה. ה- OCD מורכבת בעצם משני חלקים, מסביר ד"ר דניאל וכטר, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, העובד בבית החולים גהה ובקליניקה ברעננה, ומטפל במקרים רבים של OCD.

"זה מתחיל ממחשבות טורדניות הגורמות לחרדות, ובעקבותיהן מגיעה ההתנהגות הכפייתית, או ה'טקסים', שמטרתם להתמודד עם החרדות. אדם שיש לו OCD מאמין שאם הוא יבצע את המעשים שקבע לעצמו, בדרך ובכמות הראויה, הדבר שמפניו הוא חושש לא יקרה. הטיפול, אם כן, צריך להתמודד תחילה עם המחשבה, ואחר-כך גם עם המעשה".

 OCD נחשבת להפרעה מגוונת ביותר, אשר באה לידי ביטוי בדרכים שונות: אגירת חפצים, סידור אובססיבי של הבית ושל חפצים, ניקיון חוזר ונשנה של ידיים וגוף, אמירת טקסטים שונים כדי שמשהו רע לא יקרה, ובדיקות: לבדוק מאות פעמים שדלת הבית נעולה, שכל ברזי הגז סגורים, שכל הדברים מסודרים במקומם. המטפלים מסבירים כי גם אנשים שעורכים את אותם ה'טקסים' מונעים ממחשבות ומחרדות שונות, ואין דומה מקרה אחד למשנהו.

ד"ר דני חמיאל, פסיכולוג קליני, שירותי בריאות כללית ומכון משבי, מסביר כי הטורדנות הכפייתית מושפעת מנטייה גנטית, אבל ככל הנראה גם מעמדות ותפיסות של הסביבה. "לאנשים בעלי OCD יש נטייה לקחת אחריות, צורך בשליטה ופעמים רבות גם מצפון מפותח, אבל קשה מאוד לבודד את הגורם הביולוגי, הסביבתי או ההתנהגותי, ולנבא סיכוי לאדם כזה או אחר ללקות בטורדנות כפייתית".

לא כל מחשבה או חרדה, ואפילו לא כל אמונה מאגית, היא רמז לטורדנות כפייתית מתפתחת, ממשיך חמיאל ומסביר: "אנשים רבים מחזיקים באמונות טפלות. אדם יכול לירוק 3 פעמים כשהוא רואה חתול שחור, וזה בסדר עבורו. אבל אם הוא יראה אלף חתולים ביום וייאלץ לעשות זאת אלף פעמים הוא בהחלט בבעיה".

המטפלים מסבירים שאדם יגיע לטיפול כששגרת החיים שלו תתחיל להשתבש בצורה רצינית, או כשהסביבה תתחיל ללחוץ. אדם שנוהג לשטוף ידיים 10 פעמים ביום עוד יכול לחיות עם זה, אבל כשהבעל, האב או האח שוטף ידיים אחרי כל פעולה 20 פעמים, ומכריח גם את הסביבה לעשות זאת, הוא יגיע למטפל. אנשים עם טורדנות כפייתית מודעים לכך שהם לא נוהגים לפי הנורמה, אבל הם חייבים להמשיך עם ה'טקסים' האלה, אחרת משהו נורא יקרה.

נלחמים בדחפים


ברק מספר על מחשבות טורדניות שפקדו אותו בקצב מסחרר, על שטיפות ידיים מאות פעמים ביום, מקלחות של 4 שעות, בדיקות חוזרות ונשנות והרבה חרדות. "כשה-OCD תוקף אותך בצורה כל-כך קשה, אתה לא נפגש עם חברים, כי אז אתה לא יכול להסתיר מה עובר עליך. אתה גם לא יכול לעבוד או לקיים את עצמך מחוץ לבית"
בשל העובדה שהגורמים לתופעה מורכבים משני תחומים, התנהגותי וביולוגי, הטיפול בתופעה יהיה משולב, בדרך-כלל, ויכלול פסיכיאטר ופסיכולוג קוגנטיבי-התנהגותי.

"בטיפול אנחנו מנסים לזהות את האמונות שעומדות מאחורי החשיבה האובססיבית וההתנהגות הכפייתית", מסביר ד"ר ריצ'רד אורינג, מבתי החולים 'איכילוב ו'שניידר'. "חשוב להבין שמאחורי ההתנהגות הכפייתית עומדת חשיבה, שלשורשיה אנחנו מנסים לרדת. ההתנהגות עצמה חשובה פחות. המטופל בעצם מגיע אלינו עם תיאוריה מוצקה, מדוע עליו לעשות כך וכך. אם נצליח לערער את התיאוריה, נביא בסופו של דבר לירידה בצורך לקיים את ה'טקסים'".

ד"ר אורינג מביא כדוגמה צורך של אדם לקלל בזמן התפילה. "אדם בלי הפרעה היה מתגבר על הדחף הזה וממשיך הלאה. אדם עם OCD מתחיל להילחץ מן הדחף הזה, ואז הוא מרגיש שהוא חייב לעשות דבר מה כדי לבטל את הדחף, או את המחשבה. אני מנסה לרדת לעומק הדחף, לראות ממה הוא נובע וגם להראות לו שדחפים הם דבר נורמאלי, ושדבר לא יכול לכפות עליו לעשות משהו נגד רצונו. לקלל, למשל.

"לעתים האדם נמנע מלהתפלל כדי לא להיחשף לדילמה הזאת, ובטיפול אני אחשוף אותו לתפילה ואראה לו שהוא יכול להתפלל בלי לקלל וגם, כמובן, בלי לעשות את ה'טקס' שאמור להילחם בדחף".

לפי אורינג, הטיפול מתבצע בהדרגה. במקביל לשיחה עם המטופל על המחשבות שגורמות לו לחרדות וההפחתה בהן, הפסיכולוג יכול לתחום את ה'טקסים' של המטופל בזמן. אז, במקביל להבנות הקוגניטיביות, יורד באופן מעשי הזמן שמושקע ב'טקסים'. "זה השלב שבו המטופל מרגיש הקלה גדולה, ולפעמים הוא מבסוט ורוצה לסיים את הטיפול. אני דווקא לא רוצה שהוא יישאר שם. אני רוצה שהוא יבלה אפס דקות בשטיפת ידיים. לפעמים אנחנו מקצינים את הטיפול, וגורמים למטופל לתקופה קצרה לעבור לקיצוניות השנייה, למשל לא לשטוף ידיים בכלל, גם אחרי שירותים. המטופל רואה שהוא יכול בלי ה'טקסים', ושרמת החרדה יורדת מאליה, שניתן להתגבר עליה. כשהוא מפנים את זה, הוא יכול לצאת לדרך חדשה".

לפי אורינג, המחקרים מצביעים על 70-80 אחוזי הצלחה טיפולית ניכרת. הוא מאמין שאפשר להוציא אדם לגמרי ממצב של OCD. לא כולם מסכימים איתו, אבל תמי, מנהלת פורום טורדנות כפייתית ב'תפוז' מספרת כי הבת שלה הייתה 'אוסית' (שם חיבה לבעלי OCD) לפני כמה שנים, בין הגילאים 9 ל-10 וחצי. והיא לא זוכרת שום דבר מהתקופה ההיא, לא את הטיפול ולא מה הניע אותה להתנהג כפי שהתנהגה. "היא יצאה מזה לגמרי".

ד"ר אורינג, מצבי לחץ יכולים להחזיר את הגלגל אחורה?

"מצבים כאלה קיימים, אולם לפעמים אני יכול לומר שמלכתחילה הטיפול לא היה טוב. בכל מקרה, אפשר פשוט לחזור לכמה טיפולים כדי לחזור לתלם. זה מזכיר קצת התמכרויות, שגם שם יש לאנשים נפילות מדי פעם". ההמלצה של אורינג היא לדמות את הביקור אצל המטפל ב-OCD לביקור התקופתי אצל רופא השיניים: מדי חצי שנה לבוא ולבדוק מה המצב, לקבל חיזוקים אם צריך, ולשכוח עד הביקור הבא.

ההורים חשבו שזה פינוק

אצל ברק, כמו במקרים אחרים, ההפרעה שלחה איתותים שונים לפני שהתפרצה במלוא עוצמתה. הפעם הראשונה הייתה כשהוא היה בן 7, אחר-כך בגיל 13 ובגיל 18. כל פעם לחודש, לא יותר. אבל בגיל 20, לאחר שחווה זעזוע מוח קשה בעקבות תקיפה, ה-OCD התפרצה אצלו במלוא עוצמתה: "אני מדבר איתך על 100 אחוז מן היום שבו עשיתי 'טקסים'. אני זוכר את עצמי קם בבוקר, ואחרי 3 שניות בערך מתחיל את ה'טקס' הראשון. אני לא זוכר את עצמי בכלל הולך לישון, כי אף פעם לא עשיתי את זה באופן מתוכנן, אלא הייתי מתמוטט מעייפות באמצע 'טקס'".

ברק מספר על מחשבות טורדניות שפקדו אותו בקצב מסחרר, על שטיפות ידיים ברמה של מאות פעמים ביום, מקלחות באורך של 4 שעות, בדיקות חוזרות ונשנות והרבה חרדות שהיו קשורות גם לתקיפה עצמה. "כשה-OCD תוקף אותך בצורה כל-כך קשה, אתה לא נפגש עם חברים, כי אז אתה לא יכול להסתיר מה עובר עליך. אתה גם לא יכול לעבוד או לקיים את עצמך מחוץ לבית, ולכן אתה נשאר בבית, ומי שסביבך הם הורים ואחים".

ההורים, מספר ברק, היו מאוד לא תומכים. "הם חשבו שאני מפונק ושאני עושה את עצמי, למרות שחזרתי על הדברים פעם ועוד פעם. אדם שיש לו OCD יודע שהמעשים שלו הם לא הגיוניים, אבל הוא פוחד להפסיק אותם. על גבי התסכול הזה, נאלצתי לספוג צעקות וכעסים".

אחד האחים של ברק היה באותו זמן סטודנט לפסיכולוגיה. הוא הביא להורים ספר על טורדנות כפייתית, וגם שלח את ברק לטיפול. אבל ההורים התרכזו ב'פאדיחה' שהבן עושה להם. "אני חושב שעד לפני חצי שנה, 9 שנים בערך אחרי ההתפרצות, הם עוד חשבו שעשיתי את עצמי".

היום ברק מעיד על עצמו שהוא יצא לגמרי מה-OCD, והוא אינו מקיים 'טקסים' כלל. חרדות עוד קיימות פה ושם, אך הוא מסוגל לנתח אותן באופן מציאותי ולהתגבר עליהן.

ברק התגבר על הבעיה שלו באמצעות טיפול קוגניטיבי, תרופות שאותן הוא נוטל עד היום וממליץ לאחרים להשתמש בהן, ועל גבי כל אלה החלטה אמיצה שקיבל על עצמו. "אני אומר לאנשים עם 'אוסי' שאני פוגש: תסתכלו על החיים שלכם היום. אתם רוצים שהם ייראו ככה בעוד 5 שנים? מגיע לכם יותר! אנשים עם 'אוסי' הם אינטליגנטיים, ויודעים באיזשהו מקום שהם יכולים להיות במצב הרבה יותר טוב; רק שהם הרבה פעמים מתייאשים בדרך, כי היא ארוכה וקשה".
 
להכיל ולא לגונן

"אם לא עוצרים את זה בהתחלה, זה כדור שלג שמסתעף לכל הכיוונים", מסביר חיים. "הייתי אצל המון פסיכולוגים והמון פסיכיאטרים שפשוט לא ידעו מה לעשות עם זה".

7
אדם יגיע לטיפול כששגרת החיים שלו תתחיל להשתבש בצורה רצינית, או כשהסביבה תתחיל ללחוץ. אדם שנוהג לשטוף ידיים 10 פעמים ביום עוד יכול לחיות עם זה, אבל כשהבעל, האב או האח שוטף ידיים אחרי כל פעולה 20 פעמים, ומכריח גם את הסביבה לעשות זאת, הוא יגיע למטפל. אנשים עם טורדנות כפייתית מודעים לכך שהם לא נוהגים לפי הנורמה, אבל הם חייבים להמשיך עם ה'טקסים' האלה, אחרת משהו נורא יקרה
שנים. זה הזמן הממוצע שלוקח לאדם עם OCD להגיע לטיפול אפקטיבי, כך אומרים המטפלים, וטוענים שהעיכוב הרב נגרם לא רק בגלל שבעלי הטורדנות הכפייתית מתאמצים מאוד להסתיר את סודם. אורינג מסביר: "בארץ קיימים מעט מאוד מטפלים קוגניטיביים, יחסית לאחוז הגבוה של התופעה באוכלוסייה, וגם הם לא תמיד מאבחנים את הבעיה – מה שמאוד מפתיע, במיוחד לאור המודעות ההולכת וגוברת. מטופל שמגיע אלי ואני לא המטפל הראשון שלו, מגיע הרבה פעמים עם מוטיבציה פחותה ועם הנחיות לא נכונות, וזה מזיק לטיפול".

"השאיפה של אדם עם OCD זה שהחברה תבין אותו", אומר ברק. "אבל אני לא מצפה שהחברה תבין, כי מי שאין לו את זה לא יכול להבין. אבל לסביבה יכול להיות חלק חשוב בריפוי של האדם הזה. היא צריכה לתת תמיכה ואהבה".

ברק מרבה לבקר בפורום ב'תפוז', שגם מקיים מפגשי תמיכה ומהווה קהילה לסובלים מן התופעה. "אנשי ה-OCD מרגישים פעמים רבות מבודדים מן החברה, וזו הקהילה שלהם, שמבינה אותם".

חיים וברק, וגם המטפלים, מסבירים שלבני הזוג יש תפקיד חשוב בסיוע להתמודדות עם הטורדנות הכפייתית. "כדאי שהם יגיעו עם המטופל לטיפול", אומר אורינג. "הם צריכים לתת תמיכה, אבל לא להיות הקרבנות. לפעמים בן הזוג חושב שהוא מסייע בכך שהוא משתתף ב'טקס' או מסכים לשטוף בעצמו ידיים שוב ושוב, אבל זה לא כך. זה מפריע. הוא צריך לתמוך, אבל לא להשתתף ב'טקסים'. עד כאן".

חיים, שהיום הוא מורה ובעל משפחה באחד מיישובי הצפון, מסביר שהוא עדיין מתמודד עם ההפרעה, אף-על-פי שהוא עצמו מנהל חיים תקינים, וגם עוזר לאנשים רבים מסביב. "יכול להיות מקרה שבו אני משכנע בחור לגשת לטיפול, כי המעשים שלו הם בגדר הפרעה, ואחר-כך אני פונה לעשות את ה'טקס' הלא רציונאלי שלי. אני יודע שזה 'טקס', אבל לא יכול להפסיק. הנפש של אנשים כפייתיים שבויה במקום אחר, שמאלץ אותם לעשות שוב ושוב את אותם הדברים".

חיים טוען שהתופעה נמצאת תחת כל עץ רענן, ומספק שלל דוגמאות, למשל על שכנה שקרובי משפחתה שולחים כל כמה חודשים משאית להוציא החוצה את תכולת ביתה, משום שהיא אוגרת חפצים; על תלמיד שבכל פעם שהיה צריך להתפנות לשירותים היה הולך הביתה: "התקשרנו אל אמו, וגילינו שהוא מסתגר שעות במקלחת ובשירותים", ועל מכר שנאלצו לאשפז אותו כיוון שהוא חי בחרדה שאם יפתח את פיו, הוא יידור נדר, ולכן סירב אפילו לאכול.

שואפים למקום אחר

חיים מבקש שמחנכים והורים יפקחו עיניים, ויבחינו בהתנהגות חריגה וחוזרת אצל ילדים או בני משפחה. מי שיש לו OCD יודע שההתנהגות שלו איננה רציונאלית, הוא מנסה להסתיר אותה בכל דרך ונגרם לו סבל רב. גילוי וטיפול מוקדם יכולים לקצר את תהליך ההתמודדות והריפוי.

ברק מבקש לחזור על המסר שלו לאנשי ה-OCD, ולומר לכל אחד מהם: "מגיע לכם יותר, ואתם יודעים את זה. אל תתייאשו אם זה לא מצליח בהתחלה. לכו קדימה, תמשיכו לנסות ובסוף גם תצליחו".

להיחשף לאט לעולם

"'טקסים' הם תופעה רווחת אצל ילדים, משום שיש להם יותר נטייה לחשיבה ראשונית מאגית", מסביר ד"ר חמיאל. "שיר מסוים לפני השינה, ברכה מסוימת, לקפוץ על אבנים כאלה ולא אחרות ועוד". הנורה האדומה, הוא ממשיך, צריכה להידלק ברגע שהילד נכנס לחרדה כאשר הטקס לא מבוצע כהלכה ודורש הרגעות חוזרות ונשנות, לדוגמה אם הוא אומר ש'קריאת שמע' שעל המיטה לא נאמרה בדיוק  בצורה בנכונה, או שהוא חוזר ומבקש הרגעה מההורים לגבי מחשבה מסוימת ומתקשה להסתפק בכך. אפשר לראות גם ילדים שרוחצים את הידיים מספר רב של פעמים. אם לא יתאפשר לעשות זאת כמו שצריך, לפי ההגדרה שלהם, הם נכנסים לחרדה. קיימים 'טקסים' נוספים, מחשבתיים, שבהם קשה יותר להבחין. במקרים כאלה הילד מציב מחשבה שתפקידה לנטרל את המחשבה הבעייתית, אך לא עושה טקס חיצוני. 

"ההורים מתחלקים לשני סוגים: אלה שאינם סובלניים כלל כלפי התופעה, ואלה שמוותרים ומגוננים מדי", אומר חמיאל, ומוסיף: "זאת הסיבה שכדאי שהם יגיעו לטיפול עם הילד, למפגש אחד או שניים, שם יסוכם כיצד עליהם לנהוג. כך למשל הם גם יוכלו לומר לילד: 'סיכמנו שרק פעמייםאומר לך שהכל בסדר, ולא יותר', והגבולות ברורים לשני הצדדים".

האם הורים יכולים למנוע טורדנות כפייתית מלהתפתח אצל ילדיהם? ספק. ד"ר אורינג מסביר שילדים שונים מגיבים באופן שונה לאמירות של ההורים. "ילד אחד יכול לצחוק כשאמו תאמר לו שאם הוא לא ישטוף ידיים הוא יהיה חולה. ילד אחר יכול להיכנס מזה לחרדות". למרות הכול, אורינג כן נותן טיפ, ומציע ללכת ב'שביל הזהב': לא להיות כפייתי מדי אבל גם לא ליברלי מדי, וגם ולא לגונן יתר על המידה, אפילו על ילדים חרדתיים מאוד, אלא לחשוף אותם לאט - לאט לעולם האמיתי. גם אמונות טפלות או אובססיה לניקיון שקנו להן שביתה בבית ההורים יכולים בסופו של דבר לגרום לילדים להיות בעלי OCD, אומר אורינג, אבל מדגיש: "כמובן, כשזה יושב על הגנים הנכונים".

מתירים את החרדות

"אמונה דתית איננה מגבירה את הסיכוי ללקות בOCD", כך פוסקים המטפלים שעמם שוחחנו. אולם בשל הנוכחות החזקה של כפייתיות, בדיקה עצמית חוזרת ונשנית, ומקומן של אמונות בתופעת הטורדנות הכפייתית, ההפרעה הזו 'נופלת' אצל אנשים רבים, ואפילו אצל כאלה שאינם מוגדרים כדתיים, במקומות הקשורים לדת.

כך ימצאו עצמם אנשי ה-OCD מניחים תפילין במשך שעות, בודקים שוב ושוב שהן מונחות במקום הנכון, שהקופסה קשורה כראוי, שאין חציצה, שגופם נקי, וכמובן, שאף מחשבה זרה לא נכנסת לראשם. אם ייפול לידם חשש קל שבקלים שאחד מאלו לא התקיים, הם יניחו את התפילין שוב ושוב ושוב, לפעמים במשך שעות.

ישנן נשים שמתכוננות לטבילת הטהרה במשך 5-6 שעות, וגם אחר-כך מכרסם בהן הספק שמא עשו משהו שלא כשורה, וטבילתן אינה טבילה. ייתכן שאישה כזאת היא צדיקה, אבל ההתעסקות שלה סביב הנושא כבר ממוקמת בתחום האובססיה.

ד"ר דניאל וכטר עובד גם עם הציבור החרדי בבני ברק. הוא מסביר שהטיפול בכפייתיות ש'יושבת' על מקומות דתיים, סותר לפעמים את החשיבה הדתית הספונטאנית: "חלק מהטיפול הוא בעצם להתנגד לדחפים, ולהקפיד לקחת את הסיכון שלא יצאתי ידי חובה".
 

במקביל לשיחה עם המטופל על המחשבות שגורמות לו לחרדות וההפחתה בהן, הפסיכולוג יכול לתחום את ה'טקסים' של המטופל בזמן. אז, במקביל להבנות הקוגניטיביות, יורד באופן מעשי הזמן שמושקע ב'טקסים'. "בהדרגה המטופל רואה שהוא יכול בלי ה'טקסים', ושרמת החרדה יורדת מאליה. כשהוא מפנים את זה, הוא יכול לצאת לדרך חדשה"
אדם שומר תורה ומצוות יופנה פעמים רבות לרבנים שמכירים את תופעת ה-OCD ויכולים לשתף פעולה עם המטפל. הרב מורה לפונה שלא לחזור על מילות התפילה, אפילו אם הוא איננו משוכנע שהוא יצא ידי חובה. "על הפסוק הראשון של 'שמע' ושלוש הברכות הראשונות של שמונה-עשרה אני והרב בכלל לא מדברים", מסביר וכטר, "כי גם אם נגיד משהו, המטופל לא יקשיב לנו, אבל על שאר התפילה כן".

אדם שיש לו OCD יקבל את הסמכות ההלכתית, או שהוא כל-כך שקוע בעצמו שהרב ייראה לו מקל או לא רלוונטי?

"המטופל מקבל סמכות, אבל הכול בנוי אצלו על ספק: 'אולי לא הסברתי לרב כמו שצריך, אולי לא הבהרתי בדיוק את המקרה'. קשה לו ליישם את ההנחיות אחרי זה, בבית".

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, מקבל מדי פעם מקרים של OCD לפסיקה ולהתייעצות, והוא מספר על כך שאפילו פסיקה מהרב בכתב לא תמיד תועיל, בגלל הספק המכרסם במטופל.

הרבנים הפוסקים באים בעצם לקראת המטופל או שהם פוסקים לפי 'האמת'?

"אפשר לשאול אם אדם שנמצא במצב של פיקוח נפש ומחללים עליו את השבת בעצם באים לקראתו? המינוח של 'לבוא לקראת' איננו רלוונטי; צריך תמיד לבדוק מה נכון לאדם במצב שבו הוא נמצא. אדם שנוטל ידיים 20 פעם לא צריך לעשות את זה, וכך גם אדם שחוזר 10 פעמים על הפסוק הראשון של 'שמע'".

מעניין לציין שהסטייפלר, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, התייחס בתשובותיו לתופעה הזאת של OCD, והסתמך בפסקיו על פוסקים, כדי להקל על הלוקים בהפרעה הזו. הא שיתף פעולה עם פסיכולוג יהודי אמריקני ונתן תשובות מדהימות בהיקף ההבנה של הבעיה: "ואני מצווה לשואלים ששוב לא ישגיחו ולא יבדקו אם נשאר משהו או לא, כי כבר נקרא טהור", הוא כותב לגביי עניינים של נקיות ותפילה.

הרב חיים אלעזר ממונקאטש כותב באותו עניין, של אנשים ש"על ידי זה שלא יחמיר לחוש לדמיונות יתחזק ויתרפא שלא יצטרך באמת כל כך לנקביו, ולא יבלבלוהו רעיוניו... וזהו ראיה שהכל תלוי במחשבתו ורעיונותיו, ודי למבין, וה' יעזרנו וירפאנו במהרה בימינו". גם רבנים אחרים מדורות קודמים הכירו את התופעה והתייחסו אליה, ולא כל שאלה שנראתה כמו הקפדת-יתר, זכתה לאמירת 'שכוייח' מהרב, ובכך להמשך ההסתבכות העצמית.

ofralax@gmail.com