גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 245ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - הוי ארצי:

07/06/07, 15:15
אבי סגל

הקרב האחרון

"זה עשוי להיות הקרב האחרון בחייו" (כתבי רדיו על ההתמודדות של שמעון פרס בבחירות – מאי 1996, יולי 2000, נובמבר 2005, יוני 2007 והמשך יבוא)

האב, הבן ורוח הכתיבה

מי אמר שלפריפריה אין ייצוג הולם בתקשורת? הנה, במדור הדעות של ידיעות-אחרונות נתגלה לאחרונה כותב חדש, גלעד שרון שמו, המוצג כתושב "חוות שיקמים בסמוך לשדרות". אף מילה על ייחוסו המשפחתי של הטאלנט החדש, וגם לא על עברו המקצועי כגולש אינטרנט מצליח – רק אזכור צנוע של מקום המגורים, כאילו היה מדובר בעוד אזרח אלמוני שבדיוק חטף רקטה על ביתו.

בשבוע שעבר, פרסם אותו שרון מאמר מעניין, ובו תקף את ממשלת ישראל על אוזלת ידה בנושא הקסאמים. כמי שמייצג הן את חוות שקמים והן את שדרות, ניסה שרון להסביר כיצד בזכות ההתנתקות יכולנו להגן על שדרות טוב יותר. "יציאתנו מעזה מסירה מאתנו את האחריות ומאפשרת לנו להגן על עצמנו באופן חופשי יותר", כותב שרון, "למרבה הצער, בהנהגת המדינה לא מבינים זאת... במקום להשתמש בחופש ולפעול אנו נוהגים כאילו אנחנו אחראים לתושבי רצועת עזה. אנא התעוררו. אנחנו לא אחראים עליהם יותר ואנחנו גם לא חייבים להם דבר. זה אחד ההישגים של היציאה מעזה – וחבל שמבזבזים אותו".

קריאה שטחית של הטור מגלה כותב אינטליגנטי בעל סגנון בהיר וישיר, חף משמץ התחכמות או הומור, כנהוג אצל עיתונאים מהעידן הפרה-מקומוני. רק קריאה מדוקדקת יותר של הטקסט מגלה את הרטוריקה המתוחכמת להפליא של שרון, שמאמרו אינו אלא מעשה רמייה. אני מרשה לעצמי להניח כי בטיעוניו מרמה הכותב גם את עצמו.

המלה "התנתקות", שהפרסומאים של אבא-אריק הצליחו לשטוף בה את מוחנו, לא מופיעה במאמר אפילו פעם אחת. לכאורה, זהו סופה המבורך של המלה המכובסת ההיא. אבל מנגד, גלעד שרון כותב על "היציאה מעזה" לא פחות משש פעמים בארבע הפסקאות הראשונות, כאילו לא יצאנו מיישובים שלנו, וכאילו לא יצאנו מהעיר עזה שנים רבות לפני כן. מי הפריע אז לממשלה לפעול בחופשיות נגד המחבלים מעזה? איזו אחריות היתה לנו כלפיהם? מי הפריע לאביו של גלעד שרון למנוע מהעזתים חשמל ועבודה, כפי שהוא מציע לעשות היום?

כמו שמאלנים ותיקים ממנו, יודע שרון לשלב בטיעוניו דמגוגיה, חצאי אמיתות וסלקציה במונחים. למשל, הטענה כי "הירי על שדרות החל זמן רב לפני היציאה מעזה". זוהי טענה שיכולה להצדיק לא רק יציאה מעזה, אלא גם הצבת צלפים חמושים של אל-קעידה מול חלונותיהם של תושבי שדרות, שכן ממילא ירו עליה עוד קודם לכן. או למשל, "הקונצנזוס בתוכנו מוכן להיאבק בכל מחיר על שדרות, אבל לא מוכן לשלם את המחיר על הישיבה בעזה". טיעון חזק, שהיה נשמע אמין יותר אם שרון-האב היה מחזק אותו במשאל עם. מה היה רע אם כולנו היינו רואים את הקונצנזוס הזה?

אבל שיאו של המאמר הוא בפנייה התקיפה של גלעד שרון לממשלת אולמרט. "שנו את המצב הבלתי נסבל הזה עכשיו, לא בשלבים ולא באופן מתגלגל... אם אינכם יודעים איך – לכו, פשוט לכו", דורש שרון. חייבים להודות: לא התפעמתי מ"לכו" כזה מאז קריאתו של אריאל שרון "לכו להצביע".

בכלל, בנסיבות היסטוריות אחרות, גלעד שרון היה יכול להיות ממשיך דרכו של אביו כמנהיג הימין וכמר ביטחון. שכן מהו המאמר הזה אם לא גרסה טרייה של "מי בעד חיסול הטרור – ירים את ידו"? אבל כיום לא ברור איזו זכות יש לו לבקר את הממשלה על שתיקתה המתמשכת. מה, איפוק זה כבר לא כוח? האם שרון לא למד בבית כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"?

חמסה עלינו

א. תוכנית טלוויזיה הולנדית, שבה התחרו שלושה משתתפים על תרומת כליה של אשה 'גוססת', התגלתה כמתיחה שנועדה להגביר את המודעות למחסור בתרומות איברים במדינה. רעיון נחמד, רק שאצלנו חשבו על הקונספט הרבה לפני כן. בטלוויזיה שלנו שידרו שוב ושוב תוכניות שלום שהתבררו כמתיחה, ואיכשהו זה עבד על הציבור פעם אחר פעם.

ב. האסיר עמי פופר הורשע באחריות למותם של אשתו ובנו בתאונת דרכים, ובין היתר נפסק כי הוא לא יוכל להוציא רישיון נהיגה במשך עשר שנים. כמובן, העונש היה יכול להיות אפקטיבי יותר, אם האיש לא היה בכלא בעשר השנים הקרובות.

ג. שני אסירים אחרים, עופר גלזר וגונן שגב, השתחררו מהכלא עוד לפני שהספקתי ממש ליהנות.

ד. מול גן העיר בתל אביב עמדה השבוע קבוצת צעירים וחילקה פליירים מיסיונריים מטעם מוטציה שנקראת "יהודים למען ישוע". אני פונה למשטרת ישראל בבקשה: מדובר באנשים דתיים מאוד שמסתובבים זמן רב ובאופן חשוד באזור האנדרטה ליצחק רבין. האם זו לא עילה מספיקה לעצור אותם?

ה. והכדורגלן יניב עזרן מנסה לקבל דרכון פולני כדי לצאת לשחק באירופה. תודו שזה נשמע הגיוני כמו "אשכנזי התקבל לנבחרת של 'כוכב נולד'".

יודע את מקומי

ממשרדו של הקבלן התקשרו לדירתי החדשה. "שמע, אתה", אמרה הפקידה בחביבות אופיינית, "מחר יגיעו להתקין אצלך את האינטרקום. תישאר בבית ב(פיפס) שתיים (פיפס), ושלא תעז לצאת באותו זמן".

"סליחה, נקטעת לי באמצע", עניתי, כולי נרגש, "האם אמרת שיתקינו לנו אינטרקום בשעה שתיים?".

"הלו, אולי תקשיב למה שאומרים לך?" העירה לי החביבה בעדינות, "אמרתי שתחכה בבית בין תשע לשתיים, הבנת?!".

נפרדנו כידידים ("טוב, אולי תפסיק לנג'ס לי? יש לי עוד כמה טלפונים לעשות"), ואז הודעתי טלפונית לאשתי, ילדיי ויתר קרוביי ומכריי. "סוף סוף, אחרי חודשיים וחצי, האינטרקום מגיע!" הסברתי בקול תרועה, "עכשיו הדירה מתחילה לקבל צורה, ומי יודע – אולי בסוף יתקנו לנו גם את הדלתות, הנזילות, הצבע, האנטנה, שקעי החשמל והמרצפות העקומות".

מששככה התלהבותי, נזכרתי שלמחרת ב-12 בצהריים אני חייב להגיע לפגישה חשובה. מיהרתי להתקשר לפקידה של הקבלן. "אולי אפשר לקבוע עם איש האינטרקום לשעה מסוימת?" התחננתי, "אני לא יכול להמתין בבית במשך חמש שעות".

"השתגעת לגמרי?" צרחה עלי המקסימה, "אתה יודע כמה עסוק איש האינטרקום? אתה יודע כמה אינטרקומים הוא צריך להתקין ביום אחד? אתה חושב שכל אחד יכול להזמין אותו לאיזו שעה שהוא רוצה?".

"את צודקת", אמרתי, וסומק של בושה הציף את לחיי, "אני לא יודע על מה חשבתי. אבל אני חייב לצאת... אולי תשלחו את האיש בין תשע לאחת? אני יכול לאחר מעט לפגישה".

היא התרככה מעט. "יודע מה? אני אגיד לו שיתחיל בקומה שלך. הוא בטח יגיע אליך בסביבות תשע-עשר".

הודיתי לה בדמעות ("יאללה, תרד כבר מהקו – יש לי עבודה לעשות") והלכתי לישון מוקדם כדי להכין עצמי למחרת לאיש האינטרקום. הוא לא הגיע בתשע, וגם לא בעשר. הוא גם לא הגיע בשתיים. בתחילה חשבתי שהוא מנסה לצלצל מלמטה, עד שנזכרתי שעדיין אין לנו אינטרקום.

בשעה ארבע עשרים ושלוש הגיע איש האינטרקום לביתי. "אמרו לי שתגיע מוקדם יותר", טענתי כנגדו, והוא הבטיח לתת לי תשובה משכנעת בין ארבע וחצי לחמש. בינתיים התקשרו אלי מהגן של היורש ושאלו מדוע לא באתי לקחת אותו. הבטחתי להם שאגיע בין חמש לשבע, ושלא ידאגו. לאחר שאיש האינטרקום הלך – בערך בין שבע לשמונה בערב – הגיעה רעייתי מהעבודה.

כולנו היינו עייפים ועצבניים, והשעה כבר היה בין מאוחרת למאוחרת-מאוד – ולכן מיהרנו כולנו לישון.

בין חמש לעשר דקות לאחר מכן, נשמע פתאום צלצול האינטרקום. מי זה היה, אתם שואלים? את התשובה תקבלו, בלי נדר, בין הגיליון הבא לגיליון ראש השנה.