בשבע 245: קופת השרצים של פרס

הים הוא אותו הים, ופרס הוא אותו פרס, גם לקראת התמודדות על נשיאות * זה לא הכיבוש. גם לפני 90 שנה הבריטים לא רצו פה מדינה יהודית * כשהגנרלים לוחצים על מדינה להיכנע, המלחמה בפתח.

אליקים העצני , כ"א בסיון תשס"ז

הבעיה עם שמעון פרס היא שקופת השרצים התלויה לו מאחוריו גדולה כל-כך, שאינך יודע איפה להתחיל. לקחתי פינצטה ושלפתי 'דוגמית' של שרץ אחד ('מקור ראשון', 7/5/04):

לאחר הטבח הנורא במשפחת חטואל – האם ועוברה וארבע הילדות (כולל וידוא הריגה מטווח אפס), שיבחה תחנת הרדיו של הרשות הפלשתינית 'קול פלשתין' את הרוצחים וקראה להם "גיבורים" ו"שאהידים". תחנת החמאס, שאף היא קילסה את המרצחים, הופצצה על-ידי צה"ל, אך לא 'קול פלשתין'. אבנר שמעוני, ראש מועצת חוף עזה, דרש לסגור אותה בגלל הסתה יומיומית, ואפילו רן כהן ממר"צ הצטרף.

תמימים שכמותם, הלא התחנה הזאת הייתה מעשה ידיו של פרס! לא רק שפרס הקצה לה במסגרת אוסלו תדרים של 'קול ישראל', הוא גם שנורר עבורה מענקים שמנים אצל יהודי ניו יורק. הכול, כמובן, "כדי לקדם שלום ודו-קיום בין שני העמים".
על משקל אמרתו האלמותית של יצחק שמיר, שהערבים אותם הערבים והים אותו הים, ניתן לומר שכמו הים, גם פרס יישאר אותו הפרס, גם כשישב על כס נשיא המדינה.

ואם את האסון הזה יחולל סיועו של הרב עובדיה, יהיה זה גם כן 'אותו הים' – של תמיכת ש"ס באוסלו.

האנטישמיות הבריטית – חדשות ישנות

חלק מהותי מראיית העולם העקומה של השמאל הוא עצימת העיניים נוכח האנטישמיות בעולם המערבי. מתוך מגמה להקהות את הרגש הלאומי, מטפחת התקשורת השמאלנית אשליה של עולם בינלאומי טוב ומיטיב, אם רק יסכימו היהודים להצטמק לגודל של בול דואר.

כתוצאה משטיפת המוח הזאת, הציבור הישראלי הופתע מחרם האקדמאים הבריטים והוא שואל: במה חטאנו?

וכאן יש לנו בשבילו חדשות מן העבר, מן הימים הבתוליים שמיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר לכאורה עדיין פרחה האהבה בין היהודים לבריטניה, המעצמה שהעניקה לנו את הצהרת בלפור.

נצטט כאן מתוך 'פרקי יומן מזרח-תיכוני' של הקולונל מיינרצהגן, קצין מדיני ראשי בממשל הבריטי בארץ ישראל (1918-1920). הקצין הזה, אישיות גדולה, מדווח על נגע אנטישמי עמוק וממאיר בתוך הממשל האנגלי, עוד בטרם כתב היטלר את 'מיין קמפף'.
מיינרצהגן מתאר איך הקולונל ווטרס-טיילור, קצין בכיר בממשל הצבאי, קיים מגעים חשאיים עם מנהיגי הערבים, וביניהם חאג' אמין אל חוסייני, והדריך אותם כיצד לסכל את הקמת הבית הלאומי היהודי. אשתו ביקרה אצל חאג' אמין בתחפושת של ערבייה.

וכך הוא כותב: "יחיד אני כאן בתמיכתי בציונות. מכשולים מרובים הושמו על-ידי משרד החוץ, משרד המלחמה, אלנבי, בולס (גנרל, מושל צבאי של ארץ ישראל) והמון דגי רקק... לפעמים מתעורר בי חשק לזרוק את כל זה ולשחות עם הזרם... אני מעלה נימוקים שלפי דעתי אין לעמוד בפניהם, אבל אין די בכך כדי להכריע רגש אנטישמי עמוק-שורשים אך כבוש".

בחג הפסחא 1920 פרצו מהומות אנטי-יהודיות בירושלים. את התסיסה עורר חאג' אמין בעידודו של ווטרס-טיילור.

מיינרצהגן מדווח: "ווטרס-טיילור ראה את חאג' אמין ביום ד' שלפני חג הפסחא, ואמר לו שאם תתרחשנה בירושלים מהומות אלימות במידה מספקת, ימליצו גם הגנרל בולס וגם הגנרל אלנבי לנטוש את הבית היהודי.  ביום ההתפרעות התנוססה בכל רחבי ירושלים המודעה: 'הממשלה איתנו, אלנבי איתנו, טבחו ביהודים; אין שום עונש על הרג יהודים'.

ווטרס-טיילור עשה את היום ביריחו. יומיים אחרי המהומות קרא לראש העירייה של ירושלים – מוסה כאזם פחה – ואמר: 'נתתי לכם הזדמנות נאה: 5 שעות הייתה ירושלים בלי הגנה צבאית. קיוויתי שאתם תנצלו את ההזדמנות, אבל נכשלתם'".

לא לשכוח: עוד לא היה כיבוש, לא היו פליטים ערבים, מדינה יהודית לא הייתה. כן היו – התנחלויות יהודיות מעטות, וטיפין טיפין של עלייה. זה הספיק.

ירושלים של פלשתין

'ידיעות אחרונות' (4/6/2007) מדווח: אדם רכש מוצרים בעיר העתיקה בירושלים, שילם בכרטיס אשראי של 'ויזה לאומי קארד' ומצא בדף החיוב שלו רישום של רכישה בחו"ל, ב'פלשתין'.

תשובת חברת לאומי קארד: "לחברה אין כל שליטה וקשר להגדרות במערכת הבינלאומית של ויזה"...

נוכח זאת, מוצע לקוראים להחליף חברה וללמד את הבנק שגם על לקוחותיו אין לו שליטה.

היזהרו מפגיעתם של גנרלים תבוסתנים

נחום ברנע, בכתבה ב'ידיעות אחרונות' (3/6/07), שימש כשופר של "גורמים בכירים בצה"ל" להפעלת לחץ על המערכת האזרחית למסור את הגולן לסורים. בשפת העיתונות זה נקרא כך: "גורמים בכירים בצה"ל סבורים שעל הממשלה להחליט במועד קרוב על פתיחת מו"מ עם סוריה. להערכתם, אם לא ייפתח מו"מ, גדל הסיכון למלחמה בחזית הצפון בקיץ הזה".

הדברים האלה חמורים ומדאיגים עד מאוד. לחץ שמפעיל צבא על הממשלה באמצעות העיתונות פוגע קשות בממשל התקין ובדמוקרטיה. גרוע מזה: לחץ צבאי לקבל את דרישות האויב מחשש שיפתח במלחמה, הוא גילוי מסוכן של מורך לב והפגנת חולשה מול האויב, ודבר זה כשלעצמו מקרב ואינו מרחיק את סכנת המלחמה.

אך ברנע אינו משמש רק כבלדר של איום צבאי, יש לו גם מסר מטעם הצבא בתחום המדיני: "ההנחה בצמרת צה"ל היא שפתיחת מו"מ על הסדר קבע עם ממשלת סוריה תגרום לסוריה לנטוש את הברית שלה עם איראן ועם חיזבאללה, ולהפסיק לסייע לארגוני טרור פלשתינים. סוריה תחזור אל מה שנתפס כמקום הטבעי שלה באזור – הברית עם המדינות הסוניות המתונות, יריבותיה של איראן".

ואם לא די בכך, 'מעריכים' הגורמים הצבאיים באוזני ברנע שהזמן דוחק והמחיר ידוע: כל הגולן, עם 'תמורה' של פירוז סורי – וגם ישראלי. אבל הסורים נדיבים: על כל קילומטר פירוז בגליל הם יפרזו 6 קילומטר בגולן...

על החלק המדיני בהדלפה הצבאית הזאת יש לשאול: מי שמכם, קציני צה"ל, להביא בפני הציבור הערכות פוליטיות אנונימיות? אם זו דעת אמ"ן – יאמר זאת בגלוי ובאומץ, כנדרש מאנשי צבא. ואם זה מקור אחר מתוך הצבא, אלמוני – מי הרשה לו, מי הסמיך אותו ומי הכשיר אותו להטיל אל כף המאזניים את משקלו כקצין בכיר בצבא כדי לכוף על המדינה מדיניות של כניעה?

צרפת, לפני קריסתה הצבאית בשנת 1940, ידעה גנרלים שהסתירו את חששם מפני התמודדות עם הצבא הנאצי הדינאמי, החדשני והמלא רוח קרב מאחורי דעתנות מדינית, כביכול, והם שלחצו על הממשלה האזרחית למהר ו"לנהל מו"מ", כלומר – להיכנע. בגזרתו של הגנרל היחיד שדרש להמשיך ולהילחם, דה-גול, הצבא הצרפתי החזיק מעמד; וזאת עם אותם אמצעי לחימה כשל היחידות האחרות, שניגפו מפני שהנהגתם הייתה רקובה. בסוף בוצעה הכניעה על-ידי המפורסם בגנרלי צרפת, המרשל פיליפ פטן – 'גיבור וורדן', וגם ישיש בעל דעות תבוסניות.

גם צ'רצ'יל סבל ממכת גנרלים כושלים, אך הוא, בעל רצון הברזל לנצח, הדיח את הגנרלים ווייוול, ריצ'י ואוקינלק בזה אחר זה, עד שמצא את מונטגומרי, שלא חשב על מגננה אלא על איך לתקוף ולנצח.

אחרי כישלון צבא היבשה בלבנון ב', אמרו לנו שהצבא הפיק לקחים וחזר אל עצמו. לדאבון הלב, ההדלפה לברנע מצביעה על הכיוון ההפוך.

במלאת 40 שנה לניצחון ששת הימים אנו נזכרים בגעגועים בקצינים ההם, שאיימו על הדרג האזרחי בהנחת הדרגות, אם לא יאפשר להם לתקוף ולנצח. היכן הם היום?