בשבע 245: מזמור לדוידי

בבית משפחת דוידי ה' הוא בן בית. ההורים והילדים מדברים איתו, צועקים אליו, שרים עליו. מתוך הבית שבנופי מדבר יהודה, ביישוב מעון, יוצרים אודי דוידי ואשתו לילך מוסיקה יהודית אמיתית, לקול פעיית הצאן.

חגית רוטנברג , כ"א בסיון תשס"ז

על ערמת חציר זהובה יושבים אודי ולילך דוידי, ופורטים על גיטרות בהתאמה מושלמת. אודי, בחיוך ענק וצחור, שר במלוא הריאות: "איזה טוב ה', איזה טוב ה'!" והכבשים בדיר מלוות אותו במקהלה של פעיות. הצלילים מהדהדים במורדות מדבר מעון, הפרוש למרגלות החווה, ומשם יורדים אל ים המלח.

המראה הפסטורלי הזה יכול להוות למעשה את תמצית ההוויה של בני הזוג דוידי.
 

אודי הוזעק מהבסיס, קורן לקראת לידת בכורו, ונחת הישר אל תחזיותיהם הפסימיות של הרופאים: "הילד הזה לא יחיה", חרצו את גורלו של הפג. "אנשים מתכננים כל החיים: נעשה כך, נעבוד שם, ופתאום ה' נותן לך זבנג ענק. אתה שואל את עצמך: זה בכלל לא היה בתכנון, איך אני אמור להמשיך הלאה?" משחזרת לילך את התחושה
אודי, זמר ומוסיקאי מבית היוצר של ארץ יהודה, עמל בימים אלו על הדיסק השלישי, ומאחוריו הולך וגדל קהל האוהדים מקרב צעירי הציונות הדתית, כמו גם נציגות מכובדת מהמגזר החרדי. בין שיריו היותר מפורסמים ניתן למנות את 'דבר אליו', 'שמחתי', 'התנערי' ולהיט החתונות 'איזה טוב ה''.

בקצה המושב השלו מעון, בדרום הר חברון, שוכנת החווה של אודי ולילך. את פני מקבלות פעיותיו התקיפות של עדר הכבשים בדיר, המצפה לארוחת הבוקר. אודי ולילך מבקשים שאמתין רגע, ובמיומנות של חקלאים ותיקים הם נושאים את ערמות החציר, מדלגים מעל למעקה וקופצים אל תוככי העדר. כשניכנס הביתה, יספרו שהם בעצם עדיין לא אכלו ארוחת בוקר, כי לפי ההלכה צריך לתת קודם כל לבהמות. מאוחר יותר יצא אודי לרעות את הצאן במרחבי המדבר, שנמצא אצלם ממש מתחת לבית.

בסלון ביתם, שנבנה על-ידי דב דריבן הי"ד, שנרצח בחוות מעון, מגישה לילך יוגורט מתוצרת העזים שנחלבות במקום. השיחה הגלויה, המחויכת ונטולת העכבות עם בני הזוג, מלמדת כי השניים אינם רק צמד מוסיקלי מקצועי, שעובד בשותפות מלאה על כל שיר מרגע הולדתו ועד לעיבוד הסופי באולפן. ההרמוניה ביניהם חיונית ותוססת, הם משלימים אחד את משפטיו של השני ויודעים לעדכן כל פרט נשכח בקורות חייו של האחר.

אודי מעיד על עצמו, למשל, ש"אני מסוג הגברים שאפילו פלאפל לא קונה בלי אשתי". בעוד הוא מתמחה בנשיאת ערמות חציר, מעניקה לילך את התמיכה הטכנית בבית: אודי מודה כי לא רק שאינו יודע להתעסק במיילים ובמחשב, אצלו גם הסלולארי והודעות sms הם מעבר לגבול היכולת.

כששומעים את סיפורו של הזוג, שעבר יחד עליות ומורדות מגיל צעיר במיוחד, אפשר להבין מה הפך אותם לכאלה. 

פגישה מהשירים

אודי גדל בקדומים, ולמד בישיבת נחלים. המוסיקה הייתה מרכז חייו מגיל צעיר, ולרגל בר המצווה קנה לעצמו מערכת תופים. הוא נמנה עם חברי תזמורת הישיבה כסולן ומתופף, ויחד יצאו להופעות ואף הוציאו קלטות. באותו זמן גדלה לילך סביר בקריית ארבע, לזוג הורים דתל"שים. היא החלה ללמוד בבית הספר הממלכתי בקריה, אך חברה טובה בשם שרית עמרני (שנרצחה מאוחר יותר בפיגוע) משכה אותה בכיתה ה' להצטרף אליה לבית הספר הדתי. מכורח הנסיבות, היא המשיכה ללמוד באולפנה במקום, מתלבטת כל העת בשאלת זהותה הדתית. ההורים אמנם לא התנגדו לחזרה בתשובה, וברקע גם עמד צלו של האח הגדול, יקי (הרב יקי סביר, כיום ר"מ בישיבת אלון מורה), שהיה בשלבים מתקדמים של חזרה בתשובה.

כנערה ב'חמישית', תכננה לילך לסיים את האולפנה, להתגייס לצבא, להמשיך ללימודי משפטים ולעבוד כעורכת דין. "היא הייתה גאון, בין היחידות שקיבלו מאה בבגרות בלשון", מציין אודי בגאווה. אבל בגיל 16 קרה משהו שהפך ללילך את התכניות מן היסוד. סניף בני עקיבא בגבעת החרסינה (קריית ארבע) התכונן לקראת תחרות הפיזמונסניף, וחיפש תזמורת. אודי, שהיה מוכר בזכות בני דודים תושבי המקום, הוזמן עם כמה נגנים מהישיבה ללוות מוסיקלית את האירוע. לילך, שלמדה לנגן על גיטרה מגיל צעיר, הלחינה את מרבית השירים לתחרות, וכך נוצרו שעות עבודה משותפות ארוכות בין השניים.

אגב שחזור סיפורם האישי, עוצרים לרגע אודי ולילך את שטף הדיבור, ואודי מתלבט בשאלה עד כמה ראוי להרחיב בסיפור החברות. "זה לא כל-כך טוב", הוא אומר, ומסביר כי לכתחילה הוא מסתייג מהיווצרות קשרים בגיל כזה, וכי אין בסיפור משום דוגמה אישית חיובית.

ההיכרות הראשונית והביקורים התכופים של אודי, שנמשך לחברון ולהרי יהודה, הולידו כעבור שנה, בהיותם בני 16 בלבד, את ההחלטה המשותפת להינשא בבוא העת. "פתחנו חשבון בנק משותף", מספר אודי, ולילך סונטת בו בחיוך: "נו, תגיד עכשיו את המשפט הקבוע שלך: 'אני מכניס – היא מוציאה'".

ההחלטה לחיות לצידו של אודי הייתה טלטלה רצינית עבור לילך: "זה בכלל לא התאים לחיים שתכננתי לעצמי עד אז. אודי היה הכי דוס בכל מקום שאליו הגיע. אסור היה לקלל לידו, היתה לו כיפה סרוגה ענקית וציציות בחוץ. ידעתי אמנם שאני רוצה להתחתן איתו, אבל להתחתן עם רועה צאן דוס ולגור בגבעות? היה לי קשה לדמיין את עצמי בנקודה כזאת, אבל בסוף אמרתי: נזרום".

בינתיים סיים אודי את התיכון ויצא ללמוד בישיבת 'עטרת כהנים', כשהחלום שמלווה אותו הוא לשרת ביחידה מובחרת. "מגיל עשר יש לו 'מתח' בחדר כדי להתאמן", מוסיפה לילך. "אחר-כך הוא התקין 'מתח' גם בחדר שלי, כדי לא לבזבז זמן כשהוא אצלנו". החלום התגשם, ואודי התגייס ליחידה מובחרת. 

חתונה וילד בהפתעה

במהלך השירות מצא את עצמו אודי עומד מתחת לחופה, ללא ידיעתו כמעט: "לילך ידעה שאני לא מבין בתאריכים לועזיים. ה' כנראה עשה לי mute לגמרי בקטע של תאריך לועזי, עד היום. ידעתי שאנחנו אמורים להתחתן בעוד חצי שנה. אני הייתי עם הראש בצבא, והיא ניהלה את כל ההכנות. יום אחד לילך מתקשרת לטלפון הציבורי בבסיס, ומספרת שמצאה אולם מהמם עם מפלים וכאלה, ב-50 אחוז הנחה, כי בדיוק זוג ביטל שם אירוע. אמרתי לה: 'איזה יופי! באיזה תאריך זה יוצא?' והיא נקבה באיזשהו תאריך לועזי שלא אמר לי כלום".

כשחזר הביתה לשבת הסבירה לילך לאודי ההמום שהתאריך שהסכים לו הוא ט"ו באב, שעמד לחול תוך שלושה שבועות בלבד. "פשוט רציתי שנסגור על האולם הזה, כי קיבלנו אותו במחיר כל-כך זול", היא מנמקת היום בקריצה. החתונה, כיאה לזוג מוסיקלי, הייתה רוויה בשירים ששר החתן לכלה.

הזוג התמקם בקרוון בגבעת החרסינה, ואודי המשיך את שירותו הצבאי. שבעה חודשים לאחר מכן דיווחה לילך לאודי, שהיה בבסיס, על כאבי בטן שתקפו אותה. "לא הבנתי כלום ברפואה, אבל ה' כיוון כך שהכרחתי אותה לנסוע לבית החולים". כשלילך הגיעה ל'שערי צדק' ואמרה לאחות שהיא לא יודעת מדוע היא כאן, בדקה אותה האחות ושאלה בתדהמה: "את לא מרגישה שאת כבר באמצע לידה?".

אודי הוזעק מהבסיס, קורן כולו לקראת לידת בכורו, ונחת הישר אל תחזיותיהם הפסימיות של הרופאים: "הילד הזה לא יחיה", חרצו את גורלו של הפג, שגודלו היה כגודל כף ידו של אודי. "אנשים מתכננים כל החיים: נעשה כך, נעבוד שם, ופתאום ה' נותן לך זבנג ענק. אתה שואל את עצמך: זה בכלל לא היה בתכנון, איך אני אמור להמשיך הלאה?" משחזרת לילך את התחושה.

אבל התינוק המשיך לחיות עוד שעה, עוד יום, שבועיים וחודש, כשהוריו מלווים אותו בתפילות, במשך השבועות הארוכים בבית החולים: "זה היה השיעור הראשון שלנו באיך להתפלל". על עריסת התינוק כתבה לילך את הפסוק: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". כשחזרו הביתה הלחינו אותו, ולימים הוא שובץ בדיסק השני של אודי. "בלילות היינו הולכים לישון בחדר ההרצאות של הפרופסורים בבית החולים", נזכר אודי. "יום אחד התעוררנו וגילינו שאנחנו באמצע הרצאה. זחלנו החוצה מהדלת האחורית", הוא צוחק.

כוחה של זעקה

הברית התקיימה במערת המכפלה. "זה היה בסדר גודל של חתונה. כל האנשים שהתפללו עליו כל הזמן הגיעו". אבל בני הזוג דוידי לא נפרדו עדיין ממסדרונות בתי החולים. התינוק היה פגוע ומוגבל מבחינות רבות, וביניהן עיוורון, והם טסו לבוסטון לסדרת ניתוחי עיניים שארכה במצטבר כשנתיים. דווקא בניכר, בין רופאים אמריקניים, סיניים ויפניים, גילו אודי ולילך מחדש את הקשר הישיר עם הקב"ה, והפעם ביתר עוצמה.

"כשאתה מחכה שמונה שעות מחוץ לחדר הניתוח, וכבר סיימת את ספר תהלים שלוש פעמים, אתה מתחיל לבהות ולחשוב מהי אמונה, מהי בחירה, מהו יהודי. כל השאלות הגדולות ניצבו בפנינו כשאנחנו רק בני עשרים וחצי. הרגשנו שינוי עצום מאז, שאנחנו כל הזמן מדברים עם ה'. ישבנו בבית החולים בבוסטון בקומות עליונות, בגובה הזוי ממש, רואים למרחקים דרך החלון, והתחלנו להבין מה אנחנו בעולם. אז החלטנו שאנחנו רוצים לעבוד ביחד".
 

"שואלים אותנו גם על 'איזה טוב ה'', איך אפשר לדבר ככה על ה', הרי זה כמו להגיד 'איזה טוב הסטייק'", מעלה אודי נושא שבוער בעצמותיו. "זה לא כמו 'איזה טוב הסטייק', כי איזה הנאה יש לי מזה? 'איזה טוב ה'' זה לפאר את שמו יתברך. זה לא אני פה, אלא ה' – הוא כזה טוב ענק שאני לא יכול להכיל"
באותם ימי המתנה ובירור רוחני, כתבו השניים את השיר 'דבר אליו', שמתאר למעשה את ההווי הפנימי שחוו באותה תקופה. "הפזמון החוזר בשיר הוא 'דבר אליו, דבר עם ה'', ואנשים רבים שואלים אותנו: 'מה זה דבר עם ה'? מה הוא, חבר שלך?' ואני מסביר: זה ככה, פשוט אין לך ברירה אחרת".

אודי ממחיש את דבריו ומספר על אחת הפעמים שבהן דיבר עם ה' כפשוטו: "כשחזרנו עם נתן חיים התינוק מ'שערי צדק', הוא היה מחובר בבית למכונת חמצן. יום אחד נכנסנו לחדר וגילינו שמיכל המים התהפך, וכל המים זרמו לו בפולסים לתוך הריאות. נתן חיים נהיה שחור כולו, על סף מוות קליני. טסנו לבית החולים, היה יום שישי בצהריים והכול היה ריק. נכנסתי לתפילת מנחה של ערב שבת", משחזר אודי בהתרגשות, "התחלתי בצעקות לה'. במצב כזה אתה מרגיש שאתה מסוגל לדבר עם ה', אין לך שום ברירה. אתה חייב לרוץ לחדרו של המלך, ואתה פורץ את הדלת, מעיף את כל השומרים והמאבטחים בדרך, הופך את השולחנות ופשוט נכנס פנימה".
 
יוצרים מתוך השקט

השהות הארוכה בבתי החולים חוללה שינוי גם אצל לילך, שהחליטה כי מגורים בחווה הם אורח החיים המתאים להם. "זו התבודדות של יומיום", מסביר אודי, "והעבודה עם בעלי חיים היא אמנם קשה, אך מעניקה המון נחת". כדי לשבר את אוזנם של אנשי העיר, מסביר אודי: "כששמים בקופת חולים תיבת תלונות, היא תתמלא תוך יום. קופת התלונות בדיר תמיד תישאר ריקה", הוא צוחק.

הם חזרו לקרוון בגבעת החרסינה. כשלילך ביקשה מאודי לקנות לנתן חיים חלב עזים, כיוון שהוא רגיש לחלב פרה, אמר לה אודי: "את יודעת מה? יותר זול לקנות עז מאשר חלב עזים". כך נולד משק העזים שהקימו בקריית ארבע, שהפך לעסק של ממש במהלך שמונה שנות קיומו.

הגיטרה המשיכה ללכת עם אודי, ביציאה למרעה וגם בזמן ההאכלה בדיר. בין העבודה במחלבה לבין שיווק החלב לחנויות, ישבו אודי ולילך וכתבו שירים ולחנים.

העבודה עם הצאן העניקה לכם השראה כיוצרים?

"המוסיקה משקפת את החיים עצמם, ובעבודה עם הצאן רואים את החיים: המלטות, תמותה, חוויות עם העדר במרעה. החיים ניצבים מולך ממש, וזה נותן המון מרחב ליצירה וחופש לדמיון". השניים מספרים כיצד בתקופה של המלטות קשות במיוחד כתבו את השיר 'את כל חטאי', מתוך תפילת התחנון.

כשאתה יוצא היום למרעה עם הגיטרה בלב המדבר, אתה לא מרגיש קצת כמו דוד המלך?

אודי מחייך. "דוד המלך עבר את החיים הכי קשים שיש לאדם, אבל עם כל מה שהוא עבר הייתה לו הרבה נחת, מין שלווה מדהימה. לדעתי זה בטח בא לו מהעבודה עם הצאן, והוא באמת הסתובב באזור הזה של מעון. כשהגענו למעון מצאנו אנשים שלווים ומדהימים, וגילינו את החיים האמיתיים. כשאתה נכנס לפה יש כזה שקט, ואם אתה זוכה להיכנס לזה אתה מבין שזו לא עיר רפאים, אלא כניסה לרוגע שפשוט אי אפשר להתנתק ממנו".

כשאני מבקשת מהשניים להסביר איך נולד אצלם שיר, מספרת לילך על הלילות ה'מוסיקליים' של אודי: "לפעמים הוא היה חולם בלילה שיר עם המילים והלחן, כשהוא כבר שר אותו בהופעה. הוא היה מעיר אותי: 'לילך, את חייבת לקום, יש שיר חדש'. היינו יושבים עם הגיטרה בשלוש לפנות בוקר ומקליטים".

זמן נוסף המועד ליצירה הוא ערב שבת: "תמיד ביום שישי, בדיוק כשאני באמצע השטיפה והלחץ, אודי אומר לי: 'עכשיו קחי גיטרה ושבי איתי'. כנראה בלחץ יש לו הכי הרבה השראה..." אבל אצל אודי, שחי את המוסיקה בכל נימי נפשו, השיר יכול להגיח בכל רגע נתון: "זה יכול גם לבוא תוך כדי פריקת משאית חציר, כשהמנוע של המשאית נותן 'גרוב' מגניב שמעורר לי משהו". 

סינגולדה בבית המקדש

למרות שמצאו את הזמן בין לבין כדי ליצור, העבודה במחלבה, שהלכה וגדלה, גזלה את רוב שעות היום. "היינו שוטפים את המחלבה בארבע לפנות בוקר, ובשש היינו צריכים כבר לקום לחליבה", משחזרת לילך. "מצאנו את עצמנו גרים בשדה ולא רואים את הפריחה".

אודי מתנדב להסביר: "מרוב עבודה לא הצלחנו להגיע לחיים השלווים שרצינו בחווה. הרצון המקורי היה להרוויח קצת, כדי שנוכל ללמוד תורה ולעשות מוסיקה". לילה אחד סיימו בני הזוג את השטיפה בארבע בבוקר, וקבעו פגישת עבודה דחופה בסלון על כוס תה. "הסתכלנו אחד בשני, טרוטי עיניים, וידענו – סוגרים את העסק". למרות שהעסק כבר היה מבוסס ויציב, הם החליטו לקחת שנה הפסקה, ולאחר מכן להקים משק חדש, פחות תובעני.


לילך מספרת על הלילות ה'מוסיקליים' של אודי: "לפעמים הוא היה חולם בלילה שיר עם המילים והלחן, כשהוא כבר שר אותו בהופעה. הוא היה מעיר אותי: 'לילך, את חייבת לקום, יש שיר חדש'. היינו יושבים עם הגיטרה בשלוש לפנות בוקר ומקליטים. תמיד ביום שישי, בדיוק כשאני באמצע השטיפה והלחץ, אודי אומר לי: 'עכשיו קחי גיטרה ושבי איתי'
בשנה הזו יצא הדיסק הראשון, 'דבר אליו'. אודי מתאר את השנה כ"חוויה מדהימה", במעבר מייצור מוסיקה בבית לעבודה באולפן עם נגנים מקצוענים כמו אבי סינגולדה, ג'ף הורביץ ואבי וולניץ. לילך, כאמור, שותפה מלאה לתהליך היצירה. להקלטות היא באה עם הלל, הבן הרביעי, שהיה אז תינוק בן שלושה חודשים, תיקנה לנגנים את האקורדים ועקבה אחרי שירתו של אודי באולפן – הכול כמובן במגבלות ההלכה. "אם הייתי שר לא טוב, היינו מבקשים מהטכנאי לצאת. אחרי שהיא היתה מסבירה לי איך לשיר נכון, החזרנו אותו לאולפן".

לילך מספרת על הכימיה שנוצרה בין אודי לנגנים, שבדרך-כלל מלווים זמרים כמו שלמה ארצי. "לפני כל שיר אודי היה נעמד על הכיסא, ונותן להם הרצאה, שייכנסו לשיר שהם הולכים לנגן. בשיר 'שמחתי', למשל, שמתאר איך כולם ינגנו בעלייה לבית המקדש, הוא אמר להם: 'את מי אתם חושבים שייקחו לנגנים אז? אותך, סינגולדה, ייקחו לנגן בבית המקדש!'" השירים כל-כך השפיעו עליהם, מספרת לילך, שאחר-כך בהופעה של שלמה ארצי הם ניגנו בהפסקות את הלחנים הללו.

עם סיום העבודה על הדיסק הראשון, אודי לא התכוון לעשות דבר כדי להפיץ אותו. "אודי עושה מוסיקה בשביל המוסיקה, ולא כדי למכור או להופיע. מבחינתו, הדיסק יכול להישאר משהו טוב שיהיה לנו לשמוע בבית".

לילך, המופקדת על הצד המעשי, החלה ליצור קשרים עם חברות הפקה, והדיסק יצא לאור, "למרות שכללי העולם העסקי הם ניגוד גמור ליצירת המוסיקה בדרך שרצינו", היא אומרת. אודי מבקש לחדד את העניין: "יש לנו עיקרון, לא להתפרנס רק מהמוסיקה. אנחנו רוצים שתהיה חיות מהמוסיקה, ולא חיים מהמוסיקה. אני מתפלל שלא אצטרך לכתוב שיר כדי להתפרנס, אלא אכתוב שיר כי ה' נתן סיעתא דשמיא, ואז יש בו חיות אמיתית".

שמחה לכל עם ישראל

חלק נכבד משיריו של דוידי נכנסים תחת הקטגוריה של מוסיקת רוק. הוא עצמו גדל על מוסיקה חסידית קונוונציונלית, ומעולם לא נחשף למוסיקת עולם, אבל לדבריו "ה' כיוון אותי לכיוון הזה לגמרי".

איך אפשר להביע מסרים יהודיים ורוחניים באמצעות מוסיקה שמקורה בעולם הלא יהודי?

אודי מקדים ומאשר כי המוסיקה הלועזית היא "כמו לאכול בננה בארה"ב. מבחוץ היא נראית צהובה וטעימה, אבל בביס הראשון אתה מגלה שיש לה טעם של תפוח אדמה. גם המוסיקה הזו מבחוץ היא נורא יפה, אבל כשאתה לוקח את זה הביתה, אתה מגלה שהסתנוורת לרגע משקר עצום".

מאידך גיסא, הוא אומר, יש במוסיקת רוק מוטיב של מחאה, ויש נושאים, כמו ארץ ישראל ויצר הרע, שיותר מתאים לשיר עליהם במחאה מאשר בחזנות. הוא גם מסרב להגדיר את המוסיקה שלו כרוק נטו: "צריך ליצור הגדרה יהודית למוסיקה. אנחנו עושים מוסיקה של 'שמחה' (ההטעמה במלעיל והח' בסגול), זה הסגנון היהודי החדש שעניינו להתקרב אל ה', ולזה הגויים לא זכו".

אודי מספר על אנשים שבאו אליו אחרי הופעות וסיפרו שעד עכשיו שמעו מוסיקה חילונית, ואצלו שמעו אמנם מוסיקה בסגנון דומה, אך בכל זאת היה בה משהו אחר. "זה גיטרות שעוזרות לך לדבר עם ה', ולא חלילה מרחיקות אותך ממנו".

מטבע הדברים, הנוער מהווה את חלק הארי מהקהל של דוידי, והוא לא מופתע. "אנשים לא מבינים למה הנוער שלנו לא יכול לשמוע מוסיקה חסידית כמו פעם, למה הם צריכים מוסיקה לועזית. אבל אין מה לעשות, הנוער התרגל למה שמשמיעים היום בכל מקום. ה' נתן לנו שליחות בעזרת המוסיקה שלנו, להחזיר אותם הביתה. יש במוסיקה הזו גם הרמוניה שמשקפת את החלומות האמוניים הכי גדולים שלנו, ומצד שני נותנת לנו לחיות את היומיום העכשווי". אגב, גם הסופרת נעמי פרנקל, שכבר עברה את שנתה השמונים, והשפיעה רבות על בני הזוג דוידי, ביקשה דווקא ממנו לשיר אחד משיריו בערב ספרותי שארגנה.
בעקבות הוצאת הדיסק הראשון, אסף דוידי שני חברים: יוסי אשל הגיטריסט וערן קליין הקלידן, שעמם הקים להקה, ויחד החלו לצאת למופעים אקוסטיים ומופעים 'חשמליים' יותר, כהגדרתו.

"יום אחד יצא לי לראות תמונה עתיקה, וראו שם זוג מתחת לחופה, ויהודים עם כלי נגינה ביד – אחד הביא חצוצרה, האחר כינור. זה הביא לי את ה'בום': זאת שמחה יהודית אמיתית, כל אחד מביא את הכלי שלו לנגן בחתונה. ואנחנו עם כל הדיסקים והאולפנים לא נגיע לשמח חתן וכלה?" מאז החלה הלהקה להופיע גם בחתונות, ובמקביל במוסדות חינוך, במתנ"סים ובימי העלייה המסורתית לחברון.


"לפני כל הקלטה אודי היה נעמד על הכיסא, ומספר לנגנים, שייכנסו לשיר שהם הולכים לנגן. בשיר 'שמחתי', למשל, שמתאר איך כולם ינגנו בעלייה לבית המקדש, הוא אמר להם: 'את מי אתם חושבים שייקחו לנגנים אז? אותך, סינגולדה, ייקחו לנגן בבית המקדש!'" השירים כל-כך השפיעו עליהם, מספרת לילך, שבהופעה של שלמה ארצי הם ניגנו אותם בהפסקות
אחד המקומות שבהם הרבו דוידי ולהקתו להופיע היה מגרש החניה הסמוך לכלא מעשיהו, בתקופה שבה התקיימה במקום עצרת מלווה מלכה מדי שבוע, לחיזוק העצורים הכתומים הכלואים במקום. "זה היה ממש סרט. האסירים היו צועקים לנו מהתאים. זה מסוג הדברים שאתה מרגיש את השמחה בעשייה, כי אין דבר שלם יותר מלשמח אנשים שלא יישברו במקומות כאלה, על דבר כל-כך גדול שהם עשו". 

כשהילדים שרים

שעת צהריים. מלבד תהילה בת השנה וחצי, שנמצאת עדיין בבית, מתחילים שאר ילדי דוידי לחזור הביתה: נתן חיים (11), הראל (10), שירה (5.5) והלל (4). נתן חיים, שעדיין לא רואה ומוגדר כילד בעל צרכים מיוחדים, חוזר הביתה נסער. מה שמרגיע אותו, כמובן, זה מוסיקה במכשיר ה-mp3, והוא מאזין לשירים ברצף, שוב ושוב. היחס הטבעי והשמח שמעניקים לו הוריו הוא חלק מתורה שלמה שפיתחו בנושא, "אבל זה לא המקום לדון בה", אומרת לילך. "מה שחשוב לנו לומר הוא שילד מיוחד הוא מתנה נפלאה. ההתמודדות איתו מלמדת את הוריו, את אחיו ואת כל הסובבים אותו מהי אהבה שאינה תלויה בדבר, מהי נתינה, ומלמדת לקבל את השונה. כיום נתן משולב בבית ספר רגיל בסוסיא, ומלווים אותו אנשים נפלאים וילדים נפלאים".

חלק גדול מזמנו מקדיש נתן חיים ללימוד נגינה בפסנתר. המוסיקה היא גם נחלתם של שאר הילדים, שנמשכים כל אחד לכלי אחר מכלי הנגינה הפזורים בבית. הראל, למשל, החל ללמוד לנגן על גיטרה מגיל 6, והוא אף מלווה את אביו בשירה בחלק מהשירים בדיסק. "לילדים יש מה להגיד על השירים שלנו", מספר אודי. "הראל המליץ לי להכניס קטע של גיטרה בשיר מסוים. שבת אחת, נתן חיים זמזם משהו, והתאמצנו לזכור את זה עד מוצאי שבת, כי זה נראה לי 'ליין' מתאים לשיר. זה ספק תולדה, לא?" הוא מחייך. שילוב הילדים בעשייה המוסיקלית צפוי להוליד בקרוב דיסק שירי ילדים מסיפורי חז"ל מבית היוצר של דוידי.

אנחנו יוצאים לצילומים בחוץ. הכבשים שרואות את אודי ולילך פוצחות מחדש במקהלה קולנית. "אחי, אלה המעריצים האמיתיים שלי", מסביר אודי לצלם בחיוך רחב. במתחם החווה מצוי גם קרוון המשמש כאולפן הקלטות, שבו הוקלטו חלק משירי הדיסק השני, 'חוזר אליך'. מלבד מערכת התופים והגיטרות, מונחים על שולחן נמוך ספר ליקוטי מוהר"ן ותלמוד בבלי. אלה מיועדים ללימוד השבועי בחברותא של אודי עם המורה שלו לגיטרה מסוסיא, צחי סרוסי.

אודי מתיישב ליד התופים, ואוטומטית זורם לו מהידיים קטע תיפוף אנרגטי. כשהוא מחזיק את הגיטרה ביד, האצבעות כאילו פורטות את הלחן מעצמן. מחלון האולפן הביתי נשקפים הרי מואב. 

זמר כתום נוגה

המעבר למעון, לפני כשנה וחצי, היה תוצאה של צריבה עמוקה שהותיר בהם הגירוש מגוש קטיף. יום לאחר סגירת הגוש, חשו אודי ולילך שלמרות הסיכון בעזיבת החווה לתקופה ארוכה, הם חייבים להיות שם. את השבועות הבאים בילו בחברת המשוב"חים ותושבי גדיד. "נחרת בנו עמוק מה זה ארץ ישראל, איך נקשרים לאדמה. ראינו את הצדיקים שבאו לשם לעזור, וההתחככות הזו עם עם ישראל מאוד השפיעה עלינו".

התוצאה, כאמור, היתה החלטה לעבור לגור ביישוב קהילתי קטן. "כשמצאנו את מעון, לא האמנו שיכול להיות מקום כזה מקסים". שם הם פתחו את משק הצאן, המשווק טלאים לייצור בשר.


"כללי העולם העסקי הם ניגוד גמור ליצירת המוסיקה בדרך שרצינו", אומרת לילך, ואודי מבקש לחדד את העניין: "יש לנו עיקרון, לא להתפרנס רק מהמוסיקה. אנחנו רוצים שתהיה חיות מהמוסיקה, ולא חיים מהמוסיקה. אני מתפלל שלא אצטרך לכתוב שיר כדי להתפרנס, אלא אכתוב שיר כי ה' נתן סיעתא דשמיא, ואז יש בו חיות אמיתית"
אחד השירים היותר נוגעים בדיסק 'חוזר אליך', הוא 'התנערי' – שיר שנולד גם הוא בעקבות הגירוש, ומשלב בתוכו חורבן וגאולה. היה זה חודשים ספורים לאחר הגירוש, כאשר הגיעה תושבת חוות מעון הסמוכה לבקר את לילך. היא סיפרה ללילך בכאב שכבר פינו אותה בעבר מהחווה, וכעת מרחפת גזרת גירוש נוספת על המקום, והיא תיעקר ממקומה שנית.

השיחה הותירה בלילך רושם עצום, והיא נטלה מעטפת דואר שהייתה מונחת על השולחן, וכתבה את אשר הצטבר על לבה מאז אותו קיץ נורא: "פנייך עייפות מיזע ודמעות/ בגדייך מלאים אבק דרכים/ ואת פוסעת חרש, אוספת את פיסות/ שברי חייך הפזורים בין החולות".

כשאודי חזר מהופעה, בשעות הקטנות של הלילה, הוא גילה את המעטפה על השולחן וקרא את המילים. "קראתי את זה כבר עם המנגינה", הוא נזכר. בבוקר, כשסגננו את השיר, החליטו להוסיף את הבית: "התעוררי כי בא אורך קומי אורי/ כי נדודייך לא היו לשווא/ כי עם הנצח שוב חוזר אל החולות/ אל הפיסות אשר הותיר במכאוביו". "רצינו להעביר שאסור להתייאש ממפעל ההתיישבות הגדול", הם מסבירים. 'התנערי' היה השיר היחיד שהשמיעו לאנשים בטרם ההקלטות, כיוון שחשו ש"זהו צו השעה".
איזה טוב ה'

להיט החתונות שייצר דוידי הוא השיר 'איזה טוב ה'', שמתאר את תהליך החיפוש אחר בן הזוג עד לרגע החופה. במקור הוכן השיר עבור חתונת אחותו הצעירה של אודי, והוא לא היה אמור להיכנס לדיסק. "פה ראינו שוב את יד ה', כי היום זה שיר שמצליח לשמח בחתונות כל-כך הרבה חתנים וכלות", מתלהב אודי "וזה כזה כיף!".

הוא גם ממליץ לצעירי המגזר לשמוע את השיר בטרם יציאה לפגישה, כי "זה יוריד קצת את הלחץ לפני". אגב, אודי ולילך עובדים כעת על שיר שיעסוק בנושא הפגישות באופן ממוקד, אולם הם מבקשים להעביר אותו קודם אישור של רבנים.

"שואלים אותנו גם על 'איזה טוב ה'', איך אפשר לדבר ככה על ה', הרי זה כמו להגיד 'איזה טוב הסטייק'", מעלה אודי שוב את הנושא, שניכר כי הוא בוער בעצמותיו. "כשהבן שלי היה בן שלוש, הוא שיחק בכדור, ואמר: 'ה', אני זורק לך את הכדור, תפוס!' כלומר, להרגיש קרוב אל ה' זה הדבר הכי טבעי, אנחנו יוצרים את הריחוק.

"צריך להסיר את המחיצות. הרי בסופו של דבר מי לא מדבר עם ה'? אחד מבקש שידוך, השני רוצה להצליח בטסט". אודי מהרהר עוד רגע בנושא, ומבקש לחדד: "זה לא כמו 'איזה טוב הסטייק', כי איזה הנאה יש לי מזה? 'איזה טוב ה'' זה לפאר את שמו יתברך. זה לא אני פה, אלא ה' – הוא כזה טוב ענק שאני לא יכול להכיל".

ממה יש את הסיפוק הכי גדול? יצירת שיר, הוצאת דיסק או הופעה?

"שאלה יפה", מחייך אודי וחושב. "זה מורכב. לפעמים היצירה היא הדבר הנפלא ביותר, אבל כשאתה שומע את זה באולפן אתה מתפעל, איך ה' גלגל את זה בצורה שאפילו לא חשבת. כשאתה מגיע להופעה, אתה עוד יותר לא מבין איך זה הפך להיות כך. כל דבר והסיעתא דשמיא שלו. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה השלם, כל פעם אתה מגלה שזה יותר טוב".
 
העם עם אודי

ואם בסיפוק עסקינן, אחד הדברים שגורמים לאודי אושר גדול הוא קהלים מסוגים שונים שמתאחדים סביב המוסיקה שלו. אחוז מסוים של קהל חילוני מתחבר לסגנון המוסיקלי של אודי. אחד מהם סיפר לו באימייל ששמע פעם את 'שיר למעלות' שלו במשך שבוע שלם, והחליט להתקרב ליהדות.

אודי, אגב, מוכן להופיע בפני קהל חילוני, אך רק במגבלות ההלכה: כשהוזמן להשתתף בפסטיבל יוצרים במועדון תל אביבי, נעתר תחילה, כיוון שלא הבין מה קורה במועדון. ביום האחרון, כשהובהר לו שמדובר בריקודים מעורבים, הודיע שלא יופיע. המפיקה התאכזבה, אך לבסוף ארגנה הופעה חלופית במועדון 'צוותא' הברנז'אי, שם אין מקום לרקוד, כך שאודי הסכים להופיע.

מנגד, מתקבלת המוסיקה שלו בזרועות פתוחות גם במגזר החרדי. "מדהים מה שאפשר לעשות עם מוסיקה, ואיך ה' הוביל אותנו לזה", הוא אומר. "הרצון שלנו, כלהקה, כמשפחה וכציבור, הוא להתקרב לציבור החרדי. זה לא פחות חשוב מלהתקרב לציבור החילוני. אם רוצים גאולה אמיתית – זה רק עם כולם".

הוא נזכר בסיפור משעשע שהיה לו עם טרמפיסט חרדי צעיר. "אמרתי לו שאני נוסע למעון, והוא שאל אם אני מכיר את אודי דוידי". אודי, מצטנע מטבעו, לא רצה להיחשף, וניסה להתחמק בתשובות שונות. כשהבחור גילה את הדיסקים ברכב, נאלץ אודי לחשוף את זהותו. "הוא פתח עלי כאלה עיניים גדולות. שנייה אחרי זה הוא התקשר לישיבה, שם על רמקול, וצעק לחבר'ה שלו: 'אתם לא מאמינים עם מי אני נוסע!' כששאלו אותו עם מי, אמר: 'תגידו עכשיו בקול מי הזמר שהכי רץ אצלנו'". הסתבר מהם שדוידי אכן עונה לתואר המבוקש.

"הכיף האמיתי בהופעות", הוא מסכם, "זה לראות בקהל גם חרדים, גם מתנחלים, עירוניים, ואפילו חילונים. זה הדבר הגדול במוסיקה. מעבר לכל נאום טוב של דרשן, המוסיקה יכולה לפרוץ את המחיצות לגמרי". 


"אנשים לא מבינים למה הנוער שלנו לא יכול לשמוע מוסיקה חסידית כמו פעם. אבל אין מה לעשות, הנוער התרגל למה שמשמיעים היום בכל מקום. ה' נתן לנו שליחות בעזרת המוסיקה שלנו, להחזיר אותם הביתה. יש במוסיקה הזו גם הרמוניה שמשקפת את החלומות האמוניים הכי גדולים שלנו, ומצד שני נותנת לנו לחיות את היומיום העכשווי"
לבוא לפניו ברננה


אודי, בחור מאיר פנים ותוסס שמעיינות השמחה שלו לא מתייבשים כנראה בשום מצב, נתקל לא פעם בשאלה איך הוא מצליח להיות תמיד כל-כך שמח. "קודם כל", הוא מחייך, "התחתנתי עם לילך". אבל יש לו הסבר נוסף: "האמת היא שזה בא בתפילות. קשה להגדיר זאת במילים. אבל להיות בשמחה ולהישאר שמח זה דבר לא קל. זה בא בתפילות שתהיה התחדשות ושלא תהיה חלילה שום גאווה".

הוא מסביר שדווקא בסוג העבודה הזה, "צריך להיזהר שלא ליפול במלכודת של ההצלחה. לא לבדוק כל היום כמה פעמים הכניסו אותי לפלייליסט, ואם אני לא מרוצה להתקשר ישר לעורכת ברדיו. לעבוד על כך שלא אפיל את עצמי כאמן לרדוף אחרי הצלחות מסחררות. זה שמונע את הלחץ, ונותן מקום לשמחה. לזכור שאני בסך הכול רועה צאן שנמצא בצד, והכול לגמרי מאת ה'".

שאיפות לעתיד?

"להיות הכי בנחת ובשמחה שאפשר. להצליח לעבוד את ה' באמת ולא בכאילו, ולעשות מוסיקה באמת ולא בכאילו".

שירים מגן עדן

סדרת פיגועי ירי קטלניים שאירעו בשנתיים האחרונות בהר חברון, גבתה מחיר כבד של קרבנות מבני היישובים. אודי ולילך, כתושבי האזור, מקדישים חלק מיצירתם גם להנצחת הנופלים, שאת חלקם אף הכירו אישית.

השבוע לפני שנתיים נרצחו בטרמפיאדה של בית חג"י הנערים אביחי לוי ואביעד מנצור הי"ד. אביו של אביחי, יחיאל, שמכיר את אודי, פגש אותו בסוף ה'שבעה' על בנו. "אני רוצה שתכתוב שיר על אביחי", ביקש. "שיר שמח, כזה שהחבר'ה ירקדו ויקפצו כשישמעו אותו".

"שבועיים שברנו את הראש", מספרת לילך. "איך כותבים שיר שמח על ילד שנרצח זה עתה? בסוף ה' שלח, ויצא השיר 'מחייך' (המופיע בדיסק השני), שבאמת מקפיץ ומרקיד. על אף שהוא שיר לזכרו של ילד שנרצח, הוא שמח ומעלה חיוך".

שיר חדש שהקלטתו הסתיימה לאחרונה, עונה לשם 'נישא ברוח', ונכתב לזכרו של הנער עוז בן מאיר הי"ד, תושב מעון, שנרצח בצומת גוש עציון לפני כשנה וחצי. השיר מבוסס על סיפור החלום המופלא שחלם אביו של עוז, כפי שסיפר אותו לאחר מכן לבני הזוג דוידי.

החלום הופיע במשך שני לילות ברציפות, כחודש לאחר שעוז נרצח. "בחלום אני רואה את עוז ממהר לבית המדרש", סיפר האב. "אני קורא לו, אבל עוז מסמן לי שהוא ממהר. כשהגעתי אליו, הוא אמר לי: "אבא, אני ממהר, אני חייב ללכת. רק דבר אחד אני צריך להגיד לך: עדינות, הכול בעדינות. זה עניינו של גן עדן...".

שיר נוסף, שעדיין לא יצא לאור, מנציח את יוסי שוק הי"ד, שהיה חבר קרוב במיוחד של אודי ונפטר לפני כחודש.