בשבע 244: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"ד בסיון תשס"ז

זהירות איננה פחדנות/ הרב דוד פנדל ראש ישיבת ההסדר בשדרות

כשזורקים עליך אבנים, מתבקש שתתכופף ובזהירות תוציא את עצמך מתווך פגיעתם. ואז, בשנייה הראשונה שאתה יכול, תרים את האבנים ותזרוק אותם בחזרה. אין זו חולשה להתכופף, אלא זהירות מתבקשת. החולשה היא כשלא מחזירים, וזהו התפקיד של הממשלה החלשה כל-כך שלנו.

היו בממשלה שאמרו כי עד שלא יהיו נפגעים רבים חלילה, הממשלה לא תפעל. אין סיבה שנשתף פעולה ונעזור לכך שיהיו נפגעים רבים. בשבת שעברה התפוצץ קסאם בתוך סלון בית שתושביו 'נטשו' לאשקלון. כולנו שמחנו שהמשפחה לא הייתה בבית, ולכן לא נפגעה.

דווקא אנשים אחראיים וחזקים יודעים להיות זהירים. הרב קוק כותב 'במוסר אביך' שאין לאדם לפחד כלל כי אם להיזהר, ואסור שנתבלבל בין השניים. "תחילת נפילה – ניסה", נאמר כשרצים מתוך ייאוש שלא כדי לחזור, ולא כשעוזבים כדי לא להיפגע, עד שהממשלה תתפנה מפוליטיקה ותחליט לפעול.

רש"י (דברים ל"ג, כ"ה) על הפסוק "ברזל ונחושת מנעליך", אומר שהגיבורים היו יושבים בערי ספר נעולים, והאויבים לא יכול להיכנס. אם נדייק בדבריו נגלה שעם כל זה שהיו גיבורים, הם דאגו שהאויבים לא יוכלו להיכנס.

מי שעוזב את העיר שלא כדי לחזור, אורז ורושם את הילדים בעיר אחרת – הוא חלש ומחליש ומבטא חוסר אמונה. מי שלא מאמין ששדרות תצא מחוזקת מכל האיום הזה הוא קטן אמונה וקצר רואי.

אנחנו גאים מאוד בישיבת ההסדר הגדולה שלנו ובגרעין תורני גדול, שנשארים חזקים, מחזקים את התושבים ומשדרים תורה, אמונה וציונות. תורה מגנה ומצילה, ויש חובה כפולה ומכופלת לאנשי תורה ואמונה, ממש כמו לכוחות ההצלה, להיות 'נטורי קרתא' – שומרי העיר. לעזור בתורתם ובמרצם ולא לעזוב את העיר בזמן שצריך אותם.

אנחנו מאמינים שברגע שיתפזר האבק, שדרות תצא חזקה יותר, מלוכדת יותר ושוקקת חיים ותורה, בעזרת ה'.

לצאת לפעולה התקפית רחבה/ דורון אלמוג, לשעבר אלוף פיקוד דרום

השאלה המרכזית שצריכה להישאל אינה השאלה הזו, אלא שאלת היכולת של המדינה לתת הגנה לאזרחיה. ברגע שהמדינה אינה יכולה לתת הגנה מוחלטת לאזרחיה, שתי האפשרויות – פינוי ואי-פינוי, הן אפשרויות בעייתיות. על כן השאלה המהותית היא מה המדינה יכולה לעשות כדי להפחית את מידת הפגיעה באזרחים, ולאפשר לתושבי שדרות לקיים אורח חיים נורמאלי.

עמדתי היא שממשלת ישראל הייתה צריכה להחליט על פעולה התקפית רחבה בהרבה כנגד חמאס וכנגד מי שעומד מאחורי ירי הקסאמים ברצועת עזה. המציאות מחייבת כיבוש שטח בצפון הרצועה, יצירת חיץ טריטוריאלי רחב ועמוק שירחיק את משגרי הקאסמים לטווחים שיפחיתו מאוד את היכולת לשגר קסאמים לשדרות.

בד בבד יש צורך לפגוע נקודתית ומאסיבית במבצעי הירי, בשולחיהם ובמנהיגיהם ובחמאס – הן בפגיעות מן האוויר והן בפעולות פשיטה רחבות היקף, בכל מקום שיש צורך בכך בעזה. להערכתי, שילוב אופרטיבי כזה היה מביא את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכת טווח, וכן מפחית בהרבה את הפגיעה בשדרות ובתושביה.

אולי, זה מה שטוב למדינה/ איילה עזרן מעקורי נווה דקלים

"המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת הצורה שלו, ויוצאת אל הפועל בצורה מוגמרת" (הרב קוק, אורות ט"ו).
 
בשנים האחרונות הולכת "ומתבלטת" צורתו של עם שלא כמו שהיינו רוצים ובוחרים, אלא שהטענה איננה חס וחלילה כלפי אנשי שדרות אלא כלפינו ה"גב" ה"עורף" וה"חוסן" של תושבי שדרות.

מאז קיץ 2005 הצבא שעליו מוטלת אחראיות השמירה על אזרחי המדינה כבר איננו אותו צבא ועלינו להבין שללא שיקום אמתי, ולא יחצני, לא יוכל למלא את משימותיו.

מאז קיץ 2005 האויב איננו אותו אויב. הוא למד להפעיל נשק חכם יותר וביעילות רבה משהייתה, שינן את המצב המשתנה  בצבא, בשלטון, בעם, למד מהי אי-עמידותה של החברה בישראל בלחצים.

אחיי תושבי גוש קטיף, ואני בתוכם, עמדנו מול מצב דומה לזה שבשדרות ולא העלינו על דעתנו לעזוב, כי בכך היינו משרתים את  אויבי ישראל, את ממשלת השמאל בישראל ובעיקר מפקירים את ארץ אבותינו.

אבל תושבי שדרות העוזבים היום את בתיהם לא מפקירים את ארץ אבותיהם, ואולי במעשה זה הם עושים בלי כוונה את הטוב ביותר למדינת ישראל. אולי היכולת של תושבי שדרות להחזיק מעמד מחוץ לבתיהם, רחוק מהמיטה ומבית הספר של הילדים, אולי זה מה שיכריח את אולמרט וחבר מרעיו לקום ולעשות את המתבקש כבר מזמן.

היום אין טעם בכניסת חיילנו לעזה כי את שצריך ואפשר לעשות לא תאפשר אף ממשלה בישראל. לא פעולות הרגעה אנו צריכים כעת – כאלה חווינו יום-יום בגוש קטיף ו"יעילותם" ידועה – אלא כדי להגיע לעשייה נכונה, מועילה ובונה יש צורך בחשיבה מחודשת בשורות אלה הקוראים לפעולה בעזה.

וכאן מנצלת אני במה זו בקריאה אליכם, אנשי הימין, מועצת יש"ע ורבניה. זה נראה מוזר, לא מתאים ובלתי צפוי שתושבת גוש קטיף מחזקת את תושבי שדרות לעזוב את בתיהם. לכתחילה ודאי היה עדיף אחרת, אך הגיע הזמן להחליף את הדיסקט. די, לא עוד ינחה אותנו רק מה שמצפים מאתנו לומר. הגיע הזמן לחשוב איך באמת לצאת מהבוץ הזה, לשנות את דעת הקהל, לחולל שינוי פנימי ועולמי, וָלא ייפלו מהר מאוד פגזים דומים באשקלון וגדרה וכבר תהיה בעיה לאיזה בתי מלון עדיין בטוח לשלוח תושבים מופגזים.

רוח נכאים שבאה מלמעלה/ פלמח זאבי

כאשר הקימו את מסחה, המקום המופלא והשורשי שבו אני גר, ניסו ערביי הסביבה והבדואים אכולי השנאה להרוג ביהודים. בתגובה יצאו כנגדם והשיבו להם מלחמה. אז לא הכירו בשפה אחרת.

צריך להבין שבתחילת המאה ה-20, הציונות לא הייתה יכולה להיאחז בקרקע אם רוח הגבית שהזינה אותה הייתה זהה לזו שמניעה את הממשלה שלנו היום. היום רוח הגבית היא אובדן האמונה בצדקת הדרך. רוח נכאים משתקת זו יורדת  מירושלים למטה, ומכה בכל חלקה טובה – וסופה שהגיעה גם לשדרות.

הורינו הקימו את הגיבור והנועז בצבאות, וקראו לו 'צבא ההגנה לישראל'. רצו לומר "יגן על כל ישראל". משום מה, על שדרות הוא אינו מגן. את תושבי שדרות מעניין כקליפת השום אם הצבא הוא זה שבאמת לא יכול להגן עליהם, או שמא מדובר במנהיגים שאינם יכולים. הילדים בשדרות מבוהלים וחסרי אונים בעיר ואם בישראל, ודבר לא נעשה. כשזהו המצב, איזו רולטת חיים מטומטמת אנחנו מבקשים מהם לשחק? מי אנחנו שנשפוט את עצביהם המרוטים?

אני עונה תשובה זו מתל אביב, העיר ללא הפסקה, שם ישנם מיטב הבילויים, התענוגות, האוכל וכדומה. אני חושב שכדאי שנבקש מאחינו בשדרות סליחה, ולשוננו הביקורתית תיאלם לעד.

צורך אנושי טבעי/ פרופסור אזרן, לשעבר ראש עיריית קריית שמונה

במלחמת המפרץ אצה הדרך לשלמה להט, לשעבר ראש עיריית תל אביב, להכתיר את בורחי הסקאדים מתל אביב בכינוי "פחדנים" וכדומה. איני מבין איך אפשר לדון אנשים אלה ולתייג אותם – האם לא די לחייהם הרעים והבלתי נסבלים עד כי צריך ממרומי הטריבונות הבטוחות שלנו לחלק להם ציונים?

תושבי שדרות נואשו מלסמוך על ממשלות ישראל, והפסיקו להאמין לשרי בטחון עתירי הבטחות. הם כבר שבעו מישיבות קבינט בלתי מועילות, שמתכנסות כל פעם בבהילות "לישיבה על המצב החדש שנוצר". הם נואשו מאלה שממשיכים להישאר בשלטון, אף-על-פי שאין להם מענה הולם. הם חדלו להאמין במנהיג המקומי שלהם ובאנשיו, שאינם יכולים לייצג את כאבם, לצמצם את סבלם, למלא את צרכיהם, להנהיגם בחיבוק, בחום, במסירות, באחריות, בתבונה, בהתחשבות, בחכמה ובמקצועיות. הם מופקרים וחייהם תלויים על בלימה.

שש שנים ויותר לא הספיקו להפסיק הקסאמים. אין לשכוח שאת הקטיושות על קריית שמונה לא הפסיקו משנת 1969. שש שנים לא הספיקו כדי למגן את שדרות הקטנה, על 6000 אלפים בתי האב שבה. שש שנים לא הספיקו כדי לכלול אותה כיישוב קו עימות, ובכך הרסו את התשתית הכלכלית הפרטית של כל תושב בה. שש שנים מחלקים לכל תושב ציונים כל בוקר, ושופטים אותו לשבט או לחסד בכל אמצעי התקשורת.

ומה קורה בסוף? הטבע האנושי גובר, וכל תושב מנסה לשרוד, בכל הדרכים שעומדות לרשותו. זה טבעי, זה דמוקרטי, זה נכון אובייקטיבית וסובייקטיבית. מי שלא חושב כך, שייקח את הפקלאות, יעזוב את ביתו ויעבור לגור עם משפחתו בשדרות. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

לאנשי שדרות אומר: ליבי אתכם. סלחו לי אם חטאתי כלפיכם בהבל כלשהו, ויהי זה אפילו הבל פה או כתב. אני אוהב אתכם בשדרות, אני אוהב אתכם גם במלונות ה'התרעננות', גם ב'פתרונות משרד הביטחון' וגם באוהלי גאידמאק.

וכל הצבועים, אלופי השופטים, שיצקצקו בלשונם, ענו להם: להוציא חיילים באמצע מלחמה מלבנון לרענון זה בסדר; לרענן חיילי מוצבים בכל הגזרות זה בסדר; אבל לרענן אמהות, זקנים, חולים, מרותקים וכאלה שאין להם הגנה בשדרות והם אזרחים גמורים –זה לא בסדר?!